עד לא מכבר, חייו של סטיב ממן, יהודי-חרדי בן 42 ממונטריאול, קנדה, התנהלו על מי מנוחות. הוא החזיק עסק מצליח לקנייה ומכירה של רכבי אספנות עבור משוגעים לדבר, וחי עם אשתו וששת ילדיהם בפרבר שקט ויוקרתי. מלבד משפחה וחברים, מעטים בקהילה היהודית של מונטריאול הכירו אותו. הוא אמנם נהג לסייע לנזקקים בקביעות, אך עשה זאת בסתר. מצווה זו מצווה.
לפני כשנה החליט לטוס מכל המקומות שבעולם דווקא לעיראק. המטרה היתה לנסות לרקום קשרים עם אנשי עסקים מקומיים, חובבי ענתיקות פוטנציאליים, ולא פחות חשוב מזה, לאתר מציאות. מתברר שבגדד ההרוסה והמפוררת של אחרי המלחמה עם ארצות הברית בהחלט מתאימה לתואר "מגרש הגרוטאות של העולם".
אחת הפגישות הראשונות שממן קבע בעיר היתה עם כומר בשם קנון אנדרי וייט, העומד בראש כנסיית "סנט ג'ורג'" האנגליקנית בבגדד. ממן שמע ממכרים שיש בכומר וייט מידה של אהבת ישראל, והחליט לנסות לגשש את דרכו לענתיקות העיראקיות בעזרתו. בפגישה, רגע לפני שהשניים התחילו לדבר ביזנס, וייט גלגל שיחת חולין על הדרמה המתחוללת בחלק אחר של המדינה – מעשי הזוועה שאנשי ארגון דאע"ש מבצעים ביזידים בגבול עיראק-סוריה. הוא סיפר, בין השאר, כיצד אחרי שדאע"ש השלים את כיבוש האזור, החלו מתרבות השמועות על הזוועה שהוא מחולל: טבח של הגברים ובני הנוער, ושעבוד של הנשים והילדות. האחרונות, כך הלך והתבהר, הועלו על אוטובוסים והחלו להימכר באופן מאורגן ושיטתי ברחבי המדינה האסלאמית כשפחות מין.
"הייתי בהלם", מספר ממן בראיון מיוחד ל-Mako. "לא ידעתי דבר וחצי דבר על מה ש-וייט סיפר לי. ברשתות הטלוויזיה בקנדה, ובעולם בכלל, כמעט שלא התייחסו באותה העת לתופעה המזעזעת הזאת – כנראה שזה לא ממש עִניין את העולם המערבי. אבל מיד כשהבנתי במה מדובר, חשתי חובה מוסרית להציל את חייהן. הבנתי שאני חייב לפעול, ומהר. אז החלטתי להקדיש את כול כולי לשחרור של אותן צעירות. בכל מחיר".
מאותו הרגע, ממן לא נח שנייה. הוא נטש את העסק המשגשג והקים ביחד עם הכומר וייט, שבינתיים עזב את בגדד, את הקרן להצלת נערות (CYCI – liberation of Christian and yazidi children of Iraq), ארגון בינלאומי ששם לעצמו למטרה לפדות בכסף 3,000 שבויות יזידיות ונוצריות. עד כה גייס המיזם של ממן כ-700 אלף דולר, שסייעו לפדות משבי דאע"ש 130 צעירות וילדים, והיד, כמובן, עוד נטויה.
עשית שינוי די חריף בחיים, ביחס לאדם שעד לפני שנה כלל לא ידע על הטרגדיה היזידית.
"כן, עזבתי את העסק לטובת הצלת הילדות והילדים היזידים, אשתי והילדים אמנם סובלים מהעובדה שאני לא נמצא הרבה בבית ולא מקדיש להם זמן, אבל הם תומכים בי.
