מסובך לכתוב על מה שקורה כרגע בוונצואלה, בעיקר כי ברוב הזמן האנשים בוונצואלה לא יודעים מה באמת קורה. בחוץ לארץ קוראים לזה מדינה בהתמוטטות, משבר כלכלי שסחף הכל, אינפלציה מופרעת, מחסור במזון, אלימות אכזרית של המשטר נגד כל מי שמנסה להתנגד. לנו, מי שגר כאן, קצת יותר קשה להבין מה קורה.
אין כאן ערוצי טלוויזיה חופשיים. לכן, גם אם יהיה מצעד של 500 אלף בני אדם שיותקף על ידי כוחות המשמר הלאומי, כשנדליק טלוויזיה נראה סדרות מצוירות לילדים, סרטים אמריקאים מלפני 10 שנים או תכנית על האוצרות התיירותיים של קובה; זאת אומרת, הכל חוץ ממה שבאמת קורה.
גם אם יש לך כבלים, עדיין לא תראה כלום. הממשלה ביטלה בצורה שיטתית את האופציה לצפות בכל ערוץ בינלאומי ששידר ולו פריים אחד של מרד אזרחי שהתרחש בוונצואלה. זה אומר שאנחנו כבר לא יכולים לצפות בסי-אן-אן בספרדית, ולא בערוצי חדשות מקולומביה, צ'ילה וספרד, אלה שעוסקים הכי הרבה במה שקורה עכשיו בוונצואלה. כך שאפשר לשכוח מהטלוויזיה כמקור מידע.
אפשר לשכוח גם מעיתונים: אלה שלא נסגרו, נקנו על ידי תומכי המשטר, והמעטים שנותרו חופשיים נמצאים תחת האיום שיפסיקו לקבל נייר להדפסה אם יחרגו מהקו שמכתיבה הממשלה.
גם ברדיו אי אפשר למצוא שום מידע, חוץ מאשר בתחנות המעטות שעוינות את המדינה. אפשר לשמוע בעיקר דעות, ותאמינו לי, במערכת דיקטטורית שבה עוצרים בן אדם בגלל מה שצייץ בטוויטר, מעט מאוד אנשים מעזים להביע את דעתם בחופשיות. מה שאפשר לשמוע ברדיו כל כך מלא בצנזורה עצמית, שאני מרחמת על העיתונאי המסכן שמעז בקושי לחשוף כמה מהמחשבות שעוברות לו בראש. השדרים שכן מדברים קצת יותר בכנות וישירות נמצאים תחת איום מתמיד של מתקפות עליהם, על משפחותיהם ועל רכושם. המעטים שעושים זאת נחשבים לגיבורים בחברה שלנו. אוהבים אותם ומכבדים אותם. אולי לכן לא עוצרים אותם, לכל הפחות נכון לעכשיו.
האינטרנט מלא באתרים דוברי אמת ושקר, מלא בחדשות, אמיתיות ושקריות. הוריקן של מידע שאתה לא יודע איך לעבד: פייסבוק, טוויטר, אתרי חדשות, ויש גם סמארטפונים עם וואטסאפ וטלגרם, הבעיה היא האינטרנט עצמו. כלומר, רוחב הפס. רוחב הפס בוונצואלה הוא בוודאי אחד החלשים בעולם כולו. בלתי אפשרי לראות שידור רצוף: הוא נופל, נעצר, מתעוות, מאט, וצריך להתחיל כמה פעמים מחדש עד שמצליחים לראות הכל. שידור של רבע שעה עשוי לגזול שעה מזמנך אם אתה רוצה לראות אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז אנחנו צריכים לנסות להבין אם מה שראינו אמיתי בכלל, אם אפשר להאמין לזה או שעליך להטיל ספק.
הפייק ניוז הגיעו גם לכאן. אומרים שקיימת כאן יחידה שמייצרת מידע שקרי, שנקראת ה-G2 הקובני, ושכל מטרתה היא לזייף ולשגר ידיעות מבולבלת, עם חצאי אמיתות, שגויות לגמרי או נכונות אבל מניפולטיביות. משדרים אותן באמצעי תקשורת רבים, כי תמיד יהיה מישהו שיאמין להן. בכך הם מוליכים שולל ועושים דה-לגיטימציה לעיתונאים רציניים ולאמצעי תקשורת אמינים; הם מבלבלים, מבודדים ומסבכים את שידור וקליטת המידע. הפכנו לחשדנים ואנחנו מנסים לאמת כל ידיעה שאנחנו מקבלים.
