בתור בני אדם שחיים ב-2014, זה לא היה אמור כל כך להזיז לנו. אנחנו האנשים שראו ושמעו הכל. שמענו נערים בני 16 נחטפים ונורים. ראינו אנשים רוקדים בחתונה ונופלים אל מותם. שמענו אישה צעירה מתחננת לעזרה ונשרפת למוות. צפינו באדם צעיר מחבק את אביו לאחר חמש שנות שבי. ראינו דיקטטורים מוכים ונתלים. ראינו מורדים סורים נקברים חיים. ראינו בשידור חי מגדלים בוערים נופלים ובני אדם קופצים מהם אל מותם. למרות זאת, עבר יותר משבוע מאז שראינו את התמונה הזאת, של ג'יימס פולי על ברכיו, רגע לפני הוצאתו להורג, והיא לא הולכת לשום מקום. היא, ולא תמונה אחרת, מזעזעת יותר, שפורסמה, של גופתו החמה (אל תגגלו את זה בבית). תמונת רגע החיים האחרון כה חזקה, היא נחרתת כה עמוק בראש, אי אפשר שלא לעצור להתבונן בה לרגע בכל פעם שרואים אותה. והיא מספיקה אפילו לאנשים שראו הכל: אפילו בין פריקים של חדשות וחובבי חומרים קשים קשה מאוד למצוא מישהו שאשכרה לחץ פליי.
באביב 1808 כבש צבא נפוליאון את ספרד. בלילה שבין ה-2 ל-3 במאי באותה שנה, כוחות הצרפתים הוציאו להורג בירייה, בזה אחר זה, מאות מורדים ספרדים. הצייר הספרדי הגדול פרנסיסקו דה גויה הנציח את ההוצאה להורג בציור "השלושה במאי". לצייר חופש יצירתי גדול יותר מלצלם; גויה חילק את הבד באופן החלטי לטובים ורעים. את הקרבנות צייר בלבן, ואת הרוצחים הותיר חסרי פנים, בשחור. הציור נעשה למפורסם והמזוהה ביותר עם גויה ולאבן דרך באמנות המודרנית; אבל הצלם האלמוני של דאע"ש עשה עבודה טובה אפילו יותר.
זו קומפוזיציה מושלמת: הרוצח הוא עמוד שחור וחסר פנים, אוחז בסכין, כמו אילוסטרציה של מלאך המוות. פולי, בכתום שורף בעיניים, עומד על ברכיו. ברקע מדבר שומם עד האופק, שום מקום, שטח הפקר, אף אחד שיעזור. האימה עמוקה כל כך, עד שמתברר, בהקלה מסוימת, כי גם וולטר ווייט הממיס אנשים בחומצה ב"שובר שורות", וארבע עונות של "משחקי הכס" לא הקהו את חושינו; ההבדל בין מציאות לדמיון עדיין עמוק ומוחשי ומצמרר כשהיה.
הסיפור המזעזע כולו
מאות הציורים של עקדת יצחק, והכוח המהפנט של הסיפור הזה, מזכירים שרגעיו האחרונים של הנידון למוות מלווים את התרבות שלנו בעוצמה אדירה מאז שהיא זוכרת את עצמה. ישו, כמובן, הוא הנידון למוות האולטימטיבי; תמונת הילד המרים ידיים בגטו ורשה הפכה לסמל השואה – היא ולא ערימות האפר והמשרפות באושוויץ.
בשנת 1968 צילם צלם העיתונות האמריקאי אדי אדמס את גנרל משטרת סייגון, גויין נגוק לואן, שהיה בן בריתם של האמריקאים, מוציא להורג בירייה ברחוב אסיר וייטנאמי מהכוחות המתנגדים. התמונה הפכה לסמל ההתנגדות למלחמת וייטנאם, ואדמס זכה עליה בפרס פוליצר, אבל מאוחר יותר הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה והתחרט על הקליק ההוא כל חייו. "שני אנשים מתו בתמונה הזו", אמר. "הגנרל הרג את לוחם הווייטקונג; אני הרגתי את הגנרל במצלמתי". אדמס אמר שהיה מעדיף להתפרסם בזכות תמונות אחרות שצילם בווייטנאם, כאלה שמציגות מציאות מורכבת יותר; זה לא עזר לו. בניגוד לתמונות המתים, בתמונות החיים שעומדים למות בעוד רגע יש מתח מקפיא דם, שנוצר מהפער בין מה שאפשר לראות בתמונה, למה שהצופה יודע שקרה אחריה. תמונות כאלה מגלמות בתוכן את כל מה שקרה לפני הרגע שהן מתעדות, ואת מה שיקרה אחריו. הן מממשות את הצורך של בני אדם, וגם של התקשורת, בתמונה שמספרת את הסיפור כולו.
אנחנו מצפים לאיזה סוד גדול שיופיע ויתגלה בפנינו כשמתאפשר לנו להישיר מבט אל עיניו של הנידון למוות; האמת היא שבדרך כלל אין. חלק מהאנשים הזדעזעו מהמבט של פולי בצילום. אחרים טענו שהוא נראה אדיש ומסונוור מהשמש, עד כדי כך שאפשר לחשוד שהסרטון מפוברק. כך או כך, הציפייה לחקור בעיניו של פולי וללמוד מהן איזו אמת שידועה רק למי שעומדים למות נותרת נכזבת.
אדם חי היושב בביטחון בביתו, ומנסה להביט בעיניו של אדם שניצב בפני המוות, זה אולי המימוש המושלם ביותר של המשל של פסקל למצב האדם: דמיינו אסירים העומדים כפותים בחדר. כל כמה זמן סוהר מוציא להורג אחד מהם, מול עיניהם של האחרים. הם יודעים שזהו הגורל שלהם, ולא יכולים להימלט ממנו. האסירים האלה, אמר פסקל, הם כולנו – בני אדם שרואים אחרים מתים ויודעים שגם הם ימותו. מתוך נקודת המוצא הזו, אפשר להביט בפולי לא רק בזעזוע וברחמים על גורלו המחריד שנחסך מאיתנו. הוא הוצא להורג עכשיו, אנחנו נוצא להורג מתישהו, מי באש ומי במים. זו שותפות גורל.