"ההורים יוצאים משליטה"

זה היה בסך הכל עוד משחק כדורגל ביום שבת בין שתי קבוצות נוער. על המגרש בשכונת התקווה תפסו בני יהודה ועירוני קריית שמונה את מקומותיהן, ושריקת הפתיחה נשמעה. אבל בזמן שהשחקנים הצעירים נתנו את הנשמה על הדשא, הקרב האמיתי התחולל דווקא ביציע: בדקה ה-70, לאחר שאחד השחקנים ביצע עבירה שהשופט כנראה החמיץ, פרץ ויכוח קולני בין ההורים,  וגלש במהירות לצעקות ולקללות.

אחד ההורים לא הסתפק במחאה המילולית. הוא התקרב לגדר והיכה את אחד השחקנים הצעירים. ההורים האחרים, שעמדו לצידו על הטריבונות וצפו במתרחש, לא הצליחו להבליג והתנפלו בתגובה  על ההורים של הקבוצה היריבה. תוך שניות ספורות התפתחה תגרה מרובת משתתפים, שכללה דחיפות ויריקות. הבלגן הגיע  לשיאו כשאחד ההורים אחז בזוג אופני ילדים, ופשוט השליך אותם על מזכיר מחלקת הנוער של עירוני קריית שמונה, גולן מועלם. מועלם נפצע קל, ורק אחרי שהמשטרה הגיעה למגרש הרוחות נרגעו. המשחק, אגב, הופסק.

המחזה המביש הזה, של הורים מאבדים שליטה מול עיניהם של ילדיהם בשיאו של משחק ספורטיבי – אינו נדיר. לאחרונה נדמה שכמעט בכל שבת הופכים ההורים לאחרוני האוהדים חמומי המוח, מהסוג שמקלל, מתפרע ואף משתתף בתגרות אלימות ביציעים. "ההורים פשוט יוצאים משליטה", קובע ויקו חדד, המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בהפועל תל אביב, "זה הפך למכת מדינה".

לאחרונה הופץ ביוטיוב סרטון המתעד מופע אימים של אב מתוסכל אחד, שבנו משחק כדורגל בקבוצת "הפועל באר שבע". בסרטון נראה האב מקלל את השופט, לאורך כל המשחק, בקללות שטרם נשמעו אפילו במגרשי בית"ר ירושלים בימיה החשוכים ביותר. הסיבה: השופט קבע שיש לתת יתרון לקבוצה היריבה לזו של בנו. "זה היה פשוט נורא", מספר אורי כהן, אביו של שחקן בן 13 שנכח במגרש, "לאוזני כל ההורים והילדים הוא עמד שם ופשוט אמר דברים איומים, כמו לאחל לשופט לקיים יחסי מין עם חמור. אני ואשתי פשוט ברחנו משם. אחר כך הבן שלי שאל אם ראינו את המשחק ולא ידעתי מה להגיד לו".

אגב, אם חשבתם שאלימות של הורים שמורה למגרשי הכדורגל בלבד – טעות בידכם. במשחק כדוריד שהתקיים בין שתי קבוצות נערים של הפועל רמת גן במגרש החשמל, אחד השחקנים ביצע עבירה, וההורים של הקבוצה היריבה החלו לקלל אותו. הוריו של השחקן לא יכלו לשבת בשקט התחילו לתקוף את ההורים הצועקים באגרופים ובעיטות, מה שיצר תגרה אלימה, שבמהלכה ספגו חלק מההורים חבלות ופצעים מדממים. השופטים נאלצו להפסיק את המשחק כבר בדקה ה-12. 

"הילד אומר: תפסיקי לצעוק, זה מפריע לי"

ההתאחדות לכדורגל היא הגוף הרשמי שתפקידו להתמודד עם התופעה. ביחד עם מועדוני הספורט השונים הם מנסים לאחרונה לגבש כללי פעולה להתמודדות עם האלימות הגוברת. בחודש האחרון נערכו פגישות חירום בין גורמים בהתאחדות בכדי למצוא פתרון לבעיה. בינתיים החליטו בחלק מהמועדונים להצמיד לשופטים מאבטחים, שמלווים אותם מחדר ההלבשה ועד למגרש ובחזרה. במקביל, הורים בעייתיים מורחקים מהמגרשים לתקופות ארוכות, כשלפעמים אין מנוס גם מהרחקת הילד עצמו, בשל התנהגות הוריו.

"במועדון שלי בנשר, כל הורה שעובר את הטעם הטוב בביקורת כלפי המאמן וקללות ביציע מבין שהילד שלו יישא בתוצאה", אומר אייל ברקוביץ', שחקן נבחרת ישראל לשעבר והבעלים והמנהל המקצועי של מועדון "נשר". ברקוביץ' מעיד שהוא  מתמודד באופן קבוע עם אלימות מצד הורים, "אין לי דרך אחרת לטפל במצב. זה הגיע לכדי אבסורד".

