"אני זוכר היטב את הרגע בו הבנתי שאני רוצה להגר מישראל", אומר גושה פונכץ, איש הייטק בן 40, שחי מזה ארבע שנים בטורונטו. "הייתה לי להקת רוק כבד והגענו לקנדה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות. זה היה כמו הארה. כולנו הרגשנו את הפער העצום בין ישראל לקנדה מכל הבחינות".
מה למשל?
"בישראל עבדתי בהייטק, הרווחתי יפה, מעל לממוצע, ועדיין היה ברור לי שלקנות דירה בישראל לא אוכל לעולם. לא הצלחתי לצאת מהמינוס וראיתי סביבי חברים באותו המצב בדיוק. בניגוד לישראלים הוותיקים אנחנו לבד, אין לנו את הגב של ההורים שיעזרו לנו. אבל זה לא רק המצב הכלכלי".
גושה הגיע לישראל עם משפחתו בשנת 1991 יחד עם העלייה הגדולה מברית המועצות המתפרקת. הוא למד, שירת בצבא, עשה מילואים ועבד קשה. הבעיה הכלכלית, הוא אומר, היא המניע המרכזי להגירתו, אבל לא המניע היחיד. "הרגשתי לא שייך בישראל", הוא אומר, "נתחיל בזה שאשתי לא נחשבה ליהודיה והיינו צריכים להינשא בפראג. ישראל דתית מדי ואני רוצה לחיות במדינה חילונית וליברלית. אבל זה לא רק זה: זאת המנטליות הישראלית שזרה לי. הרגשתי זר כי לא יכולתי להיות כמוהם, לא יכולתי להיות הבן אדם הזה שעומד בפקק באיילון ועוקף משמאל. המנטליות הזאת של לא לצאת פראייר ותמיד על חשבון מישהו אחר היא לא בשבילי. אני העדפתי להיות הפראייר, אבל הרגשתי רע עם זה".
אבל הזרות הזאת נובעת מהיותך מהגר, וגם בקנדה אתה מהגר.
"גם קנדה היא מדינת מהגרים, אבל כאן, בשונה מישראל, הכל בנוי על כבוד הדדי, כבוד לתרבות של האחר. כל קיץ יש כאן פסטיבלים של עמים שונים וכולם הולכים אליהם, טועמים את האוכל, מקשיבים למוזיקה, מתעניינים באחר ולא בזים לו. ישראל היא מדינה של מהגרים שלא מצליחים לחיות יחד. יש מלחמת עדות כל הזמן".
יש שיגידו שדוברי רוסית היורדים מהארץ הם כפויי טובה. הביאו אותנו לכאן, קיבלנו סל קליטה ועכשיו עוזבים.
"אני מסכים שכשהגענו ניתנה לנו הזדמנות לחיים טובים יותר ממה שהיה צפוי לנו שם, ואני מוקיר את ישראל על כך. אבל אני לא חושב שאני עדיין חייב משהו לישראל. שירתתי בצבא, עשיתי מילואים עד הרגע האחרון, שילמתי מסים והחזרתי בגדול כל מה שישראל אי פעם נתנה לי ומעבר. זה פשוט לא הלך בינינו ונפרדנו כידידים".
קשה לדעת מה המספר המדויק של המהגרים מישראל. הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הצביעו על כחצי מיליון ישראלים שחיים בחו"ל. הערכות אחרות מדברות על 650-750 אלף ישראלים שחיים בחו"ל. הקושי לדייק נובע מכך שהעוזבים לא מוותרים לרוב על האזרחות הישראלית שלהם ולא מצהירים על הגירה, וממשיכים לבוא לכאן לביקורי משפחה מדי שנה. אחרים עוזבים ללימודים, אחת הדרכים הנפוצות להתחיל תהליך הגירה, ללא כוונה לשוב.
בין מאות אלפי המהגרים האלה, ישנה קבוצה גדולה וייחודית של עולים מברית המועצות לשעבר. רובם הגיעו לכאן כילדים או נערים, וקיוו, יחד עם הוריהם, למצוא בישראל את ביתם החדש. הם גדלו וחיו כאן שנים רבות אך בסופו של דבר בחרו להגר – בעיקר לקנדה ולארה"ב, וחלקם לאירופה ואפילו בחזרה למדינות חבר העמים. גם פה לא ניתן לקבוע את המספר המדויק, אך ככל הנראה מדובר במספר בין 150 אלף ל-200 אלף עולים שעזבו את הארץ במהלך 25 השנים האחרונות – אחד מכל חמישה. על פי נתונים שפורסמו לפני כחמש שנים על ידי מרכז המידע של הכנסת, המהגרים דוברי רוסית היו שישים אחוז מכלל היורדים מהארץ.
