״זה לא רק קומץ, זה כל הפועל״, מנסים האוהדים האדומים להסביר במשפט אחד לעצמם, לתקשורת ולבעלים של הקבוצה את הסיטואציה הסבוכה והמורכבת שאליה נקלע בשנתיים האחרונות אחד המועדונים היציבים והמעוטרים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי – וחותמים בשירה שהיא ספק תפילה, ספק דרישה: ״אלי טביב, תלך מפה״.
האצבע המאשימה של הקהל מופנית באופן הכי ברור שיש, כלפי דמות אחת. היום כמעט כולם מבינים שיש מי שאחראי לכל מה שקרה במועדון מאז שערן זהבי כבש באצטדיון טדי את שער האליפות, אי שם במאי 2010, מה שהוביל בסופו של תהליך את הפועל תל אביב לראשונה בתולדותיה לזירה המרכזית של ליגת האלופות, אבל גם להתרסקות משונה, כמעט קוסמית, 20 נקודות מדרום למוליכת הטבלה הצנועה מקריית שמונה. קשה להסביר למי שלא חי ונושם את המועדון איך ייתכן שקבוצה שנמצאת במקום השני בטבלה נתפסת כגופה מהלכת, אבל לאור ההתרחשויות של השנתיים האחרונות חייבים לנסות.
חוזרים בזמן 30 שנה לאחור. השנה היא 1982. במדינת ישראל אנשים מתווכחים אם כל מה שקורה בלבנון זה מבצע או מלחמה. בהוליווד, אחרי כמה כשלונות רצופים, הבמאי סטיבן ספילברג מביא לעולם דמות בשם אי.טי, חוצן ידידותי ללא עבר פלילי, חבר מכוכב אחר. בכפר סבא חוגגים אליפות, גם המאמן דרור קשטן וגם האוהד המושבע אלי טביב. הפועל מתפרקת בגמר הגביע מול הבונקריסטית הרומנטית מיהוד, 1:0 קטן, בדיוק כמו שעלי מוהר היה אוהב. מוהר המנוח כבר לא נמצא איתנו, אבל מאז שנת 82' עברו הרבה מים בחצבני, הרבה חמסות בכיס של קשטן, הרבה אקליפטוסים ביהוד, הרבה פסלונים בארון האוסקר של ספילברג, הרבה דולרים בכיס של טביב.
פרק ראשון: הקהל מפולג, טביב מרוויח
אלי טביב – שהמבריקים שבאוהדים האדומים זיהו את ראשי התיבות של שמו, אי.טי – אמנם חי בכוכב אחר, אבל הדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שמישהו בהפועל רואה בו חבר אמת. חשוב להבין; טביב לא רק מרוחק גאוגרפית, במיאמי, אלא גם לא מבין שמועדון כדורגל הוא הרבה יותר מחברה בע״מ. הלקוחות לא רק מעוניינים בטיב הסחורה, אלא גם בדרך, במסורת, באג׳נדה, ביחס. בזמן שההיסטוריה של הבמבה או הקוטג׳ לא מעניינת כלב, היסטוריה של מועדון כדורגל מעניינת את האוהדים המסורים אפילו יותר מההווה שלו. אבל טביב לא התחשב בכל אלה. לפני פתיחת העונה הוא מינה מכביסט, דורון ג׳מצ׳י, לדוברו; באמצע העונה ניהל משא ומתן עם משה סיני, שרבים מאוהדי הקבוצה לא רוצים שידרוך שוב בבלומפילד; ולאחרונה הגדיל לעשות כשפנה לשמעון גרשון, הבלם ש״בגד״ בסמל האדום ועבר בעקבות הכסף הגדול לבית״ר השנואה. כן, טביב חי בכוכב אחר.