מה גורם להורים מסורים, שרק רוצים בהצלחה של הילד שלהם, להפוך לבריונים צעקניים? גם אם לא כל משחק מתפתח לתגרה המונית שמסתיימת רק בהזמנת המשטרה, הורים רבים, אנשים נורמטיביים למדי, מודים שבמשחקי הילדים הם פשוט מאבדים את העשתונות. "את לא יכולה להיות פה ולא להגיב בצורה כזאת. זה יוצא ממך", אומרת ג'קי (שם המשפחה שמור במערכת כמו כל יתר השמות), אמא לשחקן בן 13 בקבוצת גדנ"ע תל אביב. "אני לא מתנהגת ככה ביום יום שלי, אבל לפעמים זה פשוט יוצא ממני. אני אומרת לעצמי רבאק, לאן הגעתי? איך קללתי בצורה כזאת. איזה מילים נוראיות יצאו לי מפה".

"ברגעים כאלה התסכול משתלט עלייך", אומרת רינת, גם היא אמא לילד בן 13 שמשחק בקבוצת הגדנ"ע ת"א. "ההורה רואה שהילד שלו לא משחק או שהקבוצה מפסידה והוא מתוסכל. את הרבה פעמים מצטערת על דברים שאמרת".

אצלכם זה ממש מגיע למכות?
"כן, לפני חודש הייתה כאן תגרה ממש מכוערת בין שתי אימהות. אמא אחת כעסה מאוד על אחד השחקנים בקבוצה היריבה, שנתן מכה לבן שלה במהלך המשחק -והתחילה לקלל אותו. האמא של אותו הילד, שישבה לא רחוק ממנה על הטריבונה, שמעה את הקללות וירדה אליה כדי להרביץ לה. התחילה תגרה, צעקות, משיכות בשיער, פליקים. מזל שההורים האחרים התערבו והפרידו".

איך אתם מגיעים לכזה מצב בכלל? למה אתם לא עוצרים את עצמכם?
"בואי שבי פה כמה פעמים ותראי איך גם את מתקשה לעצור את עצמך".

ברקוביץ' טוען שהפנטזיה של ההורים, לפיה התכשיט שלהם יהפוך יום אחד לרונאלדו או למסי, פשוט מעבירה אותם על דעתם. "הבעיה היא שההורים רואים בילד קרש קפיצה לחיים שלהם", הוא מסביר, "המשפחה רואה בילד אמצעי להתעשר. זו פנטזיה שברוב המוחלט של המקרים מתפוצצת להם בפנים. רק אחוז אחד מהילדים באמת יוצא שחקן".

"אם אתה מצליח בסוף עם הבן שלך זה שווה המון המון כסף", מאשר רוני, אבא של שחקן כדורגל בן 8 מתל אביב, את התיאוריה, "ילדים שהצליחו כשחקני כדורגל סידרו את עצמם ואת המשפחות שלהם לכמה דורות קדימה. אם הבן שלי יצליח ויחזיק מעמד, אני מאוד אשמח".

"נזק בלתי הפיך לילד"

הדרך הארוכה עד לחתימה החוזה נכספת בליגת העל או באירופה מתחילה כבר בגיל 6, בבית ספר לכדורגל (חוג לכדורגל בשעות אחר צהריים) ועוברת בין התחנות השונות – קבוצות טרום (גילאי 10-12); קבוצות ילדים (גילאי 13-14), נערים (גילאי 15-17) ונוער (מגיל 17). מי שמביא נחת להוריו הוא מי שעבר את כל השלבים, הגיע לקבוצת הבוגרים וחתם על חוזה עם מועדון יוקרתי.

אלא שבכל שלב כזה מתבצעים ניפויים אכזריים, וילדים רבים, שלא עומדים בדרישות, נאלצים לוותר על החלום הגדול שלהם ושל ההורים. "הסלקציות מאוד אכזריות", אומר חדד, "כשיש מבחנים, ילדים בוכים ולא ישנים בלילה. בכל שלב שהילד עולה, הוא חשוף לניפוי ולהחלפה. אם יש מישהו שהוא יותר טוב ממך, אתה הולך הביתה".

כיוון שמנהלי הקבוצות עוקבים אחרי ההתקדמות של השחקן הצעיר בכל רגע, הורים שרוצים להישאר מעודכנים לא מפסידים אף אימון ואף משחק. "לפעמים זה מצחיק אותי", אומר חדד, "אני רואה הורים שהילדים שלהם בסך הכל בני 6 ורק להתחילו לשחק בבית ספר לכדורגל, ובכל זאת הם באים למגרשים וצועקים להם הוראות מהיציע. עזבו אותו, הוא רק ילד, תנו לו להתפתח לבד. זה הגיע לכזה אבסורד, שההורים מגיעים למשחקים גם כשהילד שלהם בכלל לא משחק, רק כדי לראות מה הוא הפסיד".