מה גורם לאנשים שחוו טראומת הגירה פעם אחת, התמודדו עם הקשיים של בניית חיים חדשים ולמידת שפה, ולעתים קרובות מאוד ספגו ירידה במעמד החברתי והמקצועי – לקום ולעזוב שוב? מי הם אותם האנשים שבחרו לעזוב לבד או עם משפחותיהם לארץ זרה, על מנת להתחיל הכל מחדש בפעם השנייה?
הם הרוסים שאומרים עליהם שהצליחו
הרוסים ויוצאי חבר העמים האחרים שעוזבים את הארץ הם אותם רוסים שאומרים עליהם שהצליחו, ונותנים אותם בתור דוגמה לכל מה שחיובי בעלייה הרוסית. גילם נע בין 26 ל-40, והם מגדירים את עצמם ילדי דור 1.5, כאלה שעלו לכאן כילדים וחיו כמעט את כל חייהם בארץ: למדו, שירתו בצבא, הלכו לאוניברסיטה ועבדו. רבים מהם אנשי הייטק, רופאים ומהנדסים, שעבדו קשה ולא נתמכו כלכלית על ידי הוריהם כמעט בשום שלב בחייהם. הסיבה המרכזית להגירה של דוברי הרוסית היא אותה הסיבה בגינה עוזבים גם ילידי הארץ את ישראל: יקר פה. הם עשו קריירה והרוויחו לא רע, הם נחשבים לשייכים למעמד הביניים, אך בהשוואה לבני גילם בעלי קריירה זהה מבין ילידי הארץ, מצבם שונה.
"קחי למשל זוג – אשת הייטק שמרוויחה 20 אלף שקל בחודש ועובד סוציאלי שמרוויח 8,000. זה המון ביחד, אבל אם אתם משפחה, ויש לכם שני ילדים, זה עדיין לא מספיק", אומר ד"ר מיכאל פיליפוב, חוקר הגירה ותהליכים חברתיים, "הצבר הולך לבקש כסף מההורים שלו והם אלו שמבטיחים את רמת החיים שלו ואת הישארותו במעמד הביניים, אבל לרוסי אין לאן ללכת. הוא אומר 'לעזאזל, אני שירתתי בצבא, למדתי, אני עובד קשה ואני לא יכול לקנות דירה. אני ראוי לחיים יותר טובים ואני יכול לחיות חיים יותר טובים'".
"עשיתי הכל לפי הספר רק כפול מאה", אומר גם סשה (שם בדוי) העומד להגר עם אשתו לגרמניה בחודש הקרוב. "הצלחתי להרגיש טוב בישראל בעיקר כשגרתי בתל אביב, שם אנשים סובלניים ולא מציקים לך. אבל יש תחושת זרות ועול כלכלי תמידי ואתה מרגיש שלוקחים ולוקחים ממך אבל אתה לא מקבל כלום, אתה תלוש כאן, לא בטוח בשום דבר, לא אם תמות מטיל ולא אם תמות מרעב".
"אני רואה את האנשים שמגיעים לקנדה ואני אומרת שישראל פספסה אותם", אומרת מריה אטינגר, החיה במונטריאול מזה שנה וחצי עם בן זוגה ובנה. "כולם עם השכלה גבוה, אנשים איכותיים וטובים שפשוט לא היה להם שום סיכוי בארץ. הם באים לכאן כי חשוב להם החינוך והם יודעים שאפשר לחיות כאן בכבוד. אני יודעת שהילדה שלי יכולה להיות עובדת סוציאלית, אם היא תבחר, והיא לא תדע כאן מחסור".
