"זאת פשוט קטסטרופה", נאנח נתי טורקיה, נהג מונית מחברת מוניות הקסטל בתל אביב. "כל נסיעה קטנה של 6-7 דקות הופכת לגיהינום של חצי שעה. רוב הזמן אני עומד בפקקים, בין אם אני עם אנשים ובין אם המונית ריקה. אנשים מזמינים מונית מצפון תל אביב ואף אחד לא יכול להגיע אליהם כי כולם תקועים בפקקים בלב העיר. אם אני רוצה לרדת לאיילון מקק"ל או שאני צריך להגיע לשדה תעופה בערב, זה פשוט מגרש חניה אחד גדול. זה לא אירופה הנאורה פה, חופרים ויהיה בסדר. ומי שמשלם את המחיר הכי כבד זה אנחנו".
לא קל.
"תשמע, הפקקים האלה גורמים לנהגים להיות יותר אימפולסיביים, יותר מתוחים, עם יד על הצפצפה, וזה לא שהנהג הישראלי במצב הטבעי שלו הוא אדיב מי יודע מה. אנשים עוקפים מימין ונוסעים בנתיבי תחבורה ציבורית, הכל כדי לעקוף את הפקק, וכולם מאבדים את הסבלנות. אתה יודע איפה אני נמצא עכשיו? עצרתי בצד, הורדתי את הכיסא והלכתי לנמנם. אני לא יכול לעבוד יותר, אין לי כוח. הפקקים האלה הורגים אותי".
בשורה התחתונה: זה לא רק בראש שלכם. תמיד היה כאן עומס בכביש, לא פעם עמדנו בפקק בדרך לעבודה, אבל מה שקורה כאן בחודשים האחרונים כבר באמת מוגזם. אזור גוש דן סובל מהסתיידות עורקים חמורה בעקבות הרכבת הקלה, המסמר האחרון בארון קבורה תחבורתי שנוצר כתוצאה משנים ארוכות של מדיניות רשלנית, וגם ביתר חלקי הארץ אנשים מוכנים להישבע שכזה עוד לא היה להם. פקקים שפעם עמדתם בהם כמה דקות הכפילו או שילשו את אורכם, והתחושה הכללית היא שחייכם עוברים מולכם בזמן שאתם מחכים שהאידיוט מלפניכם יזיז את עצמו כדי שתספיקו לירוק.
עד כמה המצב גרוע? ובכן, מאוד. חברת דסל (Decell), המתמחה בניטור ובניתוח של מידע תחבורתי, ריכזה לבקשתנו את הנתונים לגבי עשרת הכבישים הכי פקוקים בישראל נכון ליוני 2015 – אפילו עוד לפני שהחלו עבודות התשתית לבניית הרכבת הקלה. הנתונים מתבססים על מקטעי הכביש בהם קיים העיכוב הגדול ביותר בזמן הנסיעה בשעות פקקים ביחס לנסיעה באותו קטע ממש כאשר התנועה זורמת.
התוצאות מצביעות על מגמה מדאיגה: הכביש הכי פקוק בישראל הוא איילון צפון, במקטע שבין מחלף מבוא איילון בדרום ועד מחלף רכבת ארלוזרוב. בשעת השיא, 07:45 בבוקר, המהירות הממוצעת עומדת על 16.4 קמ"ש, והזמן הממוצע שלוקח לעבור את המקטע הוא קצת יותר מ-54 דקות. לשם השוואה, ב-2010 זה לקח 37 דקות, כלומר – בחמש שנים בלבד חלה עלייה של 45 אחוז בזמן הנסיעה. כלומר, אדם שנוסע במקטע הזה כל בוקר בדרך לעבודה, חמישה ימים בשבוע, יבלה בו במהלך השנה לא פחות מ-230.5 שעות, או 9.6 ימים שלמים, לא כולל הדרך חזור. המסקנה ברורה: הזמן שבו אנחנו מבלים בפקקים גדל בקצב מבהיל. אם יש דבר שברור לגבי העתיד שלנו, זה שנשב באוטו.