כשם שאין דרך חוקית או הגיונית לקבל למידע, גם אין דרך להשיג תרופות. בבתי המרקחת אפשר להשיג רק מעט תרופות. מצד שני, אפשר למצוא צעצועים לתינוקות, ציוד משרדי, מוצרי נייר, מאפים, איפור, קרמים ומוצרי יופי במחיר מופקע. הכל חוץ מהתרופה שבאת לקנות.
נגמר, לא יודעים מתי יתחדש המלאי. רשימה ארוכה וחיונית של מוצרים רפואיים שכוללת גלולות למניעת היריון, תרופות ללחץ דם, תרופות נגד סכרת כמו אינסולין ומזרקי אינסולין, תרופות נגד אסטמה או אפילפסיה, מדללי דם, מרגיעי שרירים, תרופות לכאבי מחזור, כדורים נגד שלשול ורוב סוגי האנטיביוטיקה - אי אפשר למצוא בקלות שום דבר מאלה בבתי המרקחת. אני מכירה אנשים מיואשים שעברו בין יותר מ-20 בתי מרקחת, וגם אז, לא תמיד מצאו. את חלק מהתרופות ניתן למצוא בשוק השחור, הפעם במחיר גבוה פי עשרה, אם יש לך מזל, אבל ספק גדול אם הן מוחזקות בצורה ראויה, ואם הן עובדות ביעילות. לוקחים מה שיש.
בוונצואלה יש מעט מאוד אנשים שסובלים ממשקל יתר, פשוט כי אין אוכל
ואז אנחנו מגיעים לאוכל. זה החלק הכי כואב. חצי מהתושבים אוכלים כיום חצי או שליש מהקלוריות שהיו צורכים פעם, והחצי השני פשוט מוציאים 100 אחוז מהמשכורת על מזון, ועומדים בתורים שיכולים לקחת 8 שעות, ממש יום עבודה שלם. בוונצואלה יש מעט מאוד אנשים שסובלים ממשקל יתר, לא בגלל בריאות או אסתטיקה, אלא כי אין אוכל, אכזרי ופשוט כמו שזה נשמע.
הורים מונעים מעצמם אוכל כדי שיוכלו להאכיל את ילדיהם. המוני ונצואלים מחטטים בשקיות זבל ברחובות בשביל לאכול שאריות של אחרים. רבים מתחילים לקבץ נדבות במסעדות כדי לקבל את מה שלא השתמשו בו. שום כבוד או גאווה כבר לא מצליחים לעמוד מול הרעב. הורים עוברים משקית לשקית ומחפשים משהו לתת לילדיהם, שיהיה בערך אכיל ושיספיק להם לפחות לעוד יום. מאות אנשים מתים מרעב מדי שבוע. ואני מבטיחה לכם שזו לא הגזמה.
כדי להבין את האינפלציה כאן, אני יכולה לתת דוגמה שתעזור להבין כמה מעט שווה הכסף כרגע ואת רמת המשכורת הנמוכה שמרוויח מי שעובד. אקדמאי לא מרוויח מספיק בשביל לשלוח שני ילדים לתיכון פרטי בקראקס. שלא לדבר על מי שיש לו שלושה ילדים ורוצה לתת להם חינוך איכותי. זה כבר לא אפשרי. כלומר, מה שמרוויח בוונצואלה אדם עם תואר לא מאפשר לו לשלם על חינוך, אוכל, בריאות, ביטוח או תחזוקת הבית. מי שיש לו את כל אלה נאלץ לבזבז את כל החסכונות, עד שהם נגמרים וכבר אין ביכולתו לפרנס את משפחתו. זו הסיבה לבריחה המאסיבית של תושבים מוונצואלה, בחיפוש אחר מה שלא מצאו בה, כלומר, מספיק כסף בשביל לפרנס משפחה. כסף כדי להאכיל את הילדים ואת בני או בנות זוגם. הקהילה היהודית של ונצואלה, שהגיעה ל-25 אלף איש בשנות התשעים, מונה כיום פחות מ-5,000 חברים. היהודים עקרו לארצות הברית, ישראל, ספרד, מקסיקו, פנמה, קוסטה ריקה ומדינות אחרות באמריקה הלטינית.
אנחנו, מעט היהודים שנותרו בוונצואלה, מנסים לשרוד ככל שניתן; עושים כל סוג של מאמץ כדי להעניק לילדינו ילדוּת פחות או יותר יציבה, פחות או יותר נורמלית; מחפשים אמצעים להחזיק את עצמנו או שורפים את חסכונותינו; קונים תרופות ומזון בשוק השחור; כלואים בבתינו בשל חוסר הביטחון, מבוהלים, לחוצים ומתוחים במשך רוב היום. רובנו חיים במשפחות מופרדות, שבהן הנכדים גדלים רחוק מסביהם, בני הדודים לא מכירים זה את זה וההורים לא ראו את ילדיהם שנים רבות.