"אני לא יכולה לחיות במדינה שתמיד יש בה מלחמה"
גם אם ברוב הפעמים הבעיה הכלכלית היא הסיבה העיקרית להגירה, יש גורמים נוספים בעלי משקל. "אני פטריוטית", אומרת לארה, אחות במקצועה המתגוררת בעיר צפונית בקנדה. "ישראל תמיד הייתה ותהיה הבית בשבילי". היא, בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים עזבו לפני חצי שנה את ישראל, לא בלי כאב. "המצב הביטחוני הביא אותי בסופו של דבר להחלטה שאני לא יכולה לחיות בשקט במדינה בה תמיד יש מלחמה", היא אומרת. היא היגרה לישראל יחד עם אמה ועם סביה וסבתה בשנת 1989. כעבור כמעט עשור, האם נהרגה בפיגוע. "ברור שזה השפיע עליי ועל החרדות שלי", היא אומרת היום, "אבל גם אחרי האסון הזה האמנתי שישראל היא מקום בטוח. בצוק איתן נשברתי והתחלנו בתהליך ההגירה לכאן".
רבים מהמרואיינים מצביעים על נקודה חשובה: עבורם, מצב המלחמה התמידי בו מצויה ישראל אינו טבעי כמו לישראלים רבים שנולדו למציאות הזאת. "יש כאן קהילה יהודית מאד גדולה", ממשיכה לארה, "והמון ישראלים צברים. בניגוד אלינו, הם אומרים שהסיבה לירידה מהארץ היא המצב הכלכלי הקשה, ולא המצב הבטחוני. חברה אחת אמרה לי שהיא לא מכירה משהו אחר ולכן זה מעולם לא היה שיקול שלה לעזוב. זה שונה עבורנו".
ואת שלמה עם ההחלטה לעזוב?
"אני ברגשות מעורבים. זה קשה מאוד. אני מרגישה אשמה, כאילו ברחתי, נטשתי. אני יודעת שזה לא רציונלי, ובעלי אומר שהוא נתן את כולו למדינה, שילם מסים, שירת בצבא והוא לא חייב דבר, והוא צודק. אבל בניגוד לרוסיה, שמעולם לא רציתי לבקר בה אפילו, ישראל היא מקום יקר לי".
במונטריאול, ארגון יהודי שנקרא "אומץ" שם לו למטרה להגדיל את הקהילה היהודית בעיר. הארגון מסייע למהגרים החדשים להתאקלם, למצוא עבודה ועוד. "פגשתי בסדנאות של אומץ הרבה דוברי רוסית שבאו מעוטף עזה", אומרת מריה אטינגר. "העניין הביטחוני עלה כל הזמן, למרות שמאד קשה להם להודות שזאת סיבה משמעותית להחלטה לעזוב. היה אחד שהגיע לכאן ישר מאשקלון. בצוק איתן נשבר להם. הוא סיפר שבהתחלה הם חיו כאן חמישה אנשים בדירת חדר, אבל לא היה לו אכפת כל עוד לא יורים עליהם טילים".
רבים מהמרואיינים אומרים כי אילו היו יכולים להרשות לעצמם חיים במרכז הארץ, קרוב לתל אביב, למקומות העבודה ולמוסדות התרבות, ורחוק מהטילים, ייתכן שהיו נשארים. אלא שאף אחד מהם לא יכול לקנות כאן דירה, ולכן המעבר שלהם הוא מאשקלון לקנדה.
"כשהם עלו לארץ הם הגיעו לפריפריה", אומר ד"ר פילופוב. "הוריהם גרים בצפון ובדרום. חלקם הגיעו לתל אביב כשהם התבגרו ומצאו שם אורח חיים דומה יותר לזה שהם מחפשים, מקום של צעירים משכילים וחילונים שהם מרגישים בו בנוח. כשאני שואל את מי שירד מהארץ מה היה צריך לקרות בחיים שלכם כדי שתישארו, הם אומרים – דירה מרווחת במרכז".
"הקהילה היהודית כאן לא בודקת מאיזה צד אתה יהודי"
במדד הדמוקרטיה משנת 2009, בחלק העוסק בעלייה מברית המועצות והשתלבותה בחברה הישראלית, הופיעה הפסקה הבאה: "מאות אלפי עולים חיים במדינה יהודית ששני שלישים מתושביה סבורים שיהדותם של העולים האלה מוטלת בספק. שיעור דומה אינם מוכנים ליצור קשרים משפחתיים עם לא יהודים. למצב זה עשויה להיות השפעה על קצב ההשתלבות של קבוצת העולים בחברה דרך קשרי נישואים".