עד לפני חמישה חודשים, הרגשות השליליים כלפי טביב התחממו על אש קטנה במחבת של הגרעין הקשה והשרוף של האוהדים האדומים. האופוריה של האליפות וליגת האלופות הביאה קהל חדש, כזה שאכפת לו רק מהתארים, כזה שמסורת לא ממש מדברת אליו, כזה שטביב הוא אליל עבורם. וגם האוהדים הישנים והשקטים בסך הכל חיו בשלום עם ההצלחה שכל כך קל היה להתמכר לה. וכך, לאט לאט, החל הפילוג לכרסם בקהל. מצד אחד נאמני טביב, מצד שני אוהדים ששנאו את התנהלותו של הבעלים מול השחקנים שעזבו את הקבוצה והגיעו לבוררות ולתביעות; את היחס המשפיל שלו מול שחקני הבית שהסיכומים מולם לא כובדו; את חוסר היכולת שלו להבין שצריך להקשיב לרצונו של הקהל; את הבור העצום בינו לבין מוני הראל, שותפו לבעלות על הקבוצה עד להליך הבמבי המפורסם – שיטה שבה אחד הצדדים במחלוקת נותן הצעה ראשונית, לצד השני יש זכות ראשונים להשיב בחיוב להצעה, ואם הוא לא עומד בה, חוזרת האופציה לצד הראשון – שקבע כי טביב הוא הבעלים היחידי של הפועל. המרוויח העיקר מהפילוג היה טביב עצמו. כשאנשים טרודים במלחמות, הם לפעמים שוכחים למה הם התחילו ונגד מי באמת צריך להילחם.
פרק שני: טביב נלחם באוהדים שריססו כתובות נאצה
ההידרדרות במערכת היחסים בין טביב לקהל הגדול, החלה בעונש שקיבלה הקבוצה בתחילת העונה על קריאות גזעניות לעבר כדורגלן שחום עור מהפועל חיפה – לשבת במהלך המשחק נגד הפועל פ"ת ביציעים 10-11 של בלומפילד, מקום מושבם של אוהדיה השרופים של מכבי ת״א, במקום בשערים 4-5 השמורים לאדומים. עבור אוהדי הפועל מדובר בעונש משפיל, כמעט כמו שתדרשו מיהודי מאמין לשבת בדיר חזירים. הכתובת היתה על הקיר, מילולית, כאשר כמה אוהדים צעירים – שנתפסו והודו במעשה – ריססו כתובות נאצה על הקירות הצהובים. המעשה המכוער הביא לגינויים מחוף לחוף, גם בתקשורת, גם בקרב הקהל האדום והשפוי, גם מכיוונו של טביב. טביב היה יכול להסתפק בהרחקת אותם האוהדים מהיציעים, אבל העדיף לנצל את האירוע הנקודתי למלחמה באוהדים השרופים, יושבי שערים 4-5. הכוונה שלו היתה טובה, אבל המהלך הזה הרגיז רבים מאוהדי הקבוצה.
בסיומה של אותה מלחמה, כבר לא היתה דרך חזרה. הקהל האדום סימן את טביב כמשת״פ של המשטרה וההתאחדות, ומה שהחל כקריאות מזדמנות ביציעים החל לסחוף אחריו צבא אוהדים שלם. במקביל, האוהדים החלו לתהות בקול לאן נעלם הכסף הגדול – כ-70 מיליון שקל – שנכנס לקופת המועדון מההישגים בליגת האלופות וממכירת שחקנים לאירופה. ואם לא די בכך, רון עמיקם מ'מעריב' פרסם כי מועדונים בכל אירופה – אנגליה, ספרד, גרמניה, בלגיה – הסתכסכו עם הפועל על רקע עסקאות הקשורות להעברת שחקנים, מה שהכתים את התדמית המצוינת עד היום של המועדון באופ"א.
במקום לנהל את המשבר עם הקהל, טביב טמן ראשו בחול. וכך, על רקע הקונצנזוס שהלך ונבנה נגדו עד שסגר עליו, הוא טס לטפל בעסקיו שבמיאמי והחל לפתור את הבעיות בשלט רחוק. תחילה הגיעו הפיטורים של דרור קשטן, המאמן המצליח ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אחר כך עזבו את המועדון כל בעלי התפקידים בשדרה הניהולית, אנשים שהוא עצמו מינה, והכפישו אותו ואת התנהלותו בקול רם. ואז הגיעו האשמות נגד חבורת מוני הראל, שותפו לשעבר, על חלקו לכאורה במרד האוהדים הגדול, מחאת ET, שהכותרת שלה היתה "לא רוצים את טביב בהפועל". וכמו בכל סיפור טוב, גם כאן הכל מתנקז לרגע אחד שחור, הדרבי האחרון של תל אביב.
