המקצועות הנחשקים בישראל

אם הייתם יכולים לעזוב הכל ולהתחיל קריירה חדשה, במה הייתם בוחרים? האם הייתם מוותרים על השעות הארוכות במשרד ויוצאים לטבע, איפה שאפשר למצוא אוויר? אולי הייתם מחליפים את ההתרוצצויות הבלתי נפסקות בישיבה נוחה מול מחשב עם כוס קפה?

עבור רובנו, השאלה הזאת נראית כמעט מיותרת. הרי בעבודה שלנו כבר יש שגרה מוכרת, ויש כבר אופק קידומי, וזה מסתדר נוח עם הילדים וממילא להתחיל מחדש בג'וב שונה זה תיק. אז נכון, בפנטזיות שלנו אנחנו עושים משהו אחר לגמרי, קמים ליומיום שונה בתכלית כשאנחנו מינוס 10 ק"ג ומחוללים בו נפלאות – אבל הרי אין טעם לשגות בדמיונות. בעיניי רבים, היחידים שעוד יכולים לחשוב על דברים כאלה הם מי שרק חזרו מהטיול ומתחילים עכשיו את האוניברסיטה. להם יש הזדמנות לפנטז, לחלום בגדול, ואולי אפילו להגשים.

בדיוק בשביל החבר'ה האלה, שביום ראשון הקרוב יפקדו את מוסדות ההשכלה הגבוהה בפעם הראשונה, החלטנו להוציא לפועל את סקר "המקצועות הנחשקים". חברת "פאנלס" סקרה עבורנו 500 נשאלים יהודים, ובדקה איתם מה בעצם הוא מקצוע החלומות שלהם, העבודה שבה היו רוצים לעסוק יותר מכל דבר אחר. במילים אחרות: זוהי נקודה למחשבה עבור כל סטודנט צעיר, רגע לפני שהוא מתחיל במסלול עליו הוא עשוי להתחרט במשך שנים.

"הרבה אנשים שמגיעים אליי הם כאלה שעזבו את לימודי הרפואה או המשפטים לאחר שגילו שבחרו במקצוע שנתפס בעיני הוריהם או בעיניהם כחשוב או מכובד, ולא כי הם באמת רוצים את זה", אומרת ד"ר אורניה יפה-ינאי, פסיכולוגית תעסוקתית וקלינית ומקימת מרכז "לכל אדם יש שביל - הבית לפיתוח קריירה". "יש לא מעט שאומרים משפטים כמו 'הלוואי והייתי אוהב ראיית חשבון, אבל זה פשוט לא מעניין אותי', או 'מתאים לי להיות רופא אבל החלום שלי הוא להיות מורה'. הצעירים כיום פחות מוותרים על חלומותיהם, פשוט כי הם מבינים שאם ייצמדו לחלום שלהם הם יוכלו להצליח יותר. הם מבינים שניתן להקים עסק גדול ומצליח באינסטלציה, למשל, ולהרוויח הרבה יותר מרופא".

אלא שלמרות הרוח החופשית וטרנד ההליכה אחר החלום, תוצאות הסקר מוכיחות כי בסופו של דבר רובנו מפנטזים דווקא על המקצועות המהוגנים ביותר. אלה הנתפסים כיוקרתיים, כמכניסים, ככאלה שנזכה בהם לכבוד. מה הפלא, אם כך, שרק 2.6% מהמשתתפים בסקר השיבו כי ההוראה היא מקצוע החלומות שלהם, וזאת למרות ש-13.4% מהנשאלים עוסקים בחינוך בחיי היומיום שלהם (בחישוב גס, זה אומר שבערך 80% מהמורים בישראל עוסקים במקצוע מתוך אילוץ או פשרה). גם מקצוע החקלאות זכה רק ל-0.8% מקולות הבוחרים, ולצידו בתחתית הרשימה מופיעים הביולוגים, החוקרים והסופרים, כשקצת מעליהם מעצבי הפנים והכלכלנים. את העשירייה הראשונה ממלאים, אולי כצפוי, המהנדסים, רואי החשבון והפסיכולוגים – אך את שלושת המקומות הראשונים תופסים מקצועות שלאו דווקא הייתם מהמרים עליהם כמושא התשוקה של הישראלים בסוף שנת 2012. אז מה הביא אותם לצמרת השאיפות שלנו, והאם זה בכלל המקום הנכון לשאוף אליו? סטודנטים, לתשומת לבכם.

