אוניית הפאר ששקעה למצולות / שמעון איפרגן במטה הליכוד
חסיד ברסלבי מגיח לאולם כשהוא אוחז בשופר גדול ומתחיל לתקוע תקיעות גדולות, כאילו הליכוד זכה בעשרה מנדטים נוספים. שקט משתרר באולם. מאות הנוכחים מקשיבים לשיגעון התקיעות ולאחר כמה דקות של חרדת קודש מתחילים מחיאות הכפיים. אווירת הנכאים מתחלפת באופטימיות קוסמית. להקת מעודדים שהצניעה את עצמה עד לאותו הרגע מתעוררת לחיים ומלהיבה את הקהל בתופים ובמחולות. 10 מנדטים נעלמו, והם רוקדים.
ליל הבחירות במטה "הליכוד" בגני התערוכה בתל אביב הזכיר יותר מהכל את סצנת הסיום של "הטיטאניק": אוניית הפאר שוקעת למצולות, וברקע התזמורת ממשיכה לנגן. אבל אווירת הייאוש לא הצליחה לחמוק. תחושת כישלון וחוסר הוודאות אפפה את מרבית הפעילים. ההאשמות התחילו לעוף באוויר.
מי שלא הצטרף למעגל הריקודים הוא חבר המרכז הוותיק מרמת השרון, חיליק אטיאס. הוא חשב שמדובר בבדיחה גרועה. "זו שמחת עניים. בושה שמישהו שמח ביום כזה", אמר בעצב. "מה יש לשמוח בכלל? הפסדנו כי השטח לא בער. לא היה מי שיצית לפעילים אש בעיניים ויגרום להם לטרוף את השטח כמו בכל השנים שעברו. את כל הכסף זרקו על יועצים. שילמו לפינקלשטיין במקום להשקיע בשטח, במטות, בלוגיסטיקה. לא היו כלי רכב להסיע בוחרים לקלפיות. חשבנו שהשלטון בכיס שלנו ושילמנו את המחיר. מישהו צריך לתת את הדין".
אטיאס לא היה בודד בתחושותיו. הפעילים לא האזינו לנאומו של ראש הממשלה. הם הבינו שהמלך הוא עירום. הניצחון שלהם היה כולו הפסד ואי אפשר למכור להם אשליות. "רק לא את ש"ס, רק לא ש"ס", צעקו כמה עשרות פעילים לעברו של נתניהו. ביבי חייך והמשיך לדבר על חמשת העקרונות, שהצליחו לעורר פיהוק אצל מאזיניו. "ליברמן עבד עלינו. ביבי בכלל לא שאל על החיבור. דיקטטור. למה שהרוסים יצביעו למזרחיים ולהפך? כל האיחוד הזה הוא עבודה בעיניים", אמר רוני, פעיל מפלגה מצפון הארץ.
בקצה האולם היו לא מעט פעילים שהעדיפו את הנקניקיות שנמכרו במזנון על פני "נאום הניצחון". בעיית צפיפות לא נרשמה שם. "לפיד עשה בית ספר לפינקלשטיין", המשיך לנתח אטיאס העייף. "הוא לא מעודכן שיש פייסבוק, ושם הפסדנו בגדול. הקמפיין שלו היה מתאים למערכת בחירות לפני 10 שנים, לא לתקופה שבה האינטרנט מנצח גם בזירה הפוליטית".
בעוד לפיד ממשיך לצהול ובנט כובש את המסכים, בליכוד כבר החלו לשלוף את הסכינים הארוכות כדי לנקום את אובדן המנדטים. באופן תיאורטי, כמובן. עכשיו דורשים ועדות חקירה והדחה של שרים בכירים. בעוד כמה ימים הזעם יירגע, וכולם יחזרו לשגרה. בסוף הנאום של נתניהו הם ניסו להיעלם כמה שיותר מהר. אלא שבדרך החוצה חיכה השומר, שדרש כמה עשרות שקלים על החניה.
כוכב נולד מתחיל עכשיו / אסף נבו במטה הבית היהודי
כניסתו של נפתלי בנט לאולם הכנסים בכפר המכביה ברמת גן הזכירה יותר מהכל זכייה בתוכניות ריאליטי. בנט, הכוכב הנולד הבלתי מעורער של הציונות הדתית בישראל בשלושת החודשים האחרונים, עבר מסע דומה למסע שעוברים בשנים האחרונות על המסך גיבורי תוכניות מציאות. עם רמות הערצה מטורפות לאדם שעד כה היה אנונימי לחלוטין, עם הזינוק בפופולאריות, עם הנפילות שבדרך, עם הנסיקה בסקרים, עם ההתקפות של המתחרים, עם תוצאות האמת.
