במטה של מחלקת "ישראל בלי צנזורה" בירושלים ממש רוצים שסלמה תנצח במאסטר שף. זה לא בגלל הבישול הייחודי, וגם לא בגלל משקעי עבר עם ג'קי או עם תום. סלמה, ערבייה מכפר קאסם שבישלה דרכה אל הפסגה, פשוט יכולה לעשות אצלם הרבה באזז – ועל הדרך, לגרום לכמה מוסלמים נוספים בעולם הערבי ללחוץ על כפתור הלייק ולהקשיב למה שיש להם לומר.
"אני ממש מקווה שהיא תנצח, זה יהיה מבחינתנו סיפור נהדר", אומרת שמרית מאיר, 33, מנהלת המדיה הערבית בארגון "The Israeli Project", ולשעבר כתבת לענייני ערבים בערוץ 2. כבר שלוש שנים שהיא מגיעה מדי בוקר למשרדי הארגון בשכונת מלחה בירושלים, ובעזרת ארבעה צעירים אחרים – ערבי-ישראלי מיפו, דרוזי מעוספייה ועוד שני יהודים ישראלים – מנסה לשכנע את 350 מיליון הערבים סביבנו שאנחנו לא כאלה נוראים. זה כולל עבודה מאסיבית ברשתות חברתיות, השקעה ארוכת טווח ביחסים עם התקשורת הערבית הממוסדת, והרבה אמונה שמה שלא מצליח במשא ומתן, יכול אולי להתקיים במרחבים האינסופיים של האינטרנט. בינתיים, יחסית לצוות כל כך קטן, ההישגים של מאיר וחבריה די מדהימים: 1.1 מיליון לייקים יש היום לעמוד הפייסבוק המיוחד שהקימו, וברשימת הדיוור של הארגון כבר מופיעים שמות של 13 אלף עיתונאים ערבים, המקבלים מהם באופן קבוע מאות רבות של סיפורים וכתבות שכולם מציירים את ישראל באור חיובי או לפחות מאוזן. כאן, רחוק מהמנהיגים וקרוב לאנשים, הם מנסים לחולל שינוי.
"אנחנו פועלים כבר שלוש שנים, אבל את הפריצה הגדולה שלנו עשינו לפני שנתיים, באביב הערבי", אומרת מאיר. "ישבתי אז בניו יורק עם ריצ'רד פרי, איש הכספים היהודי-האמריקאי שהקים אותנו, וצפינו בסי.אן.אן בהפגנות בכיכר תחריר. פתאום פרי אמר: 'אלה האנשים שאנחנו צריכים לפנות אליהם, לא המנהיגים'. והבנתי מיד שהוא צדק. עד אז ניסינו לעבוד ישירות עם התקשורת הערבית: היינו מכינים כתבות על ישראל, והם היו עושים קופי-פייסט או לוקחים חלקים מהן. מאותו רגע החלטנו ללכת עם הציבור, כי ראינו שהמחיצות נופלות ושאפשר להגיע לאנשים. יש במצב הזה הרבה סכנות וזה לא תמיד פשוט, אבל גם יש הרבה הזדמנויות. לא חסרים ערבים שפתחו עצמם לסוגים שונים של נרטיב ומוכנים לשמוע אמת אחרת. איתם למעשה אנחנו צריכים לתקשר".
סוד הקסם: שרית חדד
ארגון "The Israel Project" הוקם לפני כעשור, בשיא האינתיפאדה השנייה, על ידי ג'ניפר לזלו-מזרחי, מרגו וולפטסון ושריל שוורץ: שלוש נשים אמריקאיות, שביקשו לתקן את הדרך שבה הוצגה ישראל בתקשורת הבינלאומית. לפני כשלוש שנים יזם ריצ'רד פרי, יהודי אמריקאי בעל קרן גידור ומהתורמים הגדולים של "The Israel Project", הקמה של מחלקה בתוך הארגון בשם "ישראל בלי צנזורה", שמיועדת לפנות ישירות אל אותו חלק בתקשורת הבינלאומית שבו עמדתה של ישראל מעוותת או נעדרת כמעט לחלוטין: התקשורת הערבית. המחלקה, בראשות שמרית מאיר, מבקשת לפנות אל הציבור הערבי מעל לראשיהם של מנהיגיו, המסיתים אותו נגד ישראל מטעמים פנימיים, בעיקר כדי להסיח את דעתו ממחדליהם וכישלונותיהם שלהם.
