שבוע מוזר וחריג עבר על הכדורגל הישראלי. התמונה האבסורדית של שלט המורה על תוספת זמן של 25 דקות בדרבי התל אביבי הגיעה אל כל פינה בעולם, וגם התמונות של האבוקות שגרמו לכך. 121 דקות ברוטו נמשך הדרבי התל אביבי ביום שני האחרון. 121 דקות למשחק ליגה של 90 דקות. ענף מוזר הוא הכדורגל. ענף בו אוהדים משלמים כסף רב ומקדישים שעות רבות כדי להגיע לאצטדיון ולעשות כל שביכולתם כדי לפוצץ את המשחק. כאילו ההנאה האמיתית הייתה בכלל החוויה שלפני, ומהרגע שהמשחק התחיל – הם רק רוצים כבר לחזור הביתה. אבל לא 25 דקות של עשן על הדשא ימנעו מהמשחק להימשך. אי אפשר לעשות את זה לאוהדים. הרי הכדורגל הוא בשביל האוהדים, ואם האוהדים הם נגד הכדורגל, אז הכדורגל יהיה בשביל האוהדים האחרים. צריך נסיבות חריגות מאוד כדי לבטל את המשחק וללכת הביתה. שזה מה שהאוהדים ניסו לגרום, לכאורה. כי אסור לפגוע באוהדים. אירוניה שכזו.
במחוזות אחרים, מכבי בני ריינה הצנועה הביכה את האלופה מכבי חיפה, שלושה ימים בדיוק לפני שזו ניצחה את יובנטוס. כאמור, שבוע מאוד מוזר. יובנטוס נמצאת בימים רעים, אבל עדיין מדובר באחת הקבוצות הטובות באיטליה, ולבטח במועדון המפואר, העשיר והמצליח באחת מהליגות הטובות בעולם; ליגה שבה טובי הכדורגלנים הישראלים בקושי יכולים להשתלב גם בקבוצות החלשות ביותר (ולראיה דור פרץ בעונה שעברה, או אפילו ערן זהבי לפני קצת פחות מעשור). קבוצה שלא סתם מחזיקה בתקציב מנופח: כל אחד ואחד מהשחקנים בסגל הזה של יובנטוס אמור, לכאורה, להתמודד בשיא הקלילות עם כל יריב שמכבי חיפה תעמיד מולו.
והנה זה פלא. דושאן ולאחוביץ', האיש שנחת בטורינו כדי להחליף את כריסטיאנו רונאלדו, לא מצליח להיות יריב ראוי לשון גולדברג, שהגיע מהפועל באר שבע על תקן ממלא המקום של סאן מנחם. וויצ'ך שצ'זני, היורש של ג'יאנלואיג'י בופון האגדי, לא יכול לעצור אפילו נגיחת-בעיטה עם הגב של עומר אצילי. ווסטון מקני רודף בייאוש אחרי עלי מוחמד, מויזה קן מתוסכל על הקו מול דניאל סונדגרן, צ'ארון שרי מנהל את המשחק בסטנדרט של די-מריה, וברק בכר עושה נוקאאוט לאחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי.
שלושה-עשר מהשחקנים ששותפו בניצחון נגד יובנטוס היו על המגרש גם במשחק ההפסד נגד ריינה. בכל אחד מהמשחקים הללו מכבי חיפה בעטה ארבע פעמים למסגרת. שני המשחקים הסתיימו בסנסציה מהממת. אין הרבה ענפים, אם בכלל, בהם קבוצה אחת יכולה להתמודד כשווה ואף לגבור על יריבה עם שחקנים בשווי הגדול פי עשרים וחמישה מזה שלה. עולם בו קבוצה ישראלית יכולה לנצח יריבה כמו יובנטוס, שלושה ימים בלבד אחרי שקבוצה כמו מכבי בני ריינה יכולה לנצח יריבה שיכולה לנצח את יובנטוס, הוא עולם של חוסר וודאות שהופך את הכדורגל לספורט כל כך מרגש.
אבל יש בו כמובן גם צדדים פחות מרגשים. על אף הניסיונות המתמידים של התאחדויות הספורט בעולם להילחם בגזענות ובשנאת זרים, הנגע עדיין בולט במגרשי הכדורגל הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. מאז ומתמיד היה היציע מקום בו אנשים מרגישים חופשיים להביע את האגרסיות, האמוציות והכעסים שלא מקובל להביע במקומות אחרים. גם מטענים פוליטיים כבדים, במיוחד במדינות בהן שלטה דיקטטורה מדכאת, זכו לביטוי משחרר דווקא ביציעים, כמו למשל במקרה של אוהדי ברצלונה תחת משטר פרנקו בספרד הפשיסטית של המאה הקודמת. וכך גם במקרה של שנאת האחר.