עד לרגע הגעתו של בנט, היה מצב הרוח באולם מעורב. הפעילים הרבים נראו מאוכזבים, אבל הפוליטיקאים המנוסים שידרו אופטימיות. "זה הישג אדיר", טענה איילת שקד. "עשינו את זה", הבהירה אורית סטרוק. "עד הבוקר יהיה לנו עוד מנדט ועם קולות החיילים עוד אחד", הבטיח כצל'ה. "אנחנו על הסוס", ניתח שאול יהלום. אבל את הצעירים עניין רק דבר אחד – איפה האח, מתי הוא מגיע, מתי נוכל לצעוק לו "הו הא, מי זה בא ראש? הממשלה הבא" ו"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
בנט, שעד לא מזמן היה מוכר בעיקר לשרה נתניהו, נכנס למעמד הזה מהדלת האחורית, תרתי משמע. צלמי התקשורת עזבו באחת את הכניסה הראשית ורצו לתוך האולם. הצוותים שמוקמו על הבמות דיווחו ש"הבית היהודי" אכזבה עם "רק" 12 מנדטים, אבל את מאות הפעילים הצפופים שהתנפלו על הכוכב שלהם זה לא עניין. הרמקולים צעקו את "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן והם היו באופוריה. שרו, נדחקו, רקדו.
שופע חיוכים וצלמים, בנט הצליח בקושי לעלות לבמה, בזמן שתותח קונפטי יורה בעוצמה ומתיז עליו ועל פמלייתו ענן פתיתים מנצנצים. "איזה תותח", אמר מישהו לידי, והתכוון לבנט, לא לקונפטי. זו הייתה כניסה ששמורה לכוכבי רוק גדולים. האוזניים נאטמו לג'ינגל המפלגה שהחליף את השיר של גולן, ובראש שמעתי את המנגינה המפורסמת מהסרט "רוקי". יאיר לפיד מתאגרף? בנט מטכ"ליסט. לא לוקח שבויים. אחר כך בנאום הוא יגיד: "צריך שכולם יידעו - אנחנו מדינת ישראל ואיתנו לא מתעסקים!", ונענה בשאגות שמחה ממאות המעריצים שמילאו את האולם, צילמו אותו באייפונים ושרו בגרון ניחר "עם ישראל חי!". אמאל'ה, מפלגה של קילרים.
טעמה התפל של האכזבה / זוהר ישראל במטה עבודה
חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה וחבר כנסת טרי לעתיד, לא אכל מהצהריים. למטה המפלגה בבית ברל הוא מגיע רעב, עייף ולא מחויך מדי. אחרי סבב הראיונות הראשוני לכלי התקשורת הוא ממהר לגשת לקפיטריה הריקה מאדם ומבקש "טוסט או סנדוויץ', לא משנה, לפני שאני מתעלף". אבל הסנדוויץ' שהוא מקבל, עושה רושם שעמד שם מהבוקר, והוא מעט תפל, מה לעשות. זהו, כנראה, טעמה של אכזבה.
מפלגת העבודה היא רק עלילת משנה בבחירות האלה, כינור שני ליאיר לפיד. זה בהחלט לא המקום הנכון להיות בו מבחינת העניין, ואולי זו הסיבה שמרב מיכאלי, חברת כנסת חדשה ואשת תקשורת מנוסה, לא נראית במקום.
למחרת בבוקר הסכינים כבר יישלפו, אבל עכשיו כולם מנסים לפרגן ליושבת הראש, אם כי גם אצל הפעילים מתחילים רחשושי ביקורת על הקמפיין ועל הסלוגן "ביבי טוב לעשירים". בוז'י הרצוג, ג'נטלמן תמיד, יודע שנעשו טעויות לאורך הדרך, והוא לא ינוח עד שיבין איך המפלגה תתנהל ותתמרן בזירה הפוליטית הדרמטית החדשה. מנוחה? "אני אף פעם לא נח, כבר חודשים".