כיום, חמשת אנשי הצוות שכאן מפרסמים לפחות שתי כתבות ביממה: אחת פוליטית/מדינית/אזורית, ואחת קלילה יותר, כשרוב החומר המופיע באתר שלהם מקורי לחלוטין – נכתב על ידי הצוות עצמו או על ידי כותבים חיצוניים שהתגייסו במיוחד למטרה. השבוע, לדוגמה, הם ערכו ניתוח על תופעת הקולות הצפים בישראל לקראת הבחירות, וגם הרימו פרופיל מקיף על נפתלי בנט, מנהיג מפלגת הבית היהודי – לבקשת גולשים ערבים רבים. "בנוסף לכך", אומרת מאיר, "אנחנו אוהבים לתרגם סרטוני וידיאו רלוונטיים מישראל – ומי שמשתף איתנו פעולה בעניין הזה היא 'קשת', שאפשרה לנו לשים כתוביות בערבית לכתבה של איתי אנגל ב'עובדה' על פליטים סורים, או לאייטם על זמרת ערביה מהתכנית של אייל גולן. חשוב להבין שלדברים האלה באמת יש חשיבות עצומה והם זוכים להרבה תגובות. חלקן של אנשים שנחשפים לקולות ישראלים מהסוג הזה בפעם הראשונה ויוצאים מאוד מבולבלים, וחלקן טובות מאוד".
במהלך שנות העבודה שלהם, הבינו ב"ישראל בלי צנזורה" שני דברים מהותיים על הקהל הערבי, ועל קהל בכלל: סיפורים חיוביים לא עובדים, ציצים דווקא כן. "בהתחלה ניסינו לשווק כתבות על שיתופי פעולה בין ישראלים לפלסטינים ועל כל מיני מיזמים כלכליים משותפים, אבל כמעט לא היו לנו הקלקות", אומרת מאיר. "זה לא קרה רק בגלל שעיתונאים ערביים נרתעים מלכתוב דברים חיוביים על ישראל, אלא בעיקר בגלל שסיפורים חיוביים זה משעמם, בין אם הגולש הוא ערבי, יהודי או סיני. החלטנו לעשות פחות סיפורים רציניים על הסכסוך, ויותר דברים מגזיניים וקלילים. הרי גם באתרים ישראליים אפשר לראות שלאייטם על בר רפאלי יש הרבה יותר כניסות מאשר לאייטם כבד. גם כשאנחנו כבר כן מטפלים בנושא פוליטי, תמיד ננסה למצוא לו זווית מגניבה – למשל, כתבה צבעונית על פוליטיקאים ישראלים שמסתובבים בחוגי בית או כתבה עם הרבה תמונות על פוליטיקאיות מצליחות בישראל. על הדרך, כמובן, הקורא הערבי מקבל בסאב-טקסט שבישראל נשים יכולות להשתתף בזירה הציבורית, וזה מציג לו תמונה יותר מורכבת שלנו ממה שהוא היה רגיל לקבל".
עם הפעולות המוצלחות של הארגון אפשר למנות את היוזמה לצלם סרטון שבו הנשיא שמעון פרס מברך את העולם הערבי לכבוד הרמדאן (800 אלף צפיות), תוכנית בישול שלמה שהפיקו לכבוד הרמדאן בשיתוף מוסא אבו סריס, בשלן ערבי שהתמודד בשנה שעברה בתוכנית "מאסטר שף, כתבות על כדורגלנים ערבים-ישראלים שמשחקים בליגת העל בכדורגל, כתבה על "חוק הפוטושופ" שהתקבל באחרונה עם תמונה גדולה של אסתי גינזבורג, וכן סרטונים פופולאריים בטירוף המציגים שירים של אייל גולן ושרית חדד, כולל תרגום המלים לערבית. גם ביצוע מרגש של ברי סחרוף ל"אינתא עומרי" של אום כולתום, מוסד קדוש בעולם הערבי, זכה כאן לתגובות נלהבות. יחסית, כמובן.
