השעון הראה חמש ארבעים וחמש. הוא חלץ באיטיות את נעליו, פשפש בתיק שליד המיטה ומצא זוג כפכפים עשוי גומי. בעוד עשר דקות ייכנס הצום לתוקפו, ויחד עם איסור האכילה ייאסר עליו גם לנעול נעליים מעור. בזריזות תחב את נעליו מתחת למיטת בית החולים הכבדה ונפנה לכרסם את שארית הפרוסה המרוחה ריבת תות מתוקה מדי. "סעודה מפסקת".
ראש נראה מבעד לדלת. קווצות תלתלים חומות ועיניים. העיניים הנוגות שהשגיח בהן כבר לפני שש שעות, שעה שצמד סניטרים נשאו לכאן, לחדר ביחידה, את מיטת אביו מחדר ההתאוששות שלאחר הצנתור.
"אני הולכת. גמר חתימה טובה. חג שמח".
היא הולכת. שתלך. למי אכפת.
למי אכפת? לו אכפת. הוא לא הכיר אותה, אבל רק עכשיו הבין כי נוכחותה הצפויה ביום הקדוש והקשה שעתיד להתקדש בעוד רגעים, המתיקה עבורו את שקיק הגלולות המרות שהוא עתיד היה לבלוע. יום כיפור. לבד. רחוק מהבית ומבית הכנסת. סועד בבדידות אב מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ. לא ערוך גופנית לצום הממשמש. נפשית עוד פחות. מתוך 33 ימי הכיפורים שכבר ידע בחייו היו כמה לא סימפטיים. זה הולך להיות ללא ספק הקשה שבהם. היום כיפור של ימי הכיפור.
על המיטה שלצדו אבא חי, גם אם מורדם ומונשם, עניין שכלל אינו מובן מאליו אם לשפוט לפי המצב שבו גילה אותו עשר שעות קודם לכן. שמונה מכות חשמל וכמה תפילות כנות שלו פעלו את פעולתן, ואם לצטט את דברי ד"ר ברנהרדט מבעד לכיסוי הפה הסטרילי: "אבא שלך מת ועכשיו הוא חי". הוא גם הוסיף ואמר שמעולם עד כה לא צם ביום כיפור, אבל השנה, אחרי הנס הזה, הוא שוקל לצום, אבל למען האמת הוא לא ממש האמין לו.
הוא היה עייף ועצוב. גופו לאה וקשה, כמה למנוחה ולמקלחת שאינה בנמצא, מה גם שבעוד עשר דקות דין מקלחת כדין סטייק ורד הצלע עשוי מדיום. זה רע, וזה הולך להיות רע עוד יותר. אבא חי, הוא ניצל, זה נכון – זה לא אומר שכל השאר לא מזהיר במירעו. אות זעיר חלחל במעלה גרונו. הוא עומד לבכות.
הוא צריך להגיד משהו. עכשיו. הרגע. יש לו שנייה וחצי להגיד משהו מדויק. שלא יותיר מקום לספק. היא עוד עמדה שם. גופה בפרוזדור וראשה בתוך החדר פנימה. לגופה בגד קל. יפה. כבר הסירה את חלוק האחות, עמדה ללכת ומצאה צורך לבוא ולהודיע על לכתה. לשם מה? מעניין. ואיך תלך? התסע במונית? היא דתייה. גם איפה תמצא מונית עכשיו. התצעד ברגל? איפה היא גרה בכלל? התותיר אותו כאן, לבדו, נתון להמיית החמצן ולשוועת המוניטור?
מעודו לא תפקד היטב במצבים כאלה. הוא היה, באופן רשמי, מה שמכונה "גרוע עם בנות". כבר נלאה מלספור מה צבר יותר בחייו: פעמים שבהן לא אמר מה שצריך לומר, או פעמים בהן אמר מה שלא צריך לומר. כך או כך זה תמיד נגמר לא טוב, מותיר אחריו שובל מריר של תהיות שלאחר מעשה. אם ואם, ואם הייתי, ואולי אם לא הייתי וכך ואחרת ולמה בעצם ודי. נגמר.
אצבעותיה האוחזות במזוזת הדלת הרפו מעט מאחיזתן ובעודו בוהה ומהרהר דימה לראות בעיניה זיק של השלמה. היא הזדקפה, פניה ליציאה, ואז, כשמחצית פניה כבר מעבר לדלת ורק עינה האחת עודנה מביטה בו, שמע את עצמו בחוסר אמון אומר בקול צלול והחלטי, ובטון שגבר על צפצוף המכשירים, רק מילה אחת:
"תישארי".