"תראה", הוא פותח במונולוג מפתיע, "במשך שש שנים העולם שתק כאשר אלפי יהודים, ובהם ילדים רבים, נשרפו ונרצחו באושוויץ, ולא נקף אצבע כדי להציל אותם. כך שכיהודי, לא יכולתי לעמוד מנגד כשראיתי מה דאע"ש מעולל לאותן נשים. הן נאנסות ועוברות התעללות מינית קשה מאוד, כולל רצח, והעולם שותק. באופן אישי, לא יכולתי לשאת את ההתעלמות הזאת. ביהדות למדנו שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, כך שעבורי זה קידוש השם. הפעילות שלי תסתיים רק אחרי שכל הצעירות ישוחררו מהשבי".
פסק ההלכה שמתיר אונס
הסיפור היזידי הוא אחד הקשים המתחוללים כרגע ברחבי עולם. הפרק הנוכחי התחיל לפני קצת יותר משנה: במהלך מסע ההתפשטות האלים של דאע"ש מעיראק לכיוון סוריה, יצא הארגון להתקפה מתוזמנת על הכפר היזידי סינג'אר, במורד ההר הקרוי באותו שם, לאחר שהמתין בעמדות תצפית במשך שבועיים. המערכה היתה קצרצרה וכואבת. סיפור של שעות ספורות. אחריה, עם כיבוש הכפר, דאע"ש השלים למעשה את ההשתלטות על חבל הארץ כולו – מקום מושבם של אחד משני הריכוזים הגדולים ביותר של יזידים בעיראק.
היזידים – מיעוט שבמיעוט בעיראק, פחות מחצי מיליון איש – הם בני דת קדומה המשמרת מסורות שונות ומושפעת מדתות שונות, מה שבעיניים לא סובלניות עשוי להיקרא "עבודת אלילים". בעיניים הסוּניוֹת הקיצוניות של דאע"ש הם נתפסים כלא פחות מ"בני השטן", ובתור שכאלה מעמדם נמוך אפילו יותר משל "כופרים" אחרים כגון יהודים ונוצרים. הגורל שייעד להם הארגון לאחר שסיים לכתר את כל הכפרים באזור סינג'אר היה בהתאם. אנשי דאע"ש אספו את כל התושבים שלא הספיקו לברוח וערכו סלקציה; הם הפרידו את הילדים מבני הנוער והגברים – הקריטריון שנבחר על מנת לקבוע מיהו בגיר היה שערות בבית השחי – וטבחו, כאמור, ברובם.
לנשים, לעומת זאת, נכון היה גורל אחר, איוֹם לא פחות. ראשיתו בפרשנות מעוותת שהעניקו אנשי הדת של דאע"ש לפסוקים שונים מהקוראן, פרשנות הגורסת שאין מניעה לאנוס נשים יזידיות היות שהן כופרות מהדרגה הנמוכה ביותר לכאורה. יותר מזה: אקט שכזה אף נחשב על פי רוב כמעשה דתי מהמעלה הראשונה והוא לא נזקף לחובת מבצעו כחטא, אפילו אם הוא גבר נשוי.
בעצם מתן הפסיקה הזאת, ההנהגה הדתית של דאע"ש אפשרה למעשה את הקמתה של תעשיית מין שלמה ששמה לה למטרה לחטוף את הנשים, לכלוא אותן במחסנים ולשנע אותן באוטובוסים לאזורים שונים ברחבי המדינה האסלאמית, שם הן נמכרות על פי דרישה. ה"הזמנות" מתבצעות לעתים באינטרנט, כאשר לכול אישה העומדת למכירה ניתן מספר סידורי; תהליך המכירה עצמו כרוך בחתימת בית המשפט של הח'ליפוּת ובטופסולוגיה ענפה. בתחקיר ענק של ה"ניו יורק טיימס" לפני כשבועיים, הוערך שיש כרגע יותר מ-3,000 יזידיות חטופות.
מי אמר שאין מו"מ עם דאע"ש
כאן ממן נכנס לתמונה. הוא החליט להקים רשת בינלאומית שתפדה את הזידיות וילדיהן בכספי תרומות. "הלכתי על זה בלי תשתית, בלי כסף, בלי כלום", הוא מספר, "הקמתי הכול מאפס בעזרת אנשים טובים ברחבי העולם שהתנדבו לסייע לי במשימה שעל פניו נראית בלתי אפשרית. אנשים חשבו שאני הוזה, שאלו 'למה שאהיה מסוגל לעשות מה שממשלות וצבאות בעולם לא הצליחו?'. גם היו המון הרמות גבה מצד אנשי עסקים ואזרחים שהתבקשו לתרום. אבל אני אדם שלא מתייאש בקלות – החלטתי שאני מקדיש 20 שעות ביממה כדי לבנות מערך מתנדבים מכל רחבי העולם שיירתם למשימה".
