יולי 1988, שכם. בני משפחת פחמאווי, שני הורים וארבעה ילדים, שומעים לפנות בוקר דפיקות חזקות בדלת. אב המשפחה פותח אותה, ורואה מולו רעולי פנים חמושים. הם פורצים פנימה וחוטפים אותו ואת אשתו אל אצטדיון הכדורגל המקומי. אשרף פחמאווי, אז ילד בן תשע, עוקב בסתר אחרי הוריו כדי לראות מה יעלה בגורלם.
"האחים שלי נשארו בבית והתחבאו מתחת למיטות ובארון הבגדים, אבל אני פשוט לא הצלחתי להבין למה חטפו אותם והייתי חייב לראות מה קורה", הוא אומר היום. "רצתי אחרי החוטפים כל הדרך, וכשהגעתי למגרש ראיתי איך החוטפים מוציאים סכינים ארוכות וחותכים את ההורים שלי לחתיכות, ממש ככה. פשוט שחטו אותם כמו ששוחטים כבשים, רק בגלל שחשבו שהם משתפי פעולה עם ישראל. הייתי קצת רחוק אבל שמעתי את ההורים צועקים, בוכים, כל הגוף שלי רעד. אחרי שהחוטפים עזבו, התחלתי לצרוח והתעלפתי, לא יכולתי לראות את המראה הזה. אני לא זוכר מה קרה אחר כך. רק שמצאתי את עצמי בבית החולים הדסה עין כרם".
כשפחמאווי פתח את העיניים, זה היה היום הראשון של שארית חייו. מי שעד אותו רגע היה ילד תמים וחייכן הפך בן לילה לנער, והתחיל מסע בלתי ייאמן שנמשך עד היום. בדרך הוא הספיק להפוך לחרדי, לחזור בשאלה, לגלות את נטיותיו המיניות ולעבור התעללויות בכלא. היום, כשהוא בן 35 וכלוא באשמת גניבה, הוא מסתכל על הדרך שעבר ועל השדים הרבים שנלחם בהם, ובקושי מאמין ששרד."אני לא חושב שמישהו אחר שהיה עובר את מה שעברתי היה נשאר בחיים", הוא אומר. "אבל אלוהים עזר לי, בניגוד לכל הסיכויים, ועל זה אני מודה לו כל רגע".
לשים כיפה בפעם הראשונה
הוא גדל, כאמור, למשפחה פלסטינית בשכם, לאב שעבד במשך שנים כמשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ – סייע לאתר מחבלים והעביר מידע על פעילותם של ארגוני הטרור. "אני זוכר את אבא שלי יוצא מהבית מוקדם בבוקר, וזוכר איך בערב היה מחזיר אותו ג'יפ צבאי ישר לבית. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה, הייתי ילד. אחר כך קלטתי שהוא עזר למדינת ישראל", אומר פחמאווי.
בלילה הנורא ההוא, בו סגרו עם הוריו חשבון, היה זה ג'יפ צבאי שמצא את פחמאווי המעולף שוכב ליד האצטדיון. החיילים אספו את הילד, הוציאו אותו ואת אחיו משכם והעבירו אותם לפקידי הסעד של מחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, כדי שתמצא להם משפחות אומנות. "רציתי להיות ביחד עם האחים שלי, אבל אמרו לי שאי אפשר", אומר פחמאווי. "הבטיחו לי שאנחנו ניפגש מדי פעם ושהכול יהיה בסדר. אני זוכר שבכיתי המון כשנפרדתי מהם, והבטחתי שיום אחד כולנו נחזור להיות משפחה אחת גדולה".
מכל המקומות האפשריים, נמסר אשרף דווקא לחזקתה של משפחה חרדית בת שש נפשות בשכונת מאה שערים בירושלים, המחזיקה בדוכן בשוק מחנה יהודה. הלום מאורח החיים השונה, הסביבה האחרת והמנהגים הלא מוכרים, הוא נאלץ ללמוד במהרה את השפה העברית והחל ללמוד באחת הישיבות הגדולות בשכונה.
"בשבילי זה היה מהפך מטורף. מילד פלסטיני מוסלמי ליהודי חרדי שלומד גמרא בירושלים", הוא אומר. "להורים המאמצים של היו עוד ארבעה ילדים בבית, אבל כבר מההתחלה הם דאגו לי לבגדים ואוכל ונתנו לי בדיוק את אותם דברים כמו הילדים האחרים. אהבו אותי כמו בן".