כיוון שהם ממילא נוכחים בכל אימון, ההורים לא מפסיקים להנחית הוראות לילד מהטריבונה. "הורים שכחו איפה עובר הגבול שבין מעורבות לבין התערבות", אומר שניידר, "בא ילד בן 10 למשחק, המאמן נותן לו הוראות, ותוך כדי משחק ההורה מעבר לגדר צועק לילד לעשות דברים שהם הפוכים מההוראות של המאמן. למי הילד ישמע? הוא בדילמה".

מה הם אומרים?
"זה מתחיל מדיבורים לא נעימים ויכול להיגמר באיומים. כשהילד שלך משחק – הכל בסדר. אבל אם הילד ירד בכושר והוא לא משחק, אז אותו אבא שהיה נחמד, ותמיד הרעיף מחמאות על המאמן ועל המועדון, פתאום אומר שהכל חרא ושאנחנו מושחתים ומאפייה".

מעורבות יתר של הורים בקריירת הכדורגל של ילדיהם היא לא תופעה חדשה. בתיה סהר, אמא של בן שהר, שחקן נבחרת ישראל ו"הרטה ברלין", זוכרת שכאם לשחקן צעיר, מאז ומתמיד הייתה מוקפת בהורים מעורבים, שליוו את צאצאיהם בכל צעד. "הורים תמיד באו בטענות למאמן על כך שהילד לא משחק מספיק, שמפלים אותו. אמנם אז לא הגיעו לגילויי האלימות כמו שיש היום אבל תמיד היו הורים שרצו להשפיע".

איך בן הגיב כשאת עצמך התערבת?
"כשבן היה שחקן צעיר הוא שמע בקולי והיה מזדהה עם העצות שנתתי לו. אבל היום הוא לא הולך איתי. הוא מתעצבן כשאני מעירה לו ומעבירה ביקורת". 

גם אם ההורים חושבים שההתערבות הצמודה שלהם תעזור לילד להגשים את החלום, גורמי המקצוע טוענים שהם משיגים בדיוק את ההיפך הגמור. "מעורבות יתר של ההורים פוגעת במוטיבציה של הילד תורמת לחוסר ביטחון שלו", קובע ד"ר רועי סמואל, פסיכולוג ספורט במרכז "מדיקס", המשמש גם כפסיכולוג הספורט של מכבי פתח תקווה. "יש הורים שחיים מבחינה רגשית את הפעילות הספורטיבית של הילדים ומביעים את הצרכים הפסיכולוגים של עצמם דרך הפעילות שלהם. בין אם זה בגלל שהם היו בעבר שחקני כדורגל או בגלל שהם לא מצליחים לבטא תחרותיות בחיים הפרטיים שלהם. כך או כך הם מביעים אמוציות מאוד חזקות ובלתי פרופורציונלית כלפי הפעילות של הילד".

הילדים עצמם, חשוב לציין, ממש לא רוצים לשמוע את ההורים שלהם צועקים מבעד לגדר ומאבדים שליטה. "הרבה פעמים הבן שלי אומר לי 'אמא, שמעתי שצעקת ודיברת במשחק. תפסיקי, זה מפריע לי", מודה רינת.

 ומה את עונה לו?
"זה משהו שמאוד קשה לי להסביר לו".

"ההורים האלה עושים נזק בלתי הפיך לילד", מודיע שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר ומנהל מחלקת הנוער של בית"ר טובורג נתניה, "כשילד משחק במגרש ורואה את האמא שלו מקללת – זה נותן לו שקט? כמאמן, היו לי עשרות מקרים עם הורים שניסו להתערב ולגרום לשינוי של החלטות שלי. כל הורה חושב שהילד שלו הכי טוב. ברגע שההורים מביאים את הילד למועדון הם צריכים להבין שפה הסתיים תפקידם. תתנו למועדון ולילד את השקט, כדי שהם יוכלו לעבוד ולהגיע לרמות הגבוהות".

"יש הורה מאחורי כל ילד – והוא מתוסכל"

אלא שההורים – אותם אנשים שמסיעים את הילד ארבע פעמים בשבוע למגרש, ממתינים שעות ארוכות ומשלמים מדי שנה למועדון סכום של בין 2,000-3,000 שקל – לא מסכימים עם הגישה של שרף. כמי שמשקיעים זמן ומשאבים כלכליים ונפשיים רבים בקריירה הנוסקת של הילד, הם חשים כשותפים טבעיים להצלחה, ודורשים שגם המועדונים יתייחסו אליהם בהתאם. "ההתאחדות צריכה להבין שהילדים לא באים לבד", אומר אורי כהן, אבא של שני שחקני כדורגל צעירים (13,15) ומורה לחינוך גופני מעומר, שמסיע את הבנים חמש פעמים בשבוע לאימונים בבאר שבע. "נכון שאין שום הצדקה להתנהגות אלימה, אבל צריך גם להבין מהיכן היא מגיעה. פה אין כבוד להורים. ההורה, שעמד שעה בפקקים כדי להביא את הילד לאימון, מחכה הרבה פעמים בשמש, בטריבונות מעץ, ללא סככה, בלי שירותים נאותים או בלי שירותים בכלל, מה שמאלץ אותו לעשות את הצרכים שלו בין השיחים. אי אפשר שלא להיות מתוסכל מזה".