עם זאת, המרד העממי שמתרחש כעת הוא עבורנו התקווה האחרונה שעשויה לאפשר לנו להישאר בארץ הזאת, שאנחנו כל כך אוהבים וכל כך מכאיבה לנו. הצעירים האמיצים שמותקפים באכזריות על כך שהם מפגינים הם כמו הילדים שלנו, וביניהם כבר יותר מ-40 הרוגים ומאות פצועים; אנחנו משתתפים בצעדות שלעולם לא מגיעות אל היעד, שואפים את הגז המדמיע שנזרק בברוטליות על קבוצות שאינן חמושות ביותר מצעקות ודגלים, מנגנים על סירי מתכת מתוך בתינו לאות מחאה, ומפסיקים את העבודה, הלימודים וכל צורה של נורמליות בכל פעם שהמנהיגים הדמוקרטיים של האופוזיציה מבקשים. אנחנו אוספים מצרכי מזון כדי לעזור לצעירים, יש לנו ארגונים חברתיים, ואנחנו מעבירים הלאה כל מידע שעשוי לעזור למי שבחוץ להבין את המציאות בארצנו.
אנחנו, אזרחי ונצואלה, מעבירים שעות בגלישה באינטרנט בחיפוש אחר ידיעות שיחזקו בנו את האמונה שנשאר רק קצת עד שהגיהנום הזה יסתיים, אחר מידע שיגרום לנו להאמין שהפעם נוכל לצאת מהדיקטטורה, שהפעם יגיע הסוף לייסורים. אבל, לכל אזרח חופשי של העולם בעל גישה חופשית לאינטרנט ולאמצעי תקשורת חופשיים, קל יותר לדעת מה מתרחש בוונצואלה מאשר לכל מי שחי כאן. האמת היא שאין לנו מושג מה קורה, והרבה פחות מכך אנחנו מסוגלים להבין.
אם אתם רוצים לתת שם למה שקורה בוונצואלה, אל תקראו לזה מלחמת אזרחים. למען האמת, מדובר במלחמה של המדינה נגד האזרחים, נקודה. ובמלחמה לעולם לא יודעים איזה צד מנצח עד שהמלחמה נגמרת, ואת ההיסטוריה כותבים המנצחים.
אנחנו ממשיכים לחיות, לעבוד, ללמוד ולקום בכל יום, כי אנחנו נאחזים בחיים
איך מרגיש אדם שהמציאות משתנה עבורו מהקצה אל הקצה תוך שבוע? איך פועלת אמא כדי שילדיה לא יושפעו משינוי פתאומי בשגרה, ביטול של שיעורים על בסיס קבוע והפסקה כמעט מוחלטת של הפעילויות הקבועות שלהם? איך פועל אב כדי להמשיך להשיג תרופות ומזון כנגד כל הסיכויים, תוך קשיים בתנועה ומחירים לא אפשריים?
אני מניחה שבאותה צורה כמו בכל מקום שנמצא במלחמה. אנחנו ממשיכים לחיות, לעבוד, ללמוד ולקום מהמיטה בכל יום, כי אנחנו נאחזים בחיים, במשפחה ובאהבה. אנחנו מניחים שמתרחשים דברים שאין לנו שליטה עליהם, לומדים להיות סובלניים יותר כלפי עצמנו וכלפי הזולת. סולחים לעצמנו ומרשים לעצמנו יותר.
אנחנו נעשים אדישים יותר לחפצים ולרווחה כלכלית, ומוצאים מפלט באמונה, ומציבים את המשפחה במרכז החיים. אנחנו שורדים כי זה מה שצריך לעשות, כי אנחנו חייבים זאת לילדינו ולעצמנו. אנו אוזרים אומץ כדי לשרוד את הלילות החשוכים, הלילות שבחוץ ואלה שמתרחשים בתוכנו.
אנחנו יודעים שאחרי כל סערה מגיע השקט, שהשחר מפציע אחרי החושך המוחלט. כולנו מחכים לשקט הזה, לשחר הזה, ליום החדש. כדי להתחיל מחדש את חיינו, שבינתיים נמצאים בהפסקה. ועד שיגיע העתיד הזה שאנחנו כל כך מצפים לו, אנו ממצים עד תום את החיים שעלינו לחיות, מדי יום ביומו.
בשל הפחד ששולט במקום הזה שפעם היה מדינה, אני, ישראלית לשעבר שחיה עכשיו בוונצואלה, חותמת מכתב זה בשמי העברי ושום דבר פרט לשמי העברי, רחל בת חווה.