אחרי שעה וחצי של פקקים בכביש מספר אחד, הגעתי לירושלים. ארבע אחר הצהריים וכבר חשוך מאד וקודר בבירה. מגשר המיתרים לרחוב ירמיהו והופ לחניה של רשות השידור. איך שיצאתי מהאוטו חטפתי מכת קור. האוזניים והאף קפאו מיידית.
בכניסה לבניין הרשות פגשתי שני שומרים עגמומיים. “אני ליעקב אחימאיר", הצהרתי בחשש פן יכבלו אותי וידרשו את עשרות מחזורי האגרה שטרם שילמתי. אבל השם של הזוכה הטרי בפרס ישראל לתקשורת העלה חיוך שהוביל להוראות מנומסות.
בקומה הרביעית, בין מסדרונות מוארי ניאון ורצפת לינוליאום מרופטת, חיכה לי יעקב אחימאיר – זוכה פרס סוקולוב, פרס סמולר, פרס מפעל חיים מאגודת העיתונאים ומיום ראשון האחרון גם חתן פרס ישראל. הוא חייך באיפוק ולחץ לי את היד. איש גדול, מרשים, ששיערו מלא וחזותו צעירה מאד ביחס ל-74 השנים שהוא נושא על גבו, כ-50 מהן, אגב, עשה ברשות השידור.
פסענו למשרדו, שם כבר חיכה צלם mako. אחימאיר לא היה מאופר ולבש חולצה פשוטה. כל טאלנט בינוני בישראל היה דורש מאפר וסטייליסט צמוד למאורע שכזה, אבל כשורד ותיק של רשות השידור, האיש ממושמע וחסר גינונים. אפילו המשרד שלו משדר עבודה נזירית. ניירות פזורים ומאות קלטות מסביב כשעל הקירות תמונות ממונגליה, מפה של העולם ושעון קיר אפרפר. במהלך השיחה בינינו הוא נע בין נרגנות מנומנמת לפרצי התלהבות שבקעו בעיקר כשנגענו בתחום עבודתו. נבוך תמידית מעיסוק בפרטים אישיים ובעל חוש הומור חד ומדויק.
לא איש של סמול טוק
רגע אחרי שהשיחה מתחילה הטלפון של אחימאיר מצלצל. אישה על הקו, מתקשרת לברך. הוא עונה בקצרה ובהסמקה קלה. "מי זאת?", אני שואל . "אילנה דיין", הוא מחייך, "אבל לא ארגנתי את זה".
אתה אדם חברותי?
"לא. עניין של אופי. אתה חברותי?".
כן.
"למה?", הוא מסתקרן. "החיים די משעממים אחרת", אני שולף כמיטב יכולתי, תוך שהוא מנחית עליי מבט שגורם לי להרגיש די אידיוט.
"אני לא איש של סמול טוק. לא אחזיק כוסית ואפטפט פטפוטים ריקים. איני מסוגל לזה. לא מסוגל להיות חברותי באופן מלאכותי. אני לא חברותי ולא מתנצל, כך נבראתי".
אחימאיר נולד בעידן אחר, ב-1938 ברמת גן, בן לאצולת הימין. אביו היה אבא אחימאיר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, אינטלקטואל חריף וממקימי ברית הבריונים. בימי המנדט נרדף לא פעם בידי הבריטים. לפני שיעקב נולד הוא אפילו ברח ללבנון מחשש שייעצר, וראה לראשונה את בנו רק כשהיה כבר בן חודש.
זמן קצר אחרי הלידה פרש האב מפעילות פוליטית ועסק בעיקר בכתיבה פובליציסטית, וחיי המשפחה התייצבו. "אני בא מבית שהייתה בו כתיבה, מחשבה, ספרים. גדלתי בבית חם מאד שבו ההורים דואגים מאד לילדיהם, אוהבים מאד את הילדים, ולפעמים מתאכזבים, אני מניח. ממני התאכזבו כשנשארתי כיתה בגימנסיה המפוארת והיוקרתית 'אוהל שם' ברמת גן. לא הבנתי מה רוצים ממני".
נשארת כיתה?? איזו כיתה?
"חמישית. התעודה הייתה רצופה בציונים שליליים. מפח נפש גם לי, לא רק להורים. כל הפרטים האלה מעניינים אותך?".
כן. אני מבין שלא היית תלמיד טוב?
"לא, לא הייתי מבריק אף פעם".
מה למדת באוניברסיטה?
"היסטוריה כללית. היו מחשבות בכיוון של הוראה באוניברסיטה, אבל היו סטודנטים מוכשרים ממני".
במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים נהג אחימאיר להקריא בקול רם את החומר עבור חבר עיוור. מכר שעבד באותה התקופה בקול ישראל שמע אותו וסידר לו ג'וב במחלקת החדשות. מאז הוא ברשות. במהלך השנים היה הכתב המדיני ושליח הערוץ בוושינגטון, ערך והגיש את "מבט”, את "יומן הבוקר" בקול ישראל, את "מוקד" וב-16 השנים האחרונות הוא עורך ומגיש מדי יום שבת בתשע בערב את "רואים עולם”, יומן החוץ של הערוץ הראשון.
בעידן שבו מקצצים באופן עקבי במהדורות החדשות את תקני כתבי החוץ, התוכנית שלו היא מין זן נדיר ואחרון מסוגו של דיווחים מעמיקים מרחבי העולם. כשהוא ישוב מול המחשב שלו, אחימאיר פורש בפנינו בהתלהבות את הליין אפ. הוא עובר באדיקות בין משברים הומניטאריים באפריקה, דרך סיקור בחירות אזוריות באריזונה ועד לכתבה של התוכנית האמריקאית "60 דקות" על קדחת הזהב בקרב אזרחי הודו. "הכתבה על הודו פנטסטית, צבעונית. זה 11 דקות ו-23 שניות".
אין תכנים צהובים אצלך? במגזינים המקבילים של שבת אצל אושרת קוטלר ודני קושמרו יש לא פעם תכנים כאלה. יש מזיגה כזו אצלך?
"אתה יכול לשפוט מה שאתה רואה. הנה הליין אפ, תשפוט אם זה צהוב או ירוק. אני צריך לשמור על רמה מסוימת. זה לא הטעם שלי להתעסק דווקא בדברים הצהובים. אני אוהב מוזיקה קלאסית. אני מצטער, זהו".
"העבודה פה לא קלה"
במהלך השבוע אחימאיר עובד מסביב לשעון על התוכנית. מבחירת הנושאים ועד להגהה הסופית של כתוביות התרגום. הוא מעורב בהכל. "אני מאוד מאוד כועס על עצמי אם אני עושה טעויות או אם מזהה טעויות בזמן העבודה. אני מאוד קשה עם עצמי, מאוד לוקח ללב. זה בלט כשהייתי כתב בוושינגטון. יש אנשים שהעבודה אצלם יוצאת מהשרוול ואני הייתי יותר מדי דקדקן עם עצמי. היום אני מוצא המון שגיאות בשידורי האקטואליה. הייתי יכול למלא עמודים שלמים במכתבים למערכות".
למה אתה לא עושה את זה?
"לא רוצה להיראות כדקדקן".
תגיד, לא נהנית מהקריירה שלך?
"מאוד. אני ממש נהנה מזה. אני לא אומר את זה בציניות. עבודה זה סם החיים שלי".
איזו מהחוויות בקריירה שלך הכי ריגשה אותך?
"היה דבר שמאוד כאב לי. ראיינתי את יצחק רבין – זה היה ראיון ההתפטרות מהכהונה הראשונה שלו כראש הממשלה. הייתי באולפן בתל אביב, והודיעו לי שהשיירה של ראש הממשלה מתקרבת כדי למסור את הסטייטמנט הזה, ואין צלמים באולפן. אין צלמים באולפן! למה? משום שבאותה שעה בדיוק הסתיים משחק כדורסל חשוב מאד של מכבי ת"א מול - אני זוכר את שם הקבוצה - מובילג'ריג'י וארזה מאיטליה. ומכיוון שמכבי ניצחה, המצלמות היו צריכות להישאר בכיכר, שהייתה אז כיכר מלכי ישראל, משום שהחבר'ה קפצו שם לבריכה מרוב שמחה! מרוב ניצחון!".
המשך הסיפור כבר עולה לו בבריאות. פניו מאדימות וקולו נדחס מכעס. "רבין עצמו, עם האצילות שלו, המתין עם הודעת ההתפטרות עד שהסתיים המשחק. בסוף הגיעו המצלמות. גמרתי את העניין הזה, נכנסתי למכונית ואני יוצא בכביש שמוציא אותך מהקריה לירושלים. אנחנו עומדים ברמזור, לצידי עומדת מונית. נהג המונית פותח את החלון וצועק לי 'אחימאיר, כמה יצא מכבי?' אתה מבין? אני הלום, אני בהלם, אני יוצא מהתפטרות של ראש הממשלה ונהג המונית אומר לי 'כמה יצא מכבי'".
עיתונאי אחר היה אולי מאבד את קור הרוח במקרה כזה, אבל אחימאיר פיתח קור רוח מרשים במהלך השנים, והצליח לשרוד את רוממה כמעט ללא פגע. הוא נשך שפתיים מול ועדים עקשנים ומנכ"לים מתחלפים, התמקד בעשייה וחמק באלגנטיות מהתככים ברשות השידור. גם איתנו היה זהיר.
איך העבודה כאן בערוץ הראשון?