יהודה, קרוב משפחה של ההורים המאמצים, נזכר איך לאט לאט השתלב הילד הערבי המפוחד בבית החדש. "הוא היה די ביישן, סגור, אבל לאט לאט הוא התאקלם בתוך המשפחה החמימה והתחבר לאחים החדשים שלו", הוא אומר. "הוא למד תורה, מצוות, נכנס מהר מאוד לעולם היהדות. הניח תפילין, עטף את הגוף בציצית בזמן התפילה. הם הפכו להיות המשפחה השנייה שלו, ואף אחד בכלל לא חשב להתנכל לו בגלל המוצא שלו. הטרגדיה שהוא עבר נגעה לכולם בלב".
אלא שעבור פחמאווי, מה שנראה מבחוץ כמו תהליך טבעי ופשוט יחסית, היה למעשה רצף ארוך של התמודדויות יומיומיות ומלחמה פנימית מול החיים שרק לפני רגע היו שלו. "היו לי המון רגעים שרציתי לעזוב הכל ולברוח", הוא אומר. "תחשוב על זה, הייתי צריך להתחיל מאפס: זה היה בשבילי חדש לגמרי לשים כיפה על הראש, להתעטף כל יום בטלית ולהתפלל שלוש פעמים. הלימודים היו ממש קשים והרבנים היו מקפידים על כל דבר.
"לקח לי הרבה זמן להתרגל, אבל לאט לאט נכנסתי לזה. קראתי ספרים של הרמב"ם על מצוות, ניסיתי להבין מה הכל אומר והתקרבתי לאלוהים. האמנתי שהוא שומר עליי. כשהייתי ילד לא התחברתי ממש לאסלאם, אבל פה הרגשתי שייכות, הרגשתי רצוי".
כשהיה פחמאווי בן 11, אחד התלמידים בישיבה נישק וחיבק אותו, מה שפתח עבורו עולם חדש, מסקרן ולא מוכר. "הייתה משיכה מינית בתו הישיבה, וזה העסיק אותי מאוד", הוא אומר. "לא ראיתי שום עולם חוץ מזה, לא בחורות ולא כלום. רק גברים. התחיל רומן ביני לבין אחד התלמידים האחרים, ודי מהר כבר קיימנו יחסים בתוך הישיבה. אף אחד לא ידע על זה חוץ משנינו, וידעתי שזה עלול לסבך אותי כי על פי ההלכה משכב זכר זו עבירה חמורה. לא העזתי לספר על זה להורים המאמצים שלי, פחדתי שהם יזרקו אותי מהבית ואני אגור ברחוב בלי כלום".
בגיל 15 וחצי אזר פחמאווי אומץ וסיפר לראשונה לאביו המאמץ על העדפתו המינית. "לא רציתי להמשיך לשקר לו", הוא מסביר, "סיפרתי לאבא על כל מה שקרה, ואמרתי לו שאני מקווה שהוא ואמא לא יגרשו אותי מהבית. הוא הרגיע אותי, המשיך לשמור את זה אצלו בסוד והתנהג אליי כרגיל. ובכל זאת, ידעתי שזה כבר לא העולם שלי יותר".
לגנוב כדי לשרוד
שנתיים לאחר מכן, כשהוא כבר בן 17, החליט פחמאווי להיפרד מהוריו המאמצים. הציצית לחצה לו, הכיפה הציקה לו, ומבחינתו הגיע השלב להמשיך הלאה, אל החיים מחוץ לרחובות של מאה שערים. "העולם החילוני סיקרן אותי מאוד, רציתי לדעת מה קורה שם, לראות שיש גם חיים במקום אחר", הוא נזכר. "באתי להורים שלי, הודיתי להם על הכל אבל אמרתי שאני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה. חששתי מהתגובה שלהם אבל הם ממש הבינו אותי, איחלו לי בהצלחה ואמרו לי שהבית שלהם תמיד יהיה פתוח בשבילי. מה אני אגיד, זה ריגש אותי מאוד".
מלא ציפייה והתרגשות, שכר פחמאווי שכר דירת חדר בדרום תל אביב והתחיל לעבוד באולם שמחות ביישוב אזור, וגם כסבל בשוק הכרמל. אלא שהחיים העצמאיים התבררו מהר מאוד כעסק לא פשוט, והנער הדתי מצא את עצמו מתקרב יותר ויותר לצד החשוך של העיר.