זעם כביש, תופעה לגיטימית
בניגוד למדינות אחרות, בישראל כמעט ולא ניתן למצוא נתונים רשמיים של משרדי הממשלה על בעיית הפקקים, אבל הייתה פעם אחת שהתפלק להם. במסמך של משרד התחבורה ומשרד האוצר מנובמבר 2012, שכותרתו "פיתוח התחבורה הציבורית והתפתחות הגודש בדרכים", מצוין במפורש כי "הגודש בדרכים צפוי לגדול משמעותית לכדי כשל כללי של רשת הכבישים העורקית במטרופולין בשעת שיא בוקר". לפי המסמך, עד 2030 כל נוסע ברכב צפוי לבזבז מעל שעה נוספת ביום על הכביש בגלל העומס הגדל, וסך שעות האדם המבוזבזות בכבישים יעמוד על לא פחות מ-850 מיליון שעות בשנה. ההפסד הכספי שייגרם כתוצאה מכך: 25 מיליארד שקל בשנה.
"כבר עכשיו הנזק הכלכלי למשק בשל הפקקים הוא כ-15 מיליארד שקלים בכל שנה", אומר שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק. "זהו הפסד כלכלי עצום וניתן היה לעשות שימוש בכסף הזה לשיפור הבטיחות בדרכים ולהצלת חיים. פקקי התנועה מביאים עימם גם זיהום אוויר גבוה, איבוד שעות עבודה רבות ופחות שעות פנאי עם המשפחה, כי אנחנו מבלים יותר ויותר זמן על הכביש".
אחת הסיבות המרכזיות להחמרה בעומסי התנועה היא רמת המינוע בישראל שנמצאת בעלייה חדה. יותר מכוניות, יותר פקקים. כיום יש בישראל כ-3 מיליון כלי רכב, מתוכם כ-2.5 מיליון רכבים פרטיים. לפי נתוני הלמ"ס, ב-2014 נוספו לכבישי ישראל כ-312 אלף כלי רכב חדשים, ובחיסור כלי הרכב שירדו מהכביש באותה שנה נשארנו עם 115 אלף כלי רכב חדשים שמצטופפים יחד עם הישנים על אותן תשתיות.
לפי נתוני חברת דסל, גם זמן הנסיעה בכביש 5, במקטע שבין מחלף קאסם לגלילות מזרח, התארך בחמש השנים האחרונות ב-45 אחוז בשעת השיא (08:15), מ-30 דקות ל-44 דקות. בכביש 4, ממחלף השבעה ועד גבעת שמואל, זמן הנסיעה גדל ב-40 אחוז, מ-18 דקות ל-25 דקות. בכביש 1, במקטע שבין צומת כפר חב"ד ללה גווארדיה, זמן הנסיעה גדל ב-27 אחוז מ-28 דקות ל-36 דקות, למרות (או בגלל) התווספותו של הנתיב המהיר. עופר, הייטקיסט מחדרה העובד בגוש דן, הרגיש זאת היטב על בשרו – עד שנמאס לו והוא התפטר. "הייתי מבזבז כל יום משהו כמו 3 שעות על נסיעות, זה סיוט. ועוד בסוף הייתי מאחר למשרד והבוס שלי היה נוזף בי. אז השארתי את האוטו בבית וניסיתי לקחת רכבת אבל גם זה לוקח המון זמן, ואז אתה צריך להחליף לאוטובוס בתחנה ועד שאתה מגיע כולם כבר מסיימים לעבוד. בסוף נשברתי, לא יכולתי יותר. החלטתי שאני מוצא עבודה מהבית. זה לא שווה את זה".
התסכול והייאוש שהוא מתאר נפוצים, אבל זו לא תופעת הלוואי היחידה שיש לפקקים על נפש האדם. מחקרים מראים שגודש תנועה הוא אחת הסיבות המרכזיות ל"זעם כביש" (Road Rage) - מונח שהוטבע בשנות השמונים בעקבות סדרה של מקרי ירי אשר התרחשו בכבישים מהירים בארה"ב. הסימפטומים של ההפרעה כוללים בין היתר האצות ובלימות מהירות, היצמדות למכוניות נוסעות, מעברים חדים בין נתיבים או מניעת מעבר לנתיב שבו אתה נוסע, צפירות חוזרות ונשנות, תנועות מגונות וגם שימוש באלימות מילולית ופיזית. מחקרים מראים שזעם כביש נפוץ במיוחד בקרב צעירים מתחת לגיל 33, ובעיקר אצל גברים (96.6 אחוז). כך למשל, ב-2013 נעצר בגרמניה "צלף האוטובאן" שהואשם כי ירה על יותר מ-760 כלי רכב בעקבות תחושות של "עצבים ותסכול לגבי התנועה" – כך לפי גרסת הרשויות. עם זאת, הגיוני שגם לכם יצא לראות את אמכם העדינה מתגלה פתאום כחיית פרא זועמת ברגע שהיא נעמדת בפקק.