ממן פתח בקמפיין נמרץ באתר גיוס מימון המון בשם "GO FUND ME". בהמשך הקים מטות במונטריאול, גרמניה, אנגליה וצרפת, שעובדים בהם כיום כ-60 איש בהתנדבות. "זו קבוצת קומנדו קטנה מאוד אמנם, אבל יעילה", מספר ממן. "היא פועלת לגיוס כספים וליצירת קשרים חשאיים בעיראק, עם כל מי שעשויים לסייע לנו להגיע לדאע"ש ולשחרר את הנשים. כמה מהאנשים שירתו בתפקידים בכירים בארגוני ביון שונים בעולם. לקח לנו כמה חודשים טובים לבנות את המטה".
השלב הבא היה הקמתה של רשת חשאית במחוז דהוק בעיראק, המורכבת מאנשי עסקים מקומיים המתפרסים בחלקים שבשליטת דאע"ש וכן בשטחים שבשליטת הכורדים באזור – אותם כורדים שניסו להגן על היזידים לפני שנה בסינג'אר. שיטת השחרור עובדת כך: הארגון של ממן עמל מדי יום על איתור שמותיהן של שבויות חדשות – מבוגרות, נערות וילדות כאחת. כל אימת שמתגבשת רשימת שמות חדשה, היא עוברת למנהיג הרשת בדהוק, יוסוף – צעיר עיראקי נוצרי ששימש בעבר כשומר הראש של בכירי השלטון בבגדד וכיום עומד בראש צוות המשא ומתן לשחרור הנשים.
יוסוף ואנשיו מעבירים את הרשימה, בצירוף תמונות כל אחת מהשבויות, לגורם בדאע"ש, וזה מעביר להם במקביל רשימה נגדית של שמות ותמונות. במידה שיש הצלבה, כלומר ששתי הרשימות אכן כוללות את אותן הנשים, נקבעת החלפה. שני הצדדים מתאמים פגישה בנקודה מוסכמת – לרוב בשטח ההפקר שבין העיר מוסול, שנכבשה השנה מחדש על ידי הכורדים, לבין השטח שבשליטת של דאע"ש – ויוסוף מגיע למקום בשיירה הכוללת מספר רכבים ממוגנים של הכוחות הכורדיים. שם, הוא מעביר את מזוודת הכסף לאיש דאע"ש, וזה האחרון מוסר לו בתמורה את השבויות אחרי שזהותן עברה וידוא. העסקה נסגרת בלחיצת יד. השבויות מועברות למקום מבטחים, עדיין תחת שמירה כבדה; עוברות תחקיר על הזוועות שעברו; ומוחתמות על מסמך שחרור מהשבי.
כפי שאפשר להניח, העדויות של הנשים קשות. לממן עצמו אף יצא לשמוע כמה מהן בגוף ראשון: "כשנפגשתי עם מספר נערות שבויות, הן סיפרו על מקרי אונס קשים ביותר שעברו. הן מאוד מבולבלות ומתקשות בדיבור. הן תיארו כיצד כלאו אותן בתוך כלובים קטנים ועשו בהם מעשים נוראיים. אתה רואה את הסבל שלהן בעיניים".
אתה מתאר את תהליך החילוף, ואני שואל את עצמי: למה שמישהו מאנשי דאע"ש יסכים לעבוד איתך או עם האנשים שלך? יותר מזה: למה הם בעצם מוכנים לשחרר את השבויות?