***
פעם היו אומרים שקמצנים גדולים במיוחד מזמינים את אורחיהם ליום כיפור. זה בהחלט די חסכוני. אנחנו לא ממש קמצנים גדולים, ועל כן מוקד האירוח השנתי בביתנו אינו חל ביום הכיפורים אלא דווקא ביום שלפניו. אצל ההלכתיים מקובלת ביום הזה סעודה חגיגית נוספת על הסעודה המפסקת הסמוכה לצום, בהתבסס על הקביעה ההלכתית כי מצווה לאכול בערבו של יום הצום. זה מכבר שכחנו כיצד החלה המסורת הזו, אבל מדי שנה אנו נוהגים להזמין לסעודה הראשונה של ערב יום כיפור כמות נכבדה של חברים. חברים שלי, חברים שלה, חברים מהשכונה. איש אינו יודע כיצד ייראה השולחן, רגע לפני שהוא מתכנס.
בין אדי המרק ומעל משטח עבודה זרוע עיגולי בצק שעוד מעט יהפכו לקרפלעך, שאלתי כמסיח לפי תומי: את מי הזמנת?
כל מיני, היא אמרה. את ששי ורחל ואת מוישה עם הילד ואת אחותך והילדים ואת נועה...
"את נועה?!"
"כן, את נועה. מה קרה?"
אוי, אני לא מאמין. היא הזמינה את נועה. עד כאן הכל בסדר, אילולא הזמנתי אני את אבנר. אבנר דווקא מכיר היטב את נועה. מכיר טוב יותר מכל אחד אחר. הוא אפילו היה בעלה עד לפני חצי שנה, כשגט קולני במיוחד הפריד ביניהם בבית הדין הרבני אחרי שנה של התכתשויות. כשנועה ואבנר יישבו ביחד על שולחן סעודה אחד, יודיעו ברדיו שהמשיח הגיע.
"טוב", אמרתי. "זה לא יילך. אני הזמנתי את אבנר".
***
"יש לך איפה לישון", הוא שאל.
"כן", היא אמרה. "יש חדר ליד תחנת האחיות. ואתה?"
"אני אשן כאן בכורסה, ליד אבא שלי. ממילא רוב הזמן אהיה בבית הכנסת. בואי, כבר אפשר ללכת לכל נדרי".
בית הכנסת של בית החולים היה קטן. שלא כצפוי, הוא היה די ריק. חזן מאולתר פצח בשירת התפילה והפיוטים. הוא עצם את עיניו. זה היה אמור להיות יום הכיפורים העגום ביותר שחווה עד כה, ופתאום הוא היה קצת פחות עגום. מחיצה מאולתרת של חדר ניתוח חצצה בין הגברים ובין הנשים בבית הכנסת הקטן. מבט חטוף בשעה שנכנס אליו הספיק ללמד אותו כי עשרים גברים בערך התקבצו, מי בחלוקו ומי בפיג'מתו לתפילות החג, ורק אשה אחת. היא.
היא כאן. מאחור. בעזרת הנשים. אין הוא יודע עליה דבר זולת עצם היותה וזה שהיא כאן. לבדה. בגינו. איתו.
"תעלה ארוכה לעלה נידף... תרחם על עפר ואפר... תשליך חטאינו ותחון מעשיך... תרא כי אין איש... תעש עמנו צדקה". התלהבות נמסכה בו. מעודו לא בערו בו המילים כך. הוא שר בקול, קולו נישא מעל לכל המתפללים. הפך למנצח על התפילה המדיקלית. הוא הלך והתמלא. הלך והתמלא.
***
אתה, היא אמרה לי, אתה חכם גדול אתה. כשצריך את המעורבות שלך אתה לא שם, אבל בדיוק ברגע הלא נכון אתה מופיע פתאום ועושה נזקים. בשביל מה הזמנת את אבנר? מי ביקש ממך? למה לא תיאמת איתי?
"לתאם? למה אני צריך לתאם? למה שלא תתאמי את? אמרת לי שיש מקום לארבעה עשר, הזמנתי שבעה, הגיוני, לא? למה אני צריך תמיד להיות זה שמבקש אישור?"
העניין כבר נכנס לפסים המקובלים ובאופק כבר נראו "אמא שלך" ו"אמא שלך", אבל אז הפרקטיקה ניצחה. טוב שיש לפחות אחת אחראית בבית הזה.
"שבעה?", היא שאלה בבעתה, "אז את מי עוד הזמנת?"