"יצאתי מהחממה של מאה שערים לעולם שלא הכרתי, ודברים הסתבכו", הוא אומר. "המעמד שלי בישראל היה של אזרח ארעי, ולכן גם לא גייסו אותי לצבא וגם הרבה אנשים לא רצו לתת לי עבודה. מדי פעם יצרתי קשר עם המשפחה המאמצת במאה שערים והם עזרו לי קצת כספית, אבל לא הייתה לי ברירה והתחלתי לגנוב כדי לשרוד. אתה יודע, שיהיה מה לאכול ולשלם שכירות".
אבל זה לא נגמר שם. המאבק של פחמאווי למציאת פרנסה הוביל אותו עד למכירת גופו בזנות. "הייתי נותן שירותי מין לגברים כדי שיהיה לי כסף לחיות", הוא אומר. "עבדתי הרבה שעות ברחוב, מחפש לקוחות, או שהייתי מתחבר עם מכוני ליווי בדרום תל אביב. לא רציתי לרצוח או לשדוד זקנים כדי שיהיה לי כסף, בעיניי זה הדבר הכי גרוע בעולם, וזאת הייתה הברירה שלי. זה לא היה נעים לי במיוחד, וגם היה קשה לשמור על השפיות בתוך הדבר הזה, אבל בשביל לחיות עושים הכל".
פחמאווי נעצר פעמים רבות על ידי המשטרה בחשד לשהייה בלתי חוקית בישראל, ונכנס ויצא מבתי הכלא בתדירות גבוהה. כל ניסיונותיו לקבל מעמד של אזרחות קבע נכשלו, ומצבו הכספי התדרדר במהירות. הוא החל לפרוץ לחנויות, לגנוב מוצרי מזון ומזומנים. "היו לי הרבה רגעים שלא היה לי מה לאכול. הייתי מחטט בפחי אשפה בשוק ובשאריות שאנשים השאירו על שולחנות במסעדה כדי למלא את הבטן", הוא אומר.
ב-1997, בפעם הראשונה שנעצר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, הוא עבר בכלא התעללות מינית קשה, שאחריה הגיעה לדבריו שורת מקרי אונס על ידי אסירים, ממש מתחת לעינם של הסוהרים במקום.
"זה קרה בכלא אשל בבאר שבע. כמה אסירים ערבים אנסו אותי והשתמשו בכף חשמלית כדי לנטרל את ההתנגדות שלי", אומר פחמאווי. "הם כנראה ידעו שאני הומו או בן למשפחת משת"פים, ונקמו בי. התלוננתי בפני הסוהרים והקצינים, אבל הם לא עשו כלום וההתעללות של האסירים נמשכה. כל הזמן איימו על החיים שלי".
בית המשפט קבע שחייו של פחמאווי בסכנה ושיש להחזיקו בתא הפרדה הרחק מאסירים אחרים, אבל במציאות המשיכו הסוהרים להכניסו פעם אחר פעם לתא משותף, בניגוד להנחיות המפורשות של השופטים. בשנת 2003 הוא נאנס שוב, הפעם באגף טעוני ההגנה בכלא ניצן, על ידי שני אסירים אחרים. "הם ראו שהדלת של האגף פתוחה, נכנסו לתא שלי, איימו עליי בסכין מאולתרת שהם הכינו מכפית ברזל מושחזת ופקדו עליי להתפשט", הוא משחזר בשקט. "כשסירבתי הם התחילו להרביץ לי, ואז אנסו אותי. זה נמשך משהו כמו עשר דקות, כשהם נוגעים לי בחלקים אינטימיים בגוף ומצמידים לי דוקרן לגרון. לא יכולתי לעשות כלום, רציתי למות".
פחמאווי המשיך להיכנס ולצאת ממאסר, לפעמים בגלל האשמות על שהייה בלתי חוקית ולפעמים עקב פשעים קטנים שביצע, ובכל כלא אליו הגיע התנכלו אליו האסירים, בעיקר בשל העדפותיו המיניות. בכלא מגן, לדבריו, זה עבר כבר כל גבול. "היה לי חשש שאחד האסירים הולך לתקוף אותי, וביקשתי הגנה מהסוהרים אבל הם התעלמו", אומר פחמאווי. "הוא וחברים שלו גנבו לי אוכל מהתא, הרסו לי בגדים וחפצים, דקרו אותי כמה פעמים בפנים, ועד היום יש לי צלקות בכל מיני מקומות בגוף. הם שפכו עליי מים חמים, מה לא. רק אלוהים יודע איך אני כבר לא מת. אולי זה בגלל שהוא אוהב אותי".