"התשובה, בגדול, היא שאל"ף, הם צריכים את הכסף, ובי"ת, שאחרי שהתעללו באותן שבויות מסכנות –אין להם יותר עניין בהן. היו יזידיות מעטות שנמכרו למיליונרים בסעודיה, כוויית או מדינות אחרות כשפחות מין, אבל את מרביתן לא הצליחו למכור. אז מה עדיף להם, להרוג אותן או לקבל כסף? אני מניח שהתשובה, ברוב מוחלט של המקרים, היא לקבל כסף. אבל זה לא אומר שהחיים שלנו קלים. כל תהליך המשא ומתן עם אנשי דאע"ש וכל הליכי השחרור נעשים באופן חשאי ומבוססים על אמון. אם נפר את האמון, גורל השבויות יהיה מר ונמהר – כלומר רצח".
עלות השחרור של כל יזידית משבי דאע"ש נעה בין 2,000 ל-4,000 דולר. התעריפים שמשלמים עבורן המקומיים שונים כמובן. "הם מוכרים את הנשים תמורת 110 יורו ביחד עם הילדים שלהן, ואחרות בכלל מוענקות במתנה ללוחמים. זו נקודה חשובה, משום שג'יהאד הסקס הזה של דאע"ש מצית את הדמיון של צעירים ברחבי העולם שמתגייסים לשורות הארגון, וזה חלק מהתמריץ שלהם".
מי יממן את ממן
סטיב ממן נולד במרוקו, וכשהיה בן חצי שנה הוריו היגרו לקנדה. כיום אחד מאחיו מתגורר בישראל, והשני בארצות הברית. "ההורים היגרו במהלך מלחמת יום כיפור, כי היו דיבורים שאחרי המלחמה הקהילה היהודית עומדת לסבול מהתנכלויות מצד המוסלמים, וקרובי משפחה שלנו מקנדה החלו ללחוץ עליהם לעזוב את מרוקו. בסופו של דבר הם נכנעו והיגרו", הוא מספר. מדוע השימוש במילה "נכנעו"? "אבא שלי היה דמות מוכרת במרוקו, איש עסקים מכובד, והוא נאלץ להתחיל הכול מחדש בקנדה".
עשור לאחר ההגירה, משפחת ממן ארזה שוב את הפקלאות ועברה להתגורר בפלורידה. הפעם ההורים נשארו שם 25 שנה. סטיב, שנטה חסד לקנדה, חזר אליה, פתח את העסק, הכיר את אשתו שהיתה יתומה לאחר ששני הוריה מתו ממחלה והשניים נישאו. לפני מספר שנים גם הוריו עזבו את פלורידה ועשו עלייה לצפת. "אבא שלי לומד בישיבה. הוא פנסיונר וחשוב לו לגור בעיר קדושה כמו צפת. אני החלטתי להישאר עם הילדים שלי בקנדה כי קשה לעקור משפחה שלמה וגדולה מסביבה שהם התרגלו לחיות בה", הוא מספר.
במהלך השיחה עמו, ממן מקבל לפתע עדכון אונליין על שחרורן הצפוי של עוד שתי בנות. "אני מקבל עדכונים כאלה כל הזמן מהאנשים שלי בעיראק, 24 שעות ביממה. אני ישן בקושי שלוש שעות בלילה", הוא אומר. קולו אכן נשמע סדוק, אם כי לא לחלוטין ברור האם זה מרוב עייפות או בשל מאות השיחות שהוא מנהל לטענתו מדי יום.
בשבוע האחרון ממן זכה לראשונה במנת פרסום תקשורתית: שמו כיכב בכותרות, בין היתר של ה"טיים", ה"טורונטו סטאר" ו"לה פיגארו" הצרפתי. כמעט בכולם כונה "אוסקר שינדלר היהודי", בהתייחס לתעשיין הגרמני שהצליח להציל כ-1,200 יהודים לאחר שסייע בהנפקת תעודות מעבר, זאת בתמורה לסכומי כסף גדולים ששילם לקצינים נאציים. "עד לפרסומים האחרונים עלי גייסנו רק 150 אלף דולר, מאז שהחלו לכנות אותי 'אוסקר שינדלר היהודי', קיבלנו תרומות של למעלה מחצי מיליון דולר", הוא אומר, בטון ספק רציני ספק משועשע.