לטענת מנכ"ל משרד התחבורה עוזי יצחקי, אין סיבה אמיתית להתעצבן: "זאת מגמה כלל עולמית", הוא אומר לגבי החמרת פקקי התנועה. "אם תסתכל על הכניסות למטרופולינים הגדולים בכל העולם אתה תראה אותו דבר - ככל שהעיור הולך ומתרחב, כך הכניסות לערים נסתמות. מדינת ישראל נמצאת עכשיו בתהליכי תכנון של הקמת מערכות להסעת המונים ולשיפור התחבורה הציבורית. לצד העובדה שאנחנו משפרים את התשתיות, בונים מחלפים וכבישים חדשים ומאריכים כבישים חשובים כמו כביש 6, אנחנו גם עושים המון כדי למשוך אנשים לתחבורה הציבורית. 150 אלף איש שנוסעים מדי יום ברכבת הקלה בירושלים זה נתון מאוד מעודד, ואותו דבר במטרונית בחיפה. הרכבת הקלה בגוש דן תקל על הגודש שקיים באזור הזה".
בינתיים בניית הרכבת הקלה הפכה את הנסיעה בתל אביב לבלתי נסבלת.
"קודם כל, צריך לזכור שאנחנו עושים משהו שהיה צריך לעשות לפני 100 שנה. אם היו עושים את זה אז, הכל היה נראה אחרת. אנחנו עובדים בתנאים קשים ואורבניים בלב מרכז העסקים הראשי של מדינת ישראל, אבל אם אני מסתכל על הצפי שהיה לפקקי תנועה ענקיים ברוטשילד-אלנבי-בגין-המסגר, זה לא קורה. זה קורה במקומות אחרים, אבל אני מניח שהתנועה תסדיר את עצמה וגם נתנו פתרונות ונערכנו כמו שצריך".
כבישים חדשים? רק מחמירים את המצב
על דבר אחד מסכימים כל המומחים: עד שלא תהיה בישראל תחבורה ציבורית נורמלית, כולנו ניאלץ להמשיך להירקב בפקקים. "רכבת קלה עונה במדויק להגדרה 'מעט מדי, מאוחר מדי'", אומר פרופ' שלמה בכור מהמכון לחקר התחבורה בטכניון. "משרד התחבורה צריך להתעשת ולהשקיע יותר בתחבורה ציבורית. מספר הנוסעים ברכבת ישראל בשנה, כלומר כל הנוסעים בכל הרכבות בישראל, הוא רק קצת יותר גדול ממספר הנוסעים ברכבת הקלה בירושלים. זאת תעודת עניות. צריך להדביק את הפער".
גם שמואל אבואב מאור ירוק חושב שאם מדינות העולם היו מסתדרות בפקק תנועה אחד ארוך, ישראל הייתה משתרכת אי שם מאחור בכל הקשור להשקעה בהסעות המונים. "מהירות הנסיעה של תחבורה ציבורית במטרופולין תל אביב היא 16 קמ"ש בממוצע לעומת 25 קמ"ש בממוצע במדינות המפותחות", הוא אומר. "מספר הנסיעות שמבצע ישראלי בתחבורה הציבורית מדי שנה הוא 133 בממוצע לעומת 270 נסיעות במדינות המפותחות. אורך המסלולים השמורים לתחבורה ציבורית הוא עשירית הממוצע במדינות המפותחות. מסקר שערכנו בעמותת אור ירוק עולה כי רק 27 אחוז מהישראלים עושים שימוש באוטובוס כדי להגיע ממקום למקום. חייבים לשפר את מערך הסעת ההמונים בישראל, זה צו השעה".
אז במה השקיע משרד התחבורה את כספי המסים שלנו כל השנים האלה כדי לשפר את העומס בכבישים? בבניית עוד כבישים, כמובן. הבעיה היא שלפי מחקרים, הוספת כבישים, נתיבים ומחלפים כמעט ולא מקלה על הגודש בתנועה אלא רק מגדילה את כמות הרכבים. "התפיסה במשך הרבה שנים הייתה שתחבורה ציבורית זה לא תחליף למכונית, אלא אמצעי תחבורה של הזקנים, העניים והילדים – האוכלוסייה החלשה יותר – ולכן הכיוון באופן משמעותי היה תמיד פיתוח כבישים", אומר פרופ' דוד מהלאל מהטכניון, יו"ר ארגון תחבורה היום ומחר. "אי אפשר לפתור באמצעות כבישים נוספים את בעיית פקקים, זה רק הולך ומחמיר כי ההסתמכות על המכונית יותר גדולה".