"המטרה שלנו היא לא לעשות תעמולה, או לספר לערבים כמה ישראל נהדרת. זה גם לא עובד", אומרת מאיר. "אנחנו מנסים להציג תמונה מורכבת ואמיתית של ישראל, כולל ביקורת, כי אחרת פשוט לא יאמינו לנו ולא ייקחו אותנו ברצינות. בגלל שהאמינות כל כך חשובה לנו, אנחנו גם לא מסתתרים מאחורי זהות בדויה, וכבר בדף הבית שלנו מצהירים בגלוי שאנחנו ישראלים שפועלים מישראל".
יש נושא שהוא טאבו מבחינתכם?
מאיר: "לא בהתחלה היינו הרבה יותר זהירים לא לגעת בדברים מסוימים, והיום הרבה פחות. השאלה היא לא מה אתה כותב, אלא איך אתה כותב את זה. לקח לנו זמן למצוא את הקול המדויק שלנו, וייתכן שאנחנו עדיין בעיצומו של המסע. אנחנו כן משתדלים לגלות רגישות דתית לקהל שהוא ברובו המוחלט מוסלמי, כך שכתבה על פסטיבל הבירה כנראה לא תעלה אצלנו".
מאיר מכירה את הטענה שלא משנה כמה משקיעים בהסברה, הדעה על ישראל בעולם הערבי תישאר זהה כל עוד מדיניות הממשלה נשארת בעינה. אלא שחשוב לה לחדד: לא מדובר כאן בקמפיין ציבורי, אלא באנשים פרטיים שרוצים להעביר מסר מפייס, גם אם המנהיגים שלהם משדרים משהו אחר לחלוטין. "אנחנו לא עובדים בשירות שום ממשלה, ואי אפשר לכנות את מה שאנחנו עושים פה הסברה, כי אנחנו לא מחויבים לשום סט של מסרים", היא קובעת. "חוץ מזה, אנחנו מתחילים ממקום כל כך נמוך בעולם הערבי, כך שכל אינטראקציה היא חיובית. ברור שהדעה המצרית עלינו תשתפר אם נפתור הסכסוך עם הפלסטינים, אבל זה ממש לא הדבר היחידי שאפשר לעשות. הסדר הוא הפוך: קודם צריך לשפר את דעת הצדדים אחד על השני, ורק אז אפשר יהיה לבנות אמון ואולי גם להגיע להסדר שלום".
"התפקיד שלנו הוא לא להציג את ישראל באור חיובי, אלא להוות גשר בינה לבין העולם הערבי, שיש לו הרבה תפיסות מוטעות לגביה", מוסיף עאמר דקה, ערבי-ישראלי מיפו שעובד כאן למרות שכביכול הוא אמור להיות עסוק בצעקות על קיפוח. "בניגוד לערבים-ישראלים שהתייאשו ולא מוכנים להשתתף באופן מלא באזרחות בישראל בגלל האפליה, לי יש עוד תקווה. אני חושב שלאנשים כמוני יש תפקיד משמעותי כי אני מבין את שני הצדדים ויש לי ביקורת על שניהם. ואם שני הצדדים יידעו אחד על השני את מה שאני יודע על שניהם, הרבה מהפחדים והחשדות ייעלמו, והמצב ישתפר".
כשהערבים גילו את הפייסבוק
ניר בן צור, בן 25 מירושלים, הוא בוגר יחידת המודיעין 8200, ואחראי על פעילות הארגון ברשתות החברתיות. כמתבקש, הוא מצויד בעדשות משקפיים עבות ולוק כללי של גיק מחשבים – אבל גם בכמה תובנות מפתיעות על האנשים בצד השני של הצ'אט בפייסבוק.