מעבר לזה, הוא לא מתלהב מההשוואה. "שינדלר פעל בסיטואציה בלתי אפשרית – העולם העלים עין מהשואה, יהודים נשלחו למחנות השמדה ונרצחו בשיטתיות – ככה שאי אפשר להשוות בינינו בכלל. יתרה מכך, הוא גם פיזית סיכן את חייו למען היהודים, ואני לא – יש אנשים שפועלים בשבילי בשטח".
אבל נקודת דמיון אחת יש בכול זאת: כמו המחלוקת המוסרית שליוותה לימים את מפעל חייו של שינדלר, שעל מנת להציל יהודים העסיק אותם במפעל נשק שכוון בין השאר גם כנגדם (אף שקיימת מחלוקת היסטורית האם התוצרת של המפעל היתה פגומה במתכוון, או לא), כך צצה ביקורת מעט דומה גם על פעולותיו של ממן ועל התשלום שהולך ישירות לסעיף ההכנסות של המדינה האסלאמית. את ממן הביקורת הזאת מטריפה: "אלה שטוענים שהמעשים של שינדלר גרמו בסופו של דבר לרצח יהודים – מקשקשים. גם עליי אפשר לומר אותו דבר, שאני למעשה מממן את פעילות דאע"ש בכספים שאנחנו מעבירים לפדות את השבויות, אבל זה ממש לא מעניין אותי מה אומרים.
"הצלת חיי אדם היא דבר חשוב ביותר ביהדות, זה הכי מוסרי שיכול להיות, אז שאף אחד לא יטיף לי מוסריוּת מה היא. מה עדיף, שיחסלו את אותן שבויות והילדים שלהן? תגיד לי אתה, מה היית עושה במקומי? שנעמוד מנגד ונשתוק? גם שינדלר יכול היה להעלים עין, אבל המצפון שלו לא נתן לו והיה לו חשוב להציל יהודים – אז גם לי ולארגון שלי חשוב לשחרר את כל השבויות. אתה יודע מה", הוא משנה לפתע את כיוון השיחה, "אם ההשוואה עם שינדלר עוזרת לקדם את שחרור השבויות, אז מי שהדביק לי את שם התואר הזה עזר לנו במשימה".
בימים אלה ממן מקווה לנצל את המומנטום בתקשורת הבינלאומית לגיוס של כחמישה מיליון דולר נוספים, שיאפשרו להתחיל בהליך שחרור של כ-500 שבויות שכבר יש לגביהן זיהוי קרוב לוודאי. אבל זה לא קל. "אתה יודע מה הכי מצער אותי?", הוא שואל ומיד משיב: "שהקהילה היהודית בצפון אמריקה, או אנשי עסקים בצפון אמריקה כמעט שלא עוזרים לנו בתרומות. אולי הם פוחדים מדאע"ש, אין לי מושג, אבל אני חושב שבקנדה ובארצות הברית בפרט, ואפילו בישראל ובמדינות ערב, יש הרבה מיליארדרים שיכולים היו לתרום הרבה כסף שילך לשחרור הבנות. תרומה קטנה במונחים של מיליארדר היתה משחררת את כל הבנות בתוך שבוע, וחבל שזה לא קורה. לצערי התרומה שלהם כמעט אפסית. גם כנסיות נוצריות בקנדה לא נרתמו לסייע לנו. מרבית הכסף מגיע דווקא מאזרחים פשוטים ואנשי עסקים יהודים ברחבי העולם".
ומה יהיה איתך ביום שאחרי? תחזור לאנונימיות?
"הייתי מוכן לוותר על כל הפרסום, החשיפה והקמפיין, ולהישאר אנונימי מלכתחילה. לחיות את חיי בשקט עם משפחתי. לצערי – או לשמחתי – זה לא קרה, כי העולם התעלם מהשבויות היזדיות כמו שהתעלם מהיהודים בשואה. אני עושה את זה לשם שמים, לא מרוויח סנט אחד. שום כלום. אבל הסכמתי לקחת את זה עלי, כמו שמשה רבנו קיבל במעמד הר סיני את לוחות הברית ואמר לקב"ה, עוד לפני ששמע את תוכן עשרת הדיברות: 'נעשה ונשמע'. אז ככה".
סייעה בהכנת הכתבה: אלינור פוקס