במקום הראשון: רפואה

ההפתעה הגדולה ביותר ברשימה מגיעה כבר על ההתחלה, במקום הראשון. רק בקיץ שעבר הזדעזעה המדינה  מתנאי ההעסקה המשפילים של הרופאים הצעירים בישראל – ובכל זאת, מסתבר שגם בלי שכר הוגן או שעות שינה נורמליות, 12.6% מאיתנו עדיין חולמים בסתר לעסוק במקצוע הזה בדיוק. לטפל בחולים, להציל חיים, או אפילו סתם להסתובב עם סטטוסקופ. לראיה, מדי שנה מגישים יותר מ-1,600 צעירים מועמדות ללימודי הרפואה במוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ, כשרק 440 מתוכם מתקבלים. רבים מאלו שקיבלו דחייה לא מוותרים, וממשיכים לפנטז בשקט על היום בו יקראו להם סופסוף "דוקטור".

זה, למשל, הסיפור של עתר גרינפלד, שכבר כילדה ידעה שהיא רוצה להיות רופאה. "השתחררתי מהצבא כחובשת ומדריכת עזרה עם החלום ללמוד רפואה. אבל אחרי שניגשתי לפסיכומטרי הבנתי שהדרישות בארץ גבוהות ממה שהכסף מאפשר לי בתור קיבוצניקית", היא מספרת. "החלטתי ללמוד סיעוד ובהמשך הוספתי לימודי פראמדיקית ואחות ועבדתי בחדר מיון. רק כשהתקבלתי להדריך במרכז לסימולציות רפואיות בתל השומר, שם הדרכתי סטאז'רים, החלטתי לא לוותר ולנסות לממן בכוחות עצמי לימודים בחו"ל. במבט לאחור, עצם לימודי הסיעוד שלי עזרו לי לממן את הלימודים. בכל שנה סיימתי את המבחנים הכי מהר שיכולתי על מנת לחזור לעבוד בארץ ולממן סמסטר נוסף. לא האמנתי שאוכל לממן מעבר לשנה הראשונה".

היום, בגיל 35, גרינפלד עומדת בפני סיום לימודי הרפואה בהונגריה, אותם הצליחה לממן בכוחות עצמה. אם תסיים בהצלחה את המבחנים באירופה ותעבור את מבחן ההסמכה הממשלתי בישראל, היא תוכל לגשת לשנת סטאז' ואחריה להתמחות. אם הכל יפעל כמתוכנן, בעוד כחמש שנים, היא כבר תוכל לעבוד כרופאה בתחום התמחותה בבתי החולים ברחבי הארץ. נשמע מתיש? מבחינת גרינפלד אין כאן בכלל שאלה: "כל המסלול הזה שווה את הידיעה כש מטופל נכנס למרפאה נבול ויוצא כמו פרח זקוף. זה גורם לי לדעת שבחרתי נכון

אורן אונגר, מדריך פסיכומטרי ביואל גבע המלווה צעירים כבר 14 שנה, קובע שעתר היא ממש לא היחידה – ושהפנטזיה הלא מוסברת על החיים בחלוק חדר ניתוח היא מנת חלקם של רבים מהאנשים שהוא פוגש. "החלום להיות רופא גובר בענק על כל חלום אחר שאני נתקל בו", הוא אומר. "בניגוד למקצועות פופולריים אחרים כמו ראיית חשבון, הנדסה תעשייה וניהול או משפטים, שאנשים בוחרים לרוב מסיבות פרקטיות או פשוט כי הם היו צריכים לבחור משהו ולא יודעים בדיוק מה, אלה שבוחרים ברפואה לרוב חלמו על זה כבר מילדות. הרבה פעמים הם מספרים לי על חוויה מוקדמת שגרמה להם להתקבע דווקא על זה. בנוסף, תנאי הקבלה הגבוהים מקנים עדיין בעיניי יוקרה אמיתית לתחום הזה. הרי כל אחד רוצה ללמוד את המקצוע הכי 'טוב', ואיך נדע מה הכי טוב? בעיניי רבים זה מה שהכי קשה להתקבל אליו".