"זה אולי לא ידוע, אבל הנוכחות של העולם הערבי באינטרנט צומחת בצורה יוצאת דופן", הוא קובע. "מדובר בקפיצה דרמטית. הצעירים שם נמצאים ברשת באחוזים כמעט מערביים, ולרובם יש גישה לאינטרנט, לפעמים מהבית ומהמובייל, ולפעמים רק מאינטרנט-קפה. עד האביב הערבי, כלי התקשורת החשובים ביותר מבחינה פוליטית היו העיתון המודפס והטלוויזיה, ואלה נשלטו בצורה כמעט מוחלטת על ידי הממסד. אבל בשנתיים האחרונות התקשורת הערבית השתנתה מהקצה לקצה. מי שמוביל עכשיו הם אתרי האינטרנט, כמו האתר 'היום השביעי' במצרים, שעד לא מזמן היה כלום, והיום הוא אתר החדשות המוביל בעולם הערבי, עם יותר כניסות מה'ניו יורק טיימס'. נכון, זו עדיין לא תקשורת חופשית בצורה מוחלטת, אבל זו התקדמות מאוד משמעותית. אין מה להשוות למצב שהיה ערב האביב הערבי".
ככלל, ב"ישראל בלי צנזורה" מספרים שההתקוממות העממית ששטפה את רחובות מצרים, תוניסיה, סוריה ומדינות נוספות לפני כשנתיים השפיעה רבות על התקשורת הערבית – וגם על המקום שישראל תופסת שם בשיח היומיומי. פתאום הציונים הם כבר לא הדבר היחיד שאפשר לדבר עליו, ויש מקום לקולות חדשים ומפתיעים."במשך עשורים שלמים כל הפוקוס התקשורתי במדינות ערב היה על ישראל", אומרת מאיר. "לממסד, ששלט ברוב אמצעי התקשורת, היה אינטרס להחזיק את הסכסוך על אש קטנה כדי להסיח את דעת הציבור מהמחדלים ומהכישלונות שלו. תחנה כמו אל ג'זירה עסקה 90 אחוז מהזמן בישראל, אבל מאז המהפכה העולם הערבי כבר לא אוכל את העניין הזה. פעם הכתבים הערבים בישראל היו הסטארים של כל תחנה, ועכשיו גם הם נאבקים על אייטם בתחתית המהדורה. יש נושאים אחרים".
למרות הפיחות במעמדם, בפרויקט לא מוותרים עדיין על הכתבים הערבים שחיים בארץ. עאמר דקה אחראי לשמור איתם על קשר – אבל מודה שזה לא תמיד קל. "למעלה מ-400 כתבים של כלי תקשורת ערבים חיים בישראל, אבל במשך שנים הממסד הישראלי התייחס אליהם בחשדנות ובקרירות, אף פוליטיקאי לא רצה לדבר איתם", הוא מספר. "אנחנו הבנו שזה כשל שצריך לטפל בו, כי בשטח התוצאה הייתה דיווח לא מאוזן, ומאז אנחנו מנסים לפוגג את החשדנות ההדדית הזאת, לחבר בין מרואיינים ישראלים לכתבים ערבים. אפשרנו הרבה פגישות וראיונות שבלעדינו לא היו קורים".
את מי בעצם את מנסים לשכנע דרך התקשורת הערבית? למי אתם פונים?
"המאבק שלנו הוא בעיקר על האליטות הערביות: אנשים צעירים ומשכילים שמגלים התעניינות בפוליטיקה, שמרבים להתבטא בציבור. עד עכשיו ישראל לא עזרה להם לראות אותה בצורה אחרת – בנינו חומה פיזית ומנטאלית בין הצדדים, ולא ממש תקשרנו איתם. פעם אפשר אולי היה להבין את זה, כי היינו מדינה קטנה בסכנת קיום ומיליון צרות על הראש, אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. הרי ישראל מתקשרת כל הזמן עם ציבורים אחרים בעולם, אז למה לא עם הסביבה שבה היא חיה?"