אז הגזענות שבולטת מאוד כלפי שחורים במדינות רבות בעולם, ובישראל גם כלפי כדורגלנים ערבים, זוכה בשנים האחרונות ליחס מחמיר מאוד מהתאחדויות הכדורגל ומהמועדונים. ההתמודדות עם יחס מפלה ומשפיל שכדורגלן זוכה לו רק בשל צבע עורו היא מזעזעת, וגרמה לא אחת לתגובה קיצונית, כמו למשל במקרה בו סמואל אטו, החלוץ הקמרוני של ברצלונה, החליט פשוט לרדת מהמגרש בעקבות גידופים של אוהדי ריאל סרגוסה במשחק שנערך בין הקבוצות בשנת 2006.
אבל אוכלוסייה שזוכה לעתים ליחס אלים לא פחות ביציע הכדורגל, אבל כן מקבלת הרבה פחות תמיכה ציבורית, היא אוכלוסיית הלהט"ב. בניגוד לבעלי צבע עור כהה, אין סממן חיצוני שמאפשר לזהות מי הוא הומוסקסואל ומי לא. בניגוד לבעלי צבע עור כהה, כדורגלנים הומואים יכולים פשוט לבחור להסתיר את זהותם המינית. וכשביציעים חוזר השימוש במילה "הומו" כקללה ועלבון לכל דבר, מי יהיה האחד שיחליט, באווירה שכזו, לצאת מהארון?
מספר ההומואים והלסביות באוכלוסייה נע בין 10 לבין 23 אחוזים, על פי הערכות שונות. ההבדלים הם גדולים, אבל המספרים מעידים על כך שברור כי גם בקרב כדורגלני העולם יש לא מעט הומואים. כולם, אבל כולם, נמצאים עמוק בתוך הארון. עולם הכדורגל (או לפחות כדורגל הגברים, שהוא החלק הארי של הענף ברוב העולם) הוא אגרסיבי וקשוח. עולם של גבריות, ולא פעם גם אלימות. עולם שקשה מאוד למי שמשתייכים אליו להראות סימן כלשהו של חולשה. עולם שנגוע פעמים רבות בבורות, שעטוף בתרבויות אוהדים לוחמניות, כאלה שהמילה "גיי" נמצאת בהן מחוץ לתחום. עולם שבו כדורגלן שנמצא בארון, יעדיף ככל הנראה גם להישאר בו, ולא להתמודד עם ההשלכות של נטייתו המינית על היחס אותו יקבל מהקהל, ואולי גם מחבריו השחקנים.
"אני מקווה שתכבדו אותי: אני גיי", הודיע בתחילת השבוע איקר קסיאס, בציוץ שהפך לוויראלי תוך שניות. אבל קצת יותר משעה אחרי שיצא מהארון, נכנס קסיאס אל הארון בחזרה, או יותר נכון – שבר אותו לחלקים קטנים. "החשבון שלי נפרץ", כתב השוער האגדי. "אני מבקש סליחה מכל העוקבים שלי ובמיוחד מקהילת הלהט"ב".
לרגע נדמה היה כי מדובר באחד האירועים המכוננים ביותר שקרו בכדורגל העולמי זה זמן רב. מאות אלפי הלייקים ורבבות השיתופים שצבר הפוסט הקצר תוך פחות משעה מעידים עד כמה עולם הכדורגל משווע לכדורגלן האמיץ הראשון שיעשה צעד שכזה. אתרי החדשות בעולם עטו על הידיעה, ובין התומכים הרבים מספור היו בוודאי גם לא מעט כדורגלנים שנמצאים עדיין בתוך אותו הארון בעצמם; כדורגלנים שקיבלו השראה מרגשת, רגע לפני שהיא התרסקה להם בחזרה בפנים.
הכדורגל הוא משחק נפלא. משחק בו יכולים להשתלב שחקנים מכל הצבעים, הדתות, השפות והלאומים. "המשחק היפה", כינה אותו פלה, במושג שהפך אלמותי. אבל האם משחק שיכול לשים את ריינה על המפה הישראלית (כמה אנשים בכלל ידעו שקיים מקום כזה עד לפני כמה חודשים?) ואת חיפה על המפה העולמית, יכול גם לקבל שחקנים הומואים כחלק בלתי נפרד ממנו? האם משחק שבו לכל קבוצה יש סיכוי לנצח כל יריבה במשחק נתון, יש גם סיכוי לכל אדם להיות מי שהוא מבלי להתחבא?
סטטיסטית, נראה כי 10% מהכדורגלנים בעולם מסתירים את המיניות שלהם, את הכמיהות הזוגיות שלהם, את המהות שלהם, עמוק-עמוק בתוך הארון. איקר קסיאס, בטעות, כמעט הפך לדובר של כולם. עכשיו נותר לחכות לכדורגלן הבא שיעשה זאת, מבלי שאף אחד יפרוץ לו למכשיר. עשירית מאוכלוסיית העולם משוועת לזה.