ד"ר ג'קי אור, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים שיבא, מכיר את הדחף הישראלי הזה לעיסוק במקצוע שלו – ומציג דווקא הסבר שונה להתעניינות העזה בתחום: המורשת היהודית. "לדעתי יש לזה שורשים תרבותיים", הוא אומר, "בארה"ב המשפחות שדוחפות את ילדיהן ללמוד רפואה הן בעיקר משפחות המהגרים, וגם אצלנו זה נשאר כביטוי של יצר ההישרדות מתקופות אחרות. רפואה היא מקצוע שבו אם הצלת את חייו של מישהו זה לא משנה מה הרקע האישי שלך, ולכן היא נחשבת לקריירה שאם אתה טוב בה אתה יכול לקבל הזדמנות אמיתית להצליח בחיים".

במקום השני: טיס

המקצוע שהגיע למקום השני ברשימת המקצועות הנחשקים, עם 7.8% מכלל הנשאלים שבחרו בו, נראה כאילו נשלף מסקר שנערך בשנת 67' האמיצה. טיס? באמת? הרי ענף התעופה סובל ממשבר כלל עולמי, ומשכורות העוסקים בו עוברות בשנים האחרונות נחיתת אונס. וגם בלי קשר למשבר: במקומות רבים סביב הגלובוס כבר רואים בטייס לא הרבה יותר מנהג משאית עם כנפיים, ומעמדו אולי מכובד – אבל בטח שלא מדובר במקצוע מכניס בצורה יוצאת דופן.

אלא שהישראלים – בני העם היחיד שמוחא כפיים בסוף כל נחיתה מוצלחת – עדיין רוצים להיות טייסים, ועדיף כמה שיותר מוקדם. המונים שוטפים מדי שנה את המיונים לקורס הטיס הצה"לי, ומקווים לצאת משם לא רק עם תהילה וחברים לכל החיים, אלא גם עם קריירה נוצצת שבה מרחפים מעל כולם.

עמנואל רוזנצוויג, השף המעופף מהעונה השנייה של "מאסטר שף", הוא אחד מאותם יוצאי חיל האוויר שהצליחו להגשים את חלומם. למרות שאת עיקר ההכרה הציבורית קיבל דווקא בשל כישוריו הקולינריים, הרי שהיומיום שלו בשמונה השנים האחרונות סובב בעיקר את עבודתו כטייס באל על.

"מאז כיתה ו' חלמתי להיות טייס בחיל האוויר. לאחר מכן התלבטתי אם להמשיך לטוס כמקצוע, אבל מאז הבחירה זה התברר כאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי", הוא מספר בשיחת טלפון מחופשה בסין, שם הוא משלב בין העבודה לבין הרבה מאוד פלז'ר. "בישראל יש הילה מסוימת סביב טיס בגלל השירות הצבאי, שם הטייס הוא תפקיד נחשק ובלתי מושג. אני חושב שזה מקצוע כל כך פופולרי בגלל שהוא אתגרי ומעניין ומציג את כל העולם בפנינו, וזאת הרי משאת ליבם של רבים. גם כשאתה לא אדם מוכר, במפגש הראשון עם אדם חדש, הטייס יוצר רושם ראשוני חיובי".

רוזנצוויג מזדהה עם הבחירה בטיס כמקצוע נחשק, אך מבקש לנתץ את האשליה בדבר המשכורות שלו ושל חבריו. 19.4% מהנשאלים בסקר אמנם הגדירו את הטיס כמקצוע הרווחי ביותר, אך כשהוא שומע על כך הוא מתחיל לצחוק. "זאת תדמית שאין לה יסוד", הוא קובע. "בעבר טייסים אולי נהנו ממשכורות עתק, ובאמת יש כמה ותיקים בודדים שעדיין נותרו עם חוזה כזה,  אבל בואי נאמר שיש לי שני בני משפחה שעוסקים בהייטק ואני מרוויח סכומים רחוקים מאוד ממה שהם מרוויחים. המשכורת כטייס היא די בינונית, וכדי להגיע למשכורות שהייתי מעוניין בהן עבדתי במשך שנים בעבודות נוספות בתחום המולטימדיה. בסופו של דבר, אין לי ספק שצריך לעסוק במשהו שנהנים ממנו וללכת אחרי משאלות הלב. למזלי, הייתה לי את האפשרות לבחור בין כמה אפשרויות".