"כל מיני", עניתי, "את נטע השכנה וחבר שלה ואת שייקה זליגמן ואיזה אחד מארגנטינה שהוא מארח אצלו ואת צביקה...."
"צביקה?!"
"כן, צביקה. מה קרה?"
עכשיו זה כבר היה יותר מדי. היא גררה כיסא והתיישבה עליו.
"תגיד, היא אמרה, "אולי פשוט תיקח גפרור ותשרוף את הבית? האין גבול לנזקים? אתה יודע שאני הזמנתי את דינה?"
אוי. אוי. הביטו בו, בבית השליו הזה. שולחנו ערוך וריחות תבשיל מציפים אותו. מי היה מאמין כי שתי פצצות ששעונן מתקתק חבויות בו ועתידות להתפוצץ בתוך מחצית היממה. דינה וצביקה הם סיפור מסובך לא פחות. אמנם לא נישאו, תודה לאל, אבל גם מכאב יכול לב להישבר. לא רק משנאה. היינו איתם מההתחלה, בעת שהכירו. ליווינו את זוגיותם בחן ובשמחה, כאבנו איתם כשמשהו התקלקל ותרמנו אינספור לילות כדי לחבוש את ליבותיהם המרוסקים כשנפרדו בייסורים גדולים לפני כחצי שנה. כשדינה וצביקה יישבו ביחד לסעודה משותפת, תתקבל הודעה רשמית מהרבנות על כך שהמשיח הגיע.
עכשיו הזמן לקבל החלטות. "אל תהיה צדיק על חשבון אחרים", היה אבא שלי אומר ושב ואומר לנו. אפשר להרוויח שעה, אולי שעתיים. אפשר להתפלל לנס. לשלום עולמי. שנינו ידענו כי ניתן לשוב ולעסוק בשתיקה זה בקרפלעכיו וזו במוסקתה, אבל יום הדין בוא יבוא: בעוד זמן קצר יעמוד כאן מישהו וינהל שתי שיחות טלפון מביכות מאין כמותן.
***
את הלילה העבירה לבד. בחדרה. ישנה מעט והרהרה הרבה. אחרי ערבית רק איחלו חרש, במבע עיניים ובמלמול "חג שמח, גמר חתימה טובה", ופרשו איש לדרכו. הם דתיים. יראי שמים. יום כיפור אינו יום להתרגשות אקטיבית מן הסוג הזה. די לו בכך שהיא כאן. די לה בכך שנותרה כאן. מעודה נחרדה אף היא מיום כיפור. בינה לבינה אף הודתה כי היא אינה מחבבת אותו במיוחד, את היום הקדוש. כבר כמה שנים שהיא מוצאת נחמה ביום הזה במשמרת סיעוד ארוכה. השנה ציפתה למשהו אחר, והנה, בצוק האירועים, היא כאן.
מי הוא? מה מעשיו? אין היא יודעת מאומה. משהו בו נראה מוכר. אולי ראתה אותו פעם. את שם משפחתו הכירה, מן הגיליון הרפואי של אביו, והוא לא אמר לה דבר. נדיר קצת אצל דתיים, יש לומר, אבל לא נורא. עד כה לא היה ביניהם אלא מבט, כל נדרי וערבית. בכל זאת הלם ליבה. גם מצפונה החל נוקף: החוטאת היא? המחללת את קדושת היום?
בשחרית תפס הוא את הפיקוד בבית הכנסת. עבר לפני התיבה וניהל את קריאת התורה. עזוז שטף אותו. פעם אחת בלבד, בהפסקה שלפני מוסף, נפגשו מבטיהם. הוא הביט לאחור, כדי לבדוק אם היא נותרת ל'יזכור'. היא יצאה. הורים, הוא הבין, אינם מה שחסר לה. בתום מוסף המתין לה רגע בחוץ. וביחד עלו, בשתיקה, למחלקה. בדרך, כשחלפו על פניה כמה מחברותיה האחיות, חישבה אחת מהן לתהות מדוע נותרה בבית החולים, אך משראתה אותו, נמלכה והמשיכה בדרכה. שניהם השגיחו בדבר. הוא חייך חיוך קטן. היא האדימה וחייכה גם היא. "חג שמח", היא אמרה, ופרשה לחדרה.
***
"נועה? היי זה קובי. מה העניינים? שנה טובה נועל'ה. תשמעי, אאאני לא יודע איך להגיד את זה....אבל...כן, תראי: נעמי הזמינה לארוחה את...מה? די! מה זאת אומרת תיארת לעצמך? לא! זו הייתה אי הבנה....הוא פשוט אמר לה ש...כן? זה בסדר? את בטוחה שזה בסדר? לא: את מבטיחה לי שזה בסדר?"