בסין, כרגיל, סובלים יותר
אז למה בכלל יש פקקים? תאונות דרכים, עבודות בכביש ונפח תנועה גבוה הם כמה מהסיבות הברורות, אבל יש גם הרבה פקקי תנועה שנוצרים באופן ספונטני, כתוצאה מאפקט פרפר שיכול להיגרם על ידי נהג אחד שמחליט, לדוגמה, לבלום מהר מדי או לעבור נתיב ללא התראה, באופן שגורם למכוניות שמאחוריו לבלום וכך הלאה. בניסיון לחזות היווצרות פקקים לפני שהם קורים, ניסו מדענים ליישם מודלים על תנועת מכוניות ולדמות אותה, למשל, לזרימה של נוזלים או של גז, ואפילו לציפורים במעופן. אבל לפקקים, כך נדמה, יש רצון משלהם, והוא מוביל לתוצאות קשות. בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מתגלגלים על הכביש במהירות 2 קמ"ש, למשל, תחשבו על סין. גודש התנועה ברפובליקה העממית מגיע לכאלה רמות של אבסורד, עד שבאוקטובר האחרון, כשהמוני סינים שבו מחופשת החגים שלהם, הם הצליחו לסתום כביש מהיר ברוחב 50 נתיבים, בפקק אימתני הזה שזכה לכינוי המוצדק Carmageddon. וזה עוד כלום – את הפקק באורך 100 הקילומטרים שנוצר ב-2011 באוטוסטרדה שבין בייג'ינג לטיבט לקח 12 ימים לפנות, וחלק מהנהגים דיווחו על קצב התקדמות של קילומטר ביום. לא סתם קוראים לזה עינוי סיני.
פקקים הם תופעה גלובלית, ובעוד שמדובר בבעיה לא פשוטה עבור מדינות רבות, יש לה גם צד חיובי – כשיש פקקים זה אומר שיש אנשים שצריכים להגיע לעבודה. במחקר של אוניברסיטת ריירסון בקנדה על ההשפעות הכלכליות של תנועה, נמצא שכבישים פקוקים הם סממן שמצביע על צמיחה במשק, אבל מעל לרף מסוים הם מתחילים להכביד על הצמיחה. ברגע שהפקקים עוברים את גבול 35-37 השעות פר נהג בשנה (או בערך 4.5 דקות עיכוב על כל נסיעה בכיוון אחד), חלה האטה בקצב גידול המשרות בשוק העבודה. לא קשה לנחש באיזה צד של המשוואה הזאת נמצאת ישראל.
מלבד תחבורה ציבורית יעילה, ממשלות ועיריות ניסו לאורך השנים ליישם פתרונות יצירתיים לבעיית הפקקים. בלונדון, בשטוקהולם ובסינגפור, למשל, גובים אגרה בכניסה לעיר במטרה לצמצם את מספר המכוניות הפרטיות. בערים כמו מוסקבה, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס הציבו חיישנים במקומות חנייה כדי לאותת למכוניות איפה יש מקום פנוי, ויש גם ערים שמנסות לעודד נסיעה שיתופית ברכבים. גם לישראל יש פתרון מקורי משלה, וקוראים לו Waze. האם האינטליגנציה הקולקטיבית שהאפליקציה רותמת תוכל בעתיד להביס את אחד האויבים הגדולים ביותר של האדם בעידן המודרני – פקק התנועה? "אנחנו לא יכולים להעלים את פקקי התנועה, אבל אנחנו כן יכולים לעזור לנהגים לבצע החלטות יותר מושכלות", אומרת ג'ולי מוסלר, דוברת החברה. "עם הזמן, ככל שיותר נהגים יסתמכו על האפליקציה כדי להקל על הפקקים, התנועה תתנקז לכבישים ריקים ותפחית את הלחץ שנהגים חווים על הכביש".
גם פרופ' בכור לא חושב שאפשר לחלוץ פקקי תנועה כמו פקקים של בקבוקי שמפניה. "אין בעולם מדינה שאין בה גודש תנועה", הוא אומר, "ובצורה פרדוקסלית, פקקים זה במובן מסוים סימן שהכלכלה טובה, כי כשאין פקקים אז זה חד משמעית מיתון. הבעיה היא שצריכה להיות אלטרנטיבה, וכרגע אין. מפקקים באנו ולפקקים נשוב".