במקום השלישי: אדריכלות

אם רפואה, למרות כל חסרונותיה, ידועה בתור חלום של האם היהודייה, ואם טייס הוא אייקון ציוני מובהק, הרי שהמקצוע שהגיע למקום השלישי בסקר הוא כבר בגדר חידוש מוחלט. לכאורה, היינו אמורים למצוא בשלישייה הפותחת של אומת הסטארט-אפ את ההייטק. ואם לא הייטק, אז לפחות עריכת דין. אבל מתברר שהישראלים רוצים בכלל לבנות בניינים, או לפחות לתכנן אותם. למרות הבירוקרטיה האיומה שמאפיינת את התחום ולמרות שנות ההתמחות הארוכות ב-5,000 שקל לחודש, 6.2% מהנשאלים בסקר השיבו כי אדריכלות היא מקצוע החלומות שלהם – והדגימו היטב מדוע הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים היא זו המציעה את התחרות הקשה ביותר בעת הקבלה לאוניברסיטה. כ-650 סטודנטים מתחרים מדי שנה על 165 מקומות בלבד.

האדריכל אילן פיבקו, שעיצב לא מעט בנייני פאר בישראל, בכלל לא מופתע. הוא מסביר כי  מקצוע האדריכלות מצליח לשלב בין האהבה לעיצוב ובין היוקרה שבמקצועות האחרים ברשימה, ומספר כי אצלו, לפחות, היה מדובר בבחירה טבעית. "מאז ילדותי תמיד נמשכתי לעיצוב על כל סוגיו, והארכיטקטורה הייתה שילוב של האהבה הזאת והצורך לרצות את ההורים ולהיות אקדמאי", הוא מספר. "אדריכל משלב בין העיסוק בדברים חשובים וגדולים, כמו הסביבה שלנו, לבין אסתטיקה, והתוצר של העבודה הוא תמיד מרשים, מרגש ובעל חשיבות בחיינו. מעבר לכך יש לו הרבה אפיל, ולכן לא מפתיע אותי שהרבה אנשים תופסים אותו כנחשק. בסופו של דבר, מקצועות שמושכים אנשים כבר מגיל צעיר הם אלה שבהם אתה אחראי לדברים מאוד גדולים: חיי אדם, הטסת נוסעים במטוס או לחימה בו, ושינוי הסביבה".

אלא שגם פיבקו יודע שקיים פער עמוק בין הדימוי הנוצץ של המקצוע ליומיום הסיזיפי שמאפיין אותו. "כמו בכל דבר, גם כאן יש צדדים יותר ופחות יפים", הוא אומר. "האדריכלים הצעירים מגיעים עם פנטזיות על בניינים גדולים ומוצאים עצמם עובדים בעבודה קשה ואינטנסיבית. הרי כדי להקים אפילו דירה קטנה נדרשת עבודה מתואמת עם עוד דיסציפלינות רבות אחרות: מהנדסים ויועצים שונים, שרטוט ועיבוד. מדובר בשנים של עבודה מהרגע שסקיצה מגובשת ועד שיוצא מזה בניין, וכן, יש גם הרבה עבודה שחורה".

הסוציולוג פרופ' גד יאיר מהאוניברסיטה העברית, מחבר הספר "צופן הישראליות" (כתר), אומר כי הישראלים בוחרים בדרך כלל במקצועות של צווארון לבן – ואם הם בכל זאת הם בוחרים בייצור, אז בייצור נקי כפי שעושים הארכיטקטים. לדבריו, הבחירה באדריכלות היא בסופו של דבר בחירה שנוחה לנפש הישראלית. "להיות במקצוע הזה זה משהו שמקל על רגשות האשמה שלנו על נטישת האדמה והחלוציות", הוא אומר. "זו בנייה ברוח חדשה, אבל עדיין בנייה".

אז מה עם ההייטק?

תשומת לב מיוחדת צריך לקבל ה"מקצוע" שהגיע למקום החמישי – מנהל. כן כן, מסתבר שלמרות שלא מדובר במקצוע של ממש, רבים מאיתנו – כ-4.5% מהנשאלים, ליתר דיוק – פשוט רוצים להיות מנהלים, ולא ממש חשוב איפה.

"יש לא מעט אנשים שרוצים להגיע לדרגה בכירה ולא משנה להם כל כך מהו התחום שממנו הם מתחילים", אומר דורון וינשטוק, פסיכולוג קליני העוסק בהדרכה לפיתוח קריירה. "אין להם שם של מקצוע ספציפי שהם היו רוצים לעסוק בו, אבל הם כן יודעים להגיד שהם רוצים להיות מנהלים. הרי ברגע שאתה שייך לקבוצה של 5,000 המנהלים הבכירים במשק, אתה נכנס למועדון שבו המשכורת כולל הבונוסים מופיעה כבר בשש ספרות".