מיקי רוזנטל, גם הוא, כן, חבר כנסת חדש, נתקע בעמדה של ערוץ 1. דקות ארוכות הוא מתייבש בהמתנה לראיון עד שלבסוף הוא מתייאש ונוטש בזעם. האיש – ממילא לא הטיפוס הכי רגוע ביומיום – לא צריך תירוצים כדי לעטות על עצמו מבט עצבני. בטח לא בלילה כזה, "לילה קשה למדינה", כדבריו. הוא אמנם מאחל הצלחה לחברו עפר שלח - אולי שר לעתיד - וליאיר לפיד, אבל "רק מקווה שהם באמת באו לשנות ולא לשטות בציבור הבוחרים".
צעירי המפלגה, שכנראה מתרגלים הדחקה, נמצאים באווירת "חייבים להיות שמח" ולא מפסיקים לשיר ולרקוד, בעיקר כשנדלקות המצלמות. הלהיט: "היידה שלי", שהופך בפיהם ל"היי, זאת שלי".
בסיומו של הערב הארוך, אחת הפעילות, עדיין מלאת אדרנלין, זורקת לאוויר: "יאללה חבר'ה, מי מכיר פאב טוב בכפר סבא?". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
אריה רגוע / קובי אריאלי במטה ש"ס
הרבה אנשים נעצו עיניים באלי ישי והרבה באריאל אטיאס. אבל הכי הרבה עיניים ננעצו, ברגע הכרזת תוצאות המדגם, באריה דרעי. ואז באלי ישי.
ים של מתח התנקז ברגע הזה לכיוון שני זוגות העיניים האלה. של זה שחזר ושל זה שוויתר נגד רצונו. של זה שהבטיח והכל ממתינים שיפרע את השטר, ושל זה שנקרע מן הסתם בין שאיפתו להצלחה ובין יתוש קטן שמנקר ומקווה לקצת פחות מהפעם הקודמת. קצת. רק קצת.
ובתוך פחות מחודשיים, מהרגע שהתממשה ההבטחה בקול ענות חלושה, הלך הזוהר והועם. ושוב תכניות טלוויזיה כבר לא מבטלות שום מרואיין ברגע האחרון רק כי ״דרעי בסוף יכול להגיע״. ושוב יש פרופורציות (שלדעתי רק ייטיבו עם האיש המוכשר הזה). ומכל השאגה והאיום והאקסטזה נותר רק זה: אריה רגוע. אריה רגוע.
אופוריה אהובתי / אלינור פוקס במטה מרצ
ההדלפות מתוך הסקרים עושות את שלהן. האולם הריק במרתף "צוותא" בתל אביב מתמלא עד אפס מקום ומתכסה בבלונים ירוקים. זהבה גלאון, "ראשת המפלגה" כפי שהיא מכונה כאן, נכנסת בראש מורם. תחושה לא מוכרת אופפת את מטה המפלגה: תחושה של ניצחון. גלאון ניגשת לבמה, והשמאלנים הצעירים שלבושים בירוק מגלים לפתע שהם יודעים לצעוק: "או אה מי זה בא, מדינת הרווחה". עשרות תומכים וחברי מפלגה מחבקים את גלאון בהתרגשות וכבר מתכננים את החגיגות בבר תל אביב בהמשך הלילה.
"ערב טוב לכל השמאלנים והשמאלניות", מכריזה גלאון במיקרופון וקולה הצווחני מעט נשמע לפתע סמכותי יותר, מרגיע. "איזה הישג כביר, אדיר, השמאל חזר ויש לנו משימה - להחזיר לישראל את הדמוקרטיה, ולומר שצריך שלום". בנשימה אחת מוציאה גלאון את כל המילים האסורות.
לרגע אחד של תמימות במרתף צוותא, מערכת הבחירות הזאת הופכת לאוטופיה: התומכים מהמגזר הערבי יושבים לצד היהודים, בקהל נשמעות קריאות "ביבי הביתה" ו"איזה ניצחון".
אבל הרגע הקצר נעלם. הפרשנים כבר מדווחים שלפיד, הכוכב של הבחירות, יפורר במהירות את הגוש החוסם במרוץ אל תוך הממשלה. השמאלנים שוב נתקלים בדבר המעצבן הזה, נו, המציאות. גם הפעם יחמם השמאל את ספסלי האופוזיציה. נתניהו לא עומד להיעלם. הם יצאו מהארון, אבל שוב נזנחו בצד. לפחות עד הבחירות הבאות.