"אני יש לי הגדרה – העבודה היא לא קשה, העבודה על העבודה קשה. אתה מבין?".
במה זה מתבטא?
"בהכנות לתאם צוותים. לא נעשים דברים בלתי אפשריים, אבל יכולים לעשות ביתר קלות. יש שעות עבודה לצוותים לפי הסכמי עבודה ואין גמישות, אפשר להשתגע מזה. זה דורש סבלנות. המוצר יוצא, אבל במחיר של עצבים".
מה אתה אומר על סיפור קרן נויבך?
"ש...מה?”
אופן הטיפול בה ברדיו והאופן שבו העלימו אותה מהמסך.
"אני שמעתי גרסה אחרת ואני לא רוצה להיכנס אליה כי לא עסקתי בזה. בסופו של דבר היא עובדת ברשת ב' ועושה את התוכנית שלה".
אבל יש תחושה שהצעדים שלה מוגבלים שם.
"לא יודע, אני לא..."
אתה לא נכנס לפוליטיקה פה?
"לא".
למה?
"משום שאף פעם לא רציתי לנהל. הציעו לי תפקידים בכירים בניהול ואני מכיר את עצמי – אני יותר טוב בנושאי תוכן מאשר בניהול. מבחינה פורמלית יכולתי להיות במעמד הרבה יותר בכיר ברשות השידור".
הדיון גורם לאחימאיר אי נחת ותשובותיו מדודות. "אני בטוח שלא תכתוב את זה, אבל עושים הרבה יותר ממה שיש. באמת".
"אתה ראית שינוי? כתוב בעיתון, נכון, ראית שזה השתנה? אני לא יודע אם זה משתנה. לפעמים אני קורא בעיתון על דברים שמתרחשים ברשות השידור, ואולי כדאי לעשות בדיקה בין הכותרת והמציאות".
סתם התלבשו על המקום הזה?
"אני רואה את הכותרת ו...אני לא רואה שינון עוזב ולא רואה שמירב עוזבת".
הקולגות שעבדו לצדו מספרים על עיתונאי מסור ומופנם מאד. בעקבות התכונה הזו, אגב, זכה במסדרונות הרשות לכינוי "מופי". “הוא דוגמה ומופת לשידור נקי. עיתונות מכובדת ורצינית. מהמוהיקנים האחרונים ששמר על מסגרת של הוגנות. אדם שלוקח ברצינות, יש שיאמרו ברצינות רבה מדי, את המקצוע", אומר לנו חיים יבין, שחלק עם הזוכה הטרי קרוב ל-50 שנות עיתונות. “יש לו חוש הומור, אבל רק מעטים מבינים את ההומור שלו. הוא שומר את העניינים לעצמו. יש לו חלקת אלוהים קטנה וזהו".
יואב לימור, לשעבר הפרשן הצבאי בערוץ הראשון, הוסיף באותה הרוח: "יעקב הוא יסוד מאבני הבניין הזה ואחת היחידות שנותרו יציבות. לא מתנחמד ולא משנה את השפה שלו. נשאר ממלכתי וענייני".
בניגדו לקורקטיות שאחימאיר נקט במהלך השנים ברבדים שהיו קשורים לעבודתו, בנושאים פוליטיים, כשהוא מחוץ לשעות המסך שלו, הוא מתבטא באופן חופשי. “אני בצד ימין של המפה הפוליטית. כבר אמרתי את זה".
כמה ימין?
“לא אגיד את זה".
"ציפיתי שיתקשרו אליי מהוליווד"
מדי פעם הוא מפרסם ב"ישראל היום" מאמרי דעה שבהם הוא פורש רעיונות ודעות ימניות. "לא הגבילו אותי, קיבלתי רשות לכתוב ב'ישראל היום'. כמו יואב לימור (לשעבר הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון –ח.א.). כשהוא עבד כאן הוא כתב שם על עניינים ביטחוניים וצבאיים".
זה שונה.
"למה זה שונה?"
כי אתה מביע דעות מאד ברורות ולא פרשנות מקצועית.
"תסלח לי, ואנשים בשידור לא מביעים דעות? הם כולם יושבים קפואים ולא מביעים דעות? רק אני מביע דעות? מה זה הצביעות הזאת? בימי ההתנתקות היה יחס אתרוגי לשרון. 'אם ראש הממשלה נוקט במדיניות שאנחנו חושבים אותה למדיניות נכונה אז אנחנו מעלימים עין מהחקירות שמתבצעות נגדו, מעניינים משפטיים שקשורים איתו, משום שאנחנו בעד הביצוע של התוכנית המדינית שלו'. זה מה שאמר בזמנו אמנון אברמוביץ', אני זוכר את המשפט שאמר: 'אנחנו צריכים להתנהג לראש הממשלה שרון כדרך', זה כמעט ציטוט מדויק, 'כדרך שיהודי שומר מצוות מתייחס לאתרוג".