פוחד שהאסירים ירצחו אותו
לדברי פחמאווי, הוא נאנס שבע פעמים בכלא לאורך השנים. באמצעות עורכי דינו, נחום שלי ושי רודה, הגיש תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל ושירות בתי הסוהר על מחדלים שגרמו לכך שנאנס. לאחר כמה דיונים הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו יזכה פחמאווי לפיצוי של 120 אלף שקל בגין הנזקים הנפשיים והגופניים שנגרמו לו. כיום הוא נמצא בתא הפרדה הרחק מהאסירים האחרים.
"זה ממש פיצוי עלוב לעומת מה שעברתי בכלא", הוא אומר. "זה היה גיהינום, סבל שאי אפשר לתאר. אסירים אחרים היו מתאבדים, אבל זה יותר טוב מכלום. לפחות הם יודעים שהם טעו בטיפול שלהם כלפיי. הבעיה היא שהאסירים חושבים שאני אדם עשיר. הם שמעו שזכיתי בתביעה והם מציקים לי שאתן להם כסף לקניות בקנטינה. אני פוחד שהם ירצחו אותי, כי לאסירים אין ערך לחיי אדם. מבחינתי, כל יום שעובר בלי שפגעו בי זה כמו לזכות בחיים שלי מחדש".
פחמאווי מחזיק כיום באישור שהייה חוקי בישראל, ובקרוב הוא אמור לקבל תעודת זהות ישראלית. כשייצא מהכלא, הוא מקווה, אלה יעזרו לו להשתלב כאזרח מן השורה בעולם שבחוץ. "אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ולתרום למדינה כמו כל אחד שיש לו חובות וזכויות", הוא אומר. "אבא שלי עזר למדינה בזמנו, ואני חושב שהיא לפחות צריכה לעזור לי ולאחים שלי, שאני לא יודע עד היום מה קרה אתם. עם ישראל זה העם הנבחר, ואני מרגיש שהגורל שלי קשור בגורל של היהודים, למרות כל מה שעברתי בכלא".
בית המשפט השלום בבאר שבע גזר באחרונה 14 חודשי מאסר בפועל על פחמאווי לאחר שהורשע בעבירות של פריצה ועבירות רכוש. השופט, יואל עדן, לא קיבל את עמדת התביעה המשטרתית שביקשה לגזור עליו עונש שינוע בין שנתיים לארבע שנים. "בעוד כמה חודשים אוכל להשתחרר ולהתחיל בחיים חדשים, לחזור למשפחה המאמצת שלי במאה שערים, להקים משפחה", אומר פחמאווי". אני מקווה מאוד לשרוד את החודשים שנותרו לי עד לשחרור, כי החיים בכלא ממש לא קלים. מלחמת הישרדות של ממש".
לפני כשנתיים החל סופסוף בהליך של גיור רשמי, ובמשך כשנה למד יהדות כשהוא נעזר בקרובי משפחתו. בבחירות האחרונות, אגב, החליט להצביע לש"ס. "הבחירה הזאת מראה כמה אני רוצה לחזור בתשובה", הוא אומר. "אחרי שטעמתי מהכל בחיים, החזרה בתשובה היא הכי טובה בשבילי, היא זו שתגרום לי לחיות טוב יותר. ככה אני אוכל לשקם את החיים שלי ולבנות אותם מחדש. אני גם לא רוצה להיות יותר הומו. די, מספיק, סבלתי מזה מאוד. היום יש לי חברה יהודיה משכונת התקווה, ואולי אתחתן איתה, מי יודע".
ועוד חלום אחד יש לפחמאווי: לאתר את שלושת אחיו שנמסרו למשפחות אומנות. הוא ניסה לאורך השנים למצוא אותם, פנה לגורמים במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים ומשרד הבריאות, אך לשווא. "כל הזמן הראש שלי חושב מה איתם, אם הם התחתנו, אולי התגייסו לצבא, אולי יש להם ילדים", הוא אומר. "זה סיפור לא פתור מבחינתי, ואני חייב לטפל בו, למצוא אותם. אני מאמין שזה יקרה, בעזרת השם".