גם ברקוביץ', שמתמודד היום עם האלימות של ההורים, עמד רק לפני חמש שנים מצידו השני של המתרס: בנו ליאור, אז בן 7, שיחק בקבוצת הילדים של "מכבי הרצליה" ומאמן הקבוצה, דני עציוני, הגיש תלונה במשטרה נגד ברקוביץ'  בטענה שתקף אותו, הצמיד אגרוף לפניו וצעק עליו: "אני אחסל לך את הקריירה, אני אגמור אותך". הסיבה, לטענת עציוני: הוא לא נתן לבנו של ברקוביץ' מספיק דקות משחק. בעקבות עסקת טיעון שנחתמה בין השניים, נאלץ ברקוביץ' לפצות את עציוני ב-2,000 שקל ולרצות 100 שעות עבודות שירות.

"ההורים מחזיקים את המועדונים היום", אומר יעקב בוזגלו, אבא של מאור בוזגלו, שחקן נבחרת ישראל וסטנדרד ליאז' (בלגיה), "הם נותנים מעל ומעבר, משלמים את התשלום השנתי, רוכשים ציוד יקר, מסיעים – אבל הם לא מקבלים עשירית ממה שהם אמורים לקבל". בוזגלו, שהקים לאחרונה עסק המייעץ להורים לשחקני כדורגל צעירים תחת השם "הילד ענק", חושב שההורים חייבים להישאר בתמונה כל הזמן. "זו זכותו של ההורה לשאול את המאמן למה הבן שלו לא משחק ולקבל הסברים", הוא טוען, "המועדונים עושים הכל על מנת להעלים את הזכויות מההורים. האינטרס של המועדון זה להשאיר את הילד, כיוון שההורה משלם עליו כסף, וגם אם הילד לא טוב אומרים להורה: 'הילד שלך נהדר', כדי שיישאר. ואז, כשההורה רואה שהילד המוצלח שלו לא משחק, הוא נהיה מתוסכל, וזה מה שמביא לאלימות".

אחת הטענות שמשמיעים ההורים היא שההתאחדות לכדורגל מעסיקה שופטים צעירים מאוד, בגילאי 17-18, חסרי ניסיון מעשי על המגרש, מה שיוצר מחלוקות על איכות השיפוט. "השופט הוא ילד בעצמו", אומר אייל, הורה לילד בן 13 שמשחק בגדנ"ע ת"א. "הם עושים המון טעויות. אתה רואה את הילד נותן את הנשמה שלו ואז השופט פוסק לרעתו בלי סיבה. אתה לא יכול להישאר אדיש".

"הם מסתכלים על ההורים ומתנהגים כמוהם", מוסיף חדד, "היה לנו ילד אחד שאבא שלו כל הזמן התפרץ וצעק, אז כשהיינו מחליפים אותו גם הילד התחיל להתנהג כמו האבא, לקלל ולצעוק, ולאיים שלא יבוא יותר. זה משהו שחייבים לעצור, כי גם הילדים האחרים רואים אותו".

בימים אלה מנסים בהתאחדות הכדורגל למצוא דרכים לטפל בתופעה, בין השאר, באמצעות שיחות והרצאות להורים (ראו מסגרת). במקביל נבחנים מודלים שונים הקיימים בעולם, שמסדירים אחרת את ההתקשרות בין השחקן והמועדון. "בבלגיה, למשל, בנו מודל שבמסגרתו השחקן נבחר על ידי הקבוצה כבר בגיל 15", אומר שניידר, "היא משלמת עליו את הכסף והופכת להיות הבעלים של הזכויות עליו (להבדיל מישראל, כאן ההורים משלמים למועדון עד גיל 18 – א.ר). במצב כזה האינטרס של ההורים הוא לשבת בשקט, כדי שהאגודה תבחר את הבן. אחרי גיל 15, ההורה כבר לא שותף, ואז יש לו הרבה פחות כוח מיקוח".

בשביל זה צריך הרבה כסף.
יש בכדורגל הרבה כסף, השאלה לאן הוא הולך".  

 >> לכל כתבות המגזין

• איל ברקוביץ'
• כדורגל
• שלמה שרף