"שנה טובה צביקה, מה קורה? כן, כן. קובי כאן, עסוק במשהו....תשמע צביקה...אני יודעת שקובי הזמין אותך לארוחה מחר, אבל מה שהוא לא ידע זה שאני הזמנתי אותה. לא שאכפת לי, צביקה, אבל אתה יודע. אנחנו לא רוצים לעשות רע לאף אחד. מה? אה, לא ידענו מה לעשות, אז פשוט זרקנו.....זאת אומרת, סתם, נו, לא משנה, חשבתי שאתה תוכל לקפוץ להורים ודינה, אתה יודע....אז זה בסדר? אתה בטוח שזה בסדר? לא: אתה מבטיח לי שזה בסדר?"
כן, זה די טבעי שהסתבכנו. כן. זה די טבעי שהיא חששה לספר לו שהתווכחנו והתחמקנו וניסינו לדחות עוד ועוד, ובסוף החלטנו וכן. זרקנו מטבע. פעמיים. פעם כדי להחליט את מי מדיחים מהארוחה ופעם שנייה כדי להחליט מי מדבר עם מי. וזהו. השבט אמר את דברו.
ואני, שמכיר כל כך טוב גם את צביקה וגם את נועה, ליבי נכמר. זה היה הרבה יותר מסתם ביטול-הזמנה-לארוחה. ואני ידעתי כי אני עתיד לשאת את העניין הזה על שכמי לאורך כל יום הכיפורים. אני הרי מכיר אותי טוב כל כך.
***
בתפילת נעילה נעמד מאחור. סמוך למחיצה. היא נעמדה בקדמת עזרת הנשים. סמוך למחיצה. עשרים סנטימטרים ויריעת בד ירוקה הפרידו ביניהם. היא הרגישה בו והוא בה. היא שמעה אותו מתפלל. הוא שמע אותה לוחשת. תפילותיהם נתערבבו במה שפעם בתוכם. "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה...חן יחון כי יבחון לב עקוב להכינה". פתאום השגיח בכך שהוא בוכה. פתאום השגיחה אף היא שהוא בוכה. גם היא בכתה. בכתה ובכתה וחדלה רק כשנשמע קול השופר.
את הצום שברו ביחד. עם כוס קפה וקרואסון יבש, בלובי הקטן של המחלקה.
"שנה טובה", הוא אמר בחיוך גדול. "ראית? אבא שלי התעורר. הרופא אמר שהכל בסדר. איזה נס, איזה נס! אני הצלתי את חייו. תכננתי משהו לערב יום כיפור, משהו השתבש ואז החלטתי לנסוע לבית אבי. כשהגעתי, מצאתי אותו באמבטיה, מחרחר. זה היה דום לב. בנס הם הצליחו להציל אותו. פרפור חדרים חמור. אם לא הייתי מגיע הוא כבר מזמן לא היה אתנו, וכך הגעתי לכאן".
"זה מעניין", היא אמרה. "גם אני לא הייתי צריכה להיות כאן. הייתה לי תכנית לערב יום כיפור, משהו קרה, התבטל לי משהו ואז החלטתי להתנדב למשמרת. אתה יודע, רובן לא אוהבות לעבוד ביום הזה, וכך הגעתי לכאן".
נפלה שתיקה.
"תראי, הוא אמר, "בעוד כמה דקות תגיע אחותי. שנלך לשתות איזה קפה לסוף הצום? מה את אומרת?"
"אני חושבת שכן", היא ענתה, משפילה עיניים. "אגב", הוסיפה, "שכחנו משהו: איך קוראים לך?"
"צביקה", הוא אמר. "ולך?"
"אני נועה", היא אמרה.
ושניהם יחד אמרו: "נעים מאוד". ופרצו בצחוק גדול.
***
צביקה ונועה יצאו ארבעה חודשים ואהבה גדולה פרחה ביניהם. בל"ג בעומר השנה הם התחתנו והם גרים בשכונה הסמוכה אלינו, קרוב לבית האבות של אבי צביקה וקרוב ל"הדסה". הנזמין אותם השנה לסעודה הראשונה של ערב יום כיפור? מה פתאום. אנו נשוב ונזמין את אבנר ודינה. אנו ניתן צ'אנס לאלוהי הכיפורים והזיווגים. נראה. אולי יעלה בידו לסגור מעגל שלם.