מה אתה חושב על אמנון?
"תראה הוא פרשן דעתן, ולזכותו ייאמר שיש לו הרבה סקופים, אבל, לפי דעתי הוא מקלקל בעניין העיתונאי הטהור שהוא מערבב דעות אישיות ופוליטיות".
אתה מעריך אותו? אתה חושב שהוא עושה עבודה טובה?
"הוא היה יכול להיות יותר טוב, יותר אמין, אם הוא היה מסתפק בגילויים שיש לו, בסקופים שיש לו ולא עוטף אותם בדברים שבעיני נראים לפעמים כמו מסע פוליטי".
מה דעתך על יונית לוי?
אחימאיר לא משיב מיידית. הוא מהסס. "לא יודע, אני חושב שהיא יותר מדי מבליטה את עצמה. ככה אני מתרשם. תראה, למשל, יש לה המון הערות בסוף כל אייטם ואייטם".
יעקב אילון, מה דעתך על סיום תפקידו?
"לא מכיר אותו, לא חושב שאי פעם דיברתי איתו".
אתה מתרשם ממנו על המסך?
"כן, מגיש חדשות בסדר גמור".
הוא נחשב כיורשו של יבין. אתה לא מתפעל?
"מגיש בסדר".
ומה עם דני קושמרו?
למשמע השם עיניו של זוכה פרס ישראל נוצצות. "אני מאד אוהב אותו. אני חושב שהוא מגיש מעולה".
למה?
"מקצועית הוא מגיש מעולה".
איך מגדירים אותך היום כטאלנט? כאושייה?
"אני עורך ומגיש את רואים עולם. אני לא אוהב את הביטויים האלה. אני עושה את העבודה שלי וזהו".
אפשר להתפרנס מהעבודה שלך?
"אני חי בסדר גמור. מעולם לא ביקשתי העלאה במשכורת".
לא רצית לעבור לערוץ מסחרי עם אפשרויות רחבות יותר מכל הבחינות?
"הייתי חושש להיכנס לערוץ מסחרי. המנטליות שלי לא מסחרית. ברואים עולם יש סיקור של עולם שלישי: פליטים, רעב, מלחמות אזרחים ובחירות לנשיאות בכל מיני מדינות שכוחות אל. זאת האחריות של רואים עולם".
אתה בודק את הרייטינג בימי ראשון, זה בכלל משנה לך?
"כן. אתה כמובן רוצה שכולם יצפו בך".
The voice מתמודדת מולך, באותו יום באותה שעה.
"אני מאד מעריך את אומץ הלב ואת התעוזה של הפקת 'דה ווייס' להתמודד מול תוכנית כמו 'רואים עולם'".
אחרי שלוש שעות של שיחה זה סוף סוף קורה, הנפיל מהערוץ הראשון משחרר פאנץ'. במהלך רוב הראיון הוא היה מתון וחמור. באותם רגעים מהודקים ובהשפעת הקדחת השבועית של האוסקר והסרט "הערת שוליים", הייתה לי תחושה שיושבת מולי גרסה תקשורתית ומעודנת של אליעזר שקולניק, הדמות ששלמה בראבא גילם אצל יוסף סידר. שני האנשים מכורים לעבודה, מתנהלים בגישה מיושנת וקשוחה וזכו בפרס ישראל. עם העליצות הפתאומית שהמפגש בינינו מקבל, אני מרשה לעצמי להפריח לאוויר את האסוציאציה.
יש דמיון בינך לבין שקולניק האב?
אחימאיר לא ממש מתרשם מההברקה, ובהתעלמות מוחלטת נזכר בסרט הקודם של סידר, "בופור", שבו אפילו השתתף. "הופעתי במשך 30 שניות כקריין וציפיתי שסוכני הוליווד יגלו אותי ויצלצלו ויחתימו אותי על חוזה שמן. לאכזבתי הגדולה זה לא קרה, כי יכול להיות שהייתה נופלת לי הזכות לגעת בפסלון המוזהב".
ועדת פרס ישראל נימקה את זכייתו של אחימאיר בכך שהוא עיתונאי במובן הקלאסי – אמין, נטול פניות ורחב אופקים. את שמחת הזכייה חלק יעקב עם אשתו ומשפחתו. את אורה רעייתו פגש לפני כ-50 שנה, כשעבד בספרייה הלאומית, ומאז הם יחד. ביתם נמצא בשכונת קטמון שבירושלים ויש להם שני ילדים בשנות הארבעים לחייהם ושישה נכדים.
"אשתי קיבלה בשנה שעברה את פרס יקירת ירושלים”, הוא אומר בגאווה, "אני בעלה של יקירת ירושלים".
שזה הרבה יותר שווה מפרס ישראל.
"אין ספק בדבר. ובניגוד אליי, לה זה מגיע".