מדד הטוקבקים הזועמים
התוצאות של הגישה הזאת, מתגאים פה, לא מאחרות להגיע. לא מאמינים? תבדקו את הטוקבקים. "כשרק התחלנו זה היה זוועה", מספר בן צור. "היו המון שנאה ואפילו אנטישמיות. אבל בזמן שעבר מאז אפשר לראות מגמה חיובית מאוד. למרות העלייה במספר האנשים ברשת, השיח בתגובות נעשה הרבה יותר מתון. היום יש לנו כבר את הסנגורים שלנו, גולשים ערבים שמגנים על ישראל ומתווכחים עם גולשים אחרים שתוקפים אותה. המדיניות שלנו היא לא לצנזר תגובות שליליות או ביקורתיות על ישראל, פרט למקרים של הסתה ממש".
מאיר: "כל בוקר מחכות לי במייל כמה וכמה הודעות מקוראים, עיתונאים, בלוגרים ופעילים פוליטיים ממדינות ערב, ויש הרבה הודעות תמיכה, רצון לשתף פעולה. אלה אנשים שנחשפו לחומרים שלנו ויש להם מה להגיד, וזה ממש לא מובן מאליו שהם עושים את המאמץ וכותבים לנו. איך שלא תסתכל על זה, הציבור הערבי מאס בטיעון ש'זה הכל בגלל ישראל', הוא מוכן לשינוי. רוב האנשים פשוט לא רוצים לקנות את אותו לוקש פעמיים".
למרות ניצני האופטימיות, אנשי "ישראל בלי צנזורה" הם הראשונים להודות שהשלום עוד ממש לא כאן, ושיש עוד דרך ארוכה. ובכל זאת, הם רוצים שלא נתייאש עוד לפני שבכלל ניסינו. "קל להסתכל עכשיו על העולם הערבי ולראות רק שחור משחור, להגיד שזה הולך להיות העשור של האחים המוסלמים ושלעולם לא תהיה נורמליזציה, אבל למעשה צריך לזכור שהערבים מחפשים את דרכם", אומרת מאיר. "מדינות הלאום הערביות קצת מתפרקות, ולכן הסכנות המיידיות שמאיימות על ישראל פוחתות. האחים המוסלמים הם אמנם תופעה בעייתית מדאיגה וארוכת טווח, אבל היא כל הזמן תהיה מאותגרת על ידי גורמים אחרים. מאות מיליוני ערבים הפכו מנתינים לבוחרים, ובאמת כדאי לישראל לתקשר אתם מעבר לראשים של המנהיגים, בדיוק כמו שאבו מאזן פנה ישירות לציבור הישראלי דרך אודי סגל באולפן ערוץ 2. אנחנו צריכים להיות שחקן דינמי ומעורב, לא צופה פאסיבי. זו המטרה שלנו".
מה הטעות הכי נפוצה שעדיין קיימת על ישראל בעולם הערבי?
"תראה, מבחינת הרבה מהערבים יש עדיין רק דמות אחת של ישראלי, 'המתנחל חובש הכיפה הימני עם העוזי', וזאת ראייה חד ממדית וחד צדדית, שעיוורת לכך שיש הרבה סוגים של ישראלים. בתקשורת הערבית יש הרבה תיאורים שמפלרטטים עם אנטישמיות, שמתייחסים ליהודים כאל תופעה זרה ולא מובנת – ולכן מעוררת חשש. הדרך להתמודד עם חשש היא בדרך כלל סטריאוטיפים, ואת זה צריך לפרק, ממש כמו שמפרקים מוקש. זה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן – להוכיח שיש יותר מישראלי אחד, שיש הרבה ישראלים, והם מאוד שונים זה מזה. אז אנחנו לא אומרים את זה בסיסמאות, אנחנו פשוט מראים את זה".