פרק שלישי: האוהדים מתפרעים בדרבי
את נחיתתו של טביב ממיאמי בנתב״ג קידמו מאות אוהדים בקריאות הרגילות שמבקשות ממנו לשחרר את הקבוצה. כשהגיע לדרבי ודרך לראשונה זה חודשיים על הדשא של בלומפילד, חווה טביב לראשונה את התפרצות הר הגעש האדום כלפיו. גם הוא הפנים פתאום שלא מדובר בעשרות ילדים אלא באלפים. האווירה בדרבי התחממה עם חזיז שנורה מחוץ לאצטדיון. השיפוט במשחק, האנרגיות הטבעיות של דרבי, הנוכחות של טביב, הלהט של הקהל האדום, ההפסד למכבי ת"א לראשונה זה ארבע שנים – כל אלה הובילו להתפרצות חסרת תקדים של שני שחקנים, טועמה וידין. השניים תקפו את השופט מנשה משיח אחרי השריקה לסיום הדרבי, מה שהביא להתלהטות היצרים בקהל, שכללה השלכת מוטות מפלסטיק, כוסות שתייה ומצתים לעבר שופט המשחק וכוחות הביטחון. באותו ערב הכל התפוצץ לכולם בפרצוף. לאוהדים, לבעלים, לתקשורת.
העונש הכבד – הפחתת שלוש נקודות, הרחקות של ידין (12 משחקים) וטועמה (שישה משחקים), סגירת יציעים 4-5 עד סיום העונה, שני משחקי רדיוס ללא קהל, איסור כניסת אדומים לדרבי הבא, קנס כספי של 40 אלף שקל – סגר סופית את התקווה הקטנה של האופטימיסטים לאליפות אדומה. וגרוע מכך – פתאום המחאה השקטה והאינטליגנטית של האוהדים החלה לקבל נופך שלילי, אחרי קולות שתלו את הסיבות למפגן האלימות בניצני המרד. טביב החליט לצאת נגד האוהדים ואף גער בשחקנים שחגגו כעבור שבוע עם האוהדים את הניצחון על חיפה. האוהדים החליטו סופית שטביב צריך ללכת הביתה, בכל מחיר, גם במחיר של בנייה מחדש, גם במחיר של אובדן אליפות, גם במחיר של אי-השתתפות באירופה, גם במחיר של פגיעה אנושה בתדמית, גם במחיר של ירידה לליגת המשנה.
פרק רביעי: תקווה אדומה
התקווה לאליפות התחלפה בתקווה חדשה לשינוי. וכשמדברים על שינוי, מדברים על טביב. היום הפועל ת"א זו לא רק קבוצה במשבר שאפשר להעלים בעזרת כמה נצחונות והעפלה לאירופה. הפועל ת"א זה מועדון במשבר, משבר מכוכב אחר. המקום השני בליגה וה-4:1 בקרית אליעזר השבוע הם לא פחות מתרמית, אשליה, כיסוי תחת, עיוורון זמני. על מנת שיהיה אפשר לצאת מהמשבר כמועדון חזק עם מסורת וקהל עצום שמלווה אותו במשך שנים – הרבה לפני שטביב בא לעולם והרבה אחרי שיעזוב אותו בשיבה טובה – השינוי חייב לקרות בהקדם.
והשינוי הזה חייב להיות טביב. לא בגלל שהוא האשם היחידי. למשבר הזה שותפים גם האוהדים שריססו כתובות נאצה והשליכו מוטות. למשבר הזה אחראים השחקנים שהדליפו לאורך כל העונה סודות מחדר ההלבשה, כולל הסרטון המשפיל שבו מתועד עומרי קנדה כשהוא חוטף מכות מוואליד באדיר. אבל כשקהל הולך וגדל רואה בטביב את הסיבה המשמעותית למשבר, וכשיש משבר אמון בין כל הנוגעים בדבר, טביב צריך להיות חכם, להניח בצד את האגו, להניח את המפתחות ולחפש רוכש לקבוצה בהקדם האפשרי. אחרת, זה פשוט לא יעבוד. כי התקווה האדומה נולדה מחדש ובניגוד לסרטים של ספילברג, כאן לא מדובר במדע בדיוני, אלא במציאות של אלפי אדומים.
• הכותב הינו אוהד הפועל תל אביב המחזיק במנוי לשערים 4-5