ואגב כסף, במסגרת הסקר נשאלו המשתתפים מהם המקצועות הרווחיים ביותר לדעתם בשוק העבודה. למקום הראשון הגיעו מקצועות ההייטק, ולפי הנתונים שמציגה חברת "מנפאוור" - נראה שלגמרי בצדק. משכורת ממוצעת של מהנדס תוכנה מתחיל עומדת כיום על כ-15 אלף ש"ח בחודש, תלוי בטכנולוגיה בה הוא עוסק ובמוסד הלימודים בו סיים את התואר. מהנדס חומרה מתחיל ישֹתכר כ-14 אלף ש"ח בחודש, וסמנכ"ל טכנולוגיות ירוויח כבר כ-40 אלף ש"ח בחודש.  

אז איך תסבירו שההייטק, הגאווה הציונית החדשה, בכל זאת ממוקם אך ורק במקום השביעי ברשימה, רק קצת לפני מקצוע החינוך? לדעתו של מיקי מנור, מנכ"ל ORS משאבי אנוש, התשובה טמונה בחוסר הוודאות שהוא מציע לטווח ארוך. "ההייטק סובל מיציבות תעסוקתית נמוכה, מאחר שמדובר בתחום גלובלי המושפע מהתנודות בעולם", הוא אומר. זה עולם שאוהב להעסיק אנשים צעירים, כי הם מתאימים למשרות הפיתוח הבסיסיות בארגון, אבל בחישוב מצטבר עובדים אלה לא בהכרח ירוויחו את השכר הגבוה ביותר. עובדים רבים החוצים את גיל ה-40 חווים בהייטק מצוקה אמיתית, פשוט כי מספר המשרות הניהוליות בתחום קטן ממספר העובדים שצברו ניסיון מתאים. בטווח הארוך התמונה משתנה.

ומה לגבי יתר הרשימה? היא מוכיחה שבניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, הרי  שכסף הוא לא בהכרח מה שהכי חשוב לנו כשאנחנו חולמים על עבודה: הנדסה וראיית חשבון, שני מקצועות מכניסים יחסית, הגיעו לתחתית העשירייה הפותחת, עם 3% ו-2.8% בהתאמה. פופולארי מהם היה המקצוע פסיכולוג / פסיכיאטר, שהגיע למקום השישי עם 3.8%. ככה זה: היהודים בישראל אוהבים לתת עצות, גם אם זה אומר שאין מה לעשות עם התואר הראשון ושנדרשות שנים ארוכות של הסמכה בשכר רעב. עם זאת, מאכזב לגלות שגם אחרי 64 שנות עצמאות, היהודים ישראלים עדיין מתרחקים ממקצועות שתלויים בתרבות ובשפה מקומית כמו פרסום או תקשורת, ומעדיפים מקצועות אוניברסליים, כאלה שאפשר בקלות לעסוק בהם בכל מקום בעולם. כלומר, נוודים נשארים נוודים.

הכי טוב אמר את זה פרופ' יאיר: "החברה הישראלית בוחרת במקצועות תל-אביב ולא בתעסוקות העמק. עם זאת, ולמרות המרחק מהחקלאות ומהדימוי של עבודה שתורמת לכלל, ניכר כי עדיין יש 'ציונות' או בחירה ערכית בעבודה. כי אנשים – בניגוד לדימוי הרציונלי הרווח, אולי – בוחרים במקצועות שהם לאו דווקא הכי מכניסים. הרופא והטייס – המהווים שני מודלים חלופיים של תרומה, זה לאנשים וזה לקולקטיב – החליפו את הדימוי האידיאלי שהיה לחלוץ ולקיבוצניק".

ועדיין, עם כל הכבוד לאידיאלים, הסקר מצביע על כך שרובנו פשוט לא עובדים במקצוע שעליו חלמנו, אפילו לא קרוב. זה אומר שמיליוני עובדים בישראל מבלים את רוב שעות הערות שלהם כלואים במשרד או במפעל, עושים משהו שהם לא היו רוצים לעשות, חושקים שיניים ונאלצים לעשות אותו שוב ושוב ושוב. נשמע לכם מוכר?

>> לכל כתבות המגזין

• מקצוע