מחקר של מרכז גוטמן שנעשה ב-2012 הצביע על כך ש-67 אחוז מיהודי ישראל מאמינים כי הם העם הנבחר. ישראל הולכת ונעשית דתית יותר ויותר, בעוד שיוצאי ברית המועצות לשעבר שומרים באדיקות על חילוניותם. התוצאה היא שקהילה גדולה של כ-700 אלף איש מוצאת את עצמה נבדלת במידה זו או אחרת מהזרם המרכזי של החברה הישראלית: הם לא יהודים בעיניי רוב האנשים, ואותם אנשים מאמינים כי יהדותם הופכת אותם לעם הנבחר. המשוואה פשוטה: הם שווים פחות.
"הרגשתי זרה בישראל", אומרת אנסטסיה שחנוביץ', בת 25, שפרשה מלימודי עבודה סוציאלית בישראל ועברה לקנדה. "אבל הבנתי שבתור עובדת סוציאלית בישראל לא אוכל להתקיים". שחנוביץ' עזבה את ישראל יחד עם בן זוגה לפני פחות משנה והיום הם מתגוררים בקלגרי שבקנדה. בן הזוג הלומד לתואר שני בהנדסה, עובד במעבדה של האוניברסיטה ואילו היא עובדת בחנות תכשיטים. קודם לכן, היא עלתה לבדה לישראל בגיל 18 בלבד, שירתה בצבא וכאמור הלכה ללמוד באוניברסיטה. שבע שנים לאחר מכן היא עזבה את ישראל.
"לא הייתה לי כאן משפחה ולא היה לי מה לאבד", היא אומרת. בישראל כל הזמן מצביעים עליך כי את רוסיה או צוחקים על המבטא שלך ובאופן כללי גורמים לך להרגיש כסוג ב'. המנטליות הישראלית לא התאימה לי ולא לבעלי. עזבתי בתחושה קשה כלפי המדינה שקוראת לאנשים לעלות ואז זורקת אותם שיסתדרו איכשהו בתנאים שהם בלתי אפשריים מכל בחינה. לא ראיתי עתיד שם".
ובקנדה אתם מסתדרים בקלות?
"כשהגענו לקנדה הרגשתי הקלה. יש כאן המון שירותים למהגרים, סדנאות למציאת עבודה, מכינים אותך לקראת ראיונות ואף אחד לא צוחק עליך על השונה שבך. אנחנו מצליחים לשים כל חודש כסף בצד וגם לא חוסכים מעצמנו דבר. לא יודעת מתי היינו מגיעים לשקט כזה בישראל אם בכלל".
את מתגעגעת?
"לחברים, כן. אבל אם אאלץ לחזור לגור בארץ בשבילי זה יהיה סוף העולם".
אף אדם לא מאחל לעצמו לחיות במדינה עבורה אתה תמיד תהיה האחר, במקרה הטוב, וסוג ב' במקרה הרע. ואם ריכוז גבוה של חילונים באזור המרכז היה יכול להקל על תחושת הניכור הזאת, מחירי הדיור מונעים מהעולים לחיות בקרבם.
"אחד המאפיינים של החבר'ה המגיעים לקנדה מישראל הוא שקשה להם עם הכפייה דתית", אומרת מריה אטינגר. "פה בקנדה הם מרגישים יותר יהודים משהרגישו בישראל, וזאת כיוון שהקהילה היהודית כאן לא מתעניינת מאיזה צד הם יהודים. דווקא המרחק מישראל מאפשר להם להתעניין יותר ביהדות. יותר קל להתחבר למשהו כשלא כופים עליך אותו".
קסניה פרינטס, אף היא תושבת מונטריאול מזה מספר שנים, הקימה את קבוצת Schlep, מילה ביידיש שפירושה לסחוב משהו כבד ממקום למקום. זוהי קבוצה של יהודים דוברי רוסית הנפגשים לפעילויות תרבות, חגיגות נובי גוד וחנוכה, הקרנות סרטים, הרצאות וקבלות שבת. "הקהילה כאן לא מתעסקת ביהדות שלך ברמה ההלכתית. תחליט עבור עצמך מי אתה", היא אומרת.
אם אתה לא מצליח פה הבעיה היא אצלך
לתופעת ההגירה של העולים מרוסיה יש תופעת לוואי והיא כואבת מאוד: הורים מבוגרים, שלא יכולים לעבור שוב את טלטלת ההגירה בגילם, והם רואים את ילדיהם, אותם הביאו לישראל כדי שיהיו להם חיים טובים יותר, עוזבים. לעתים קרובות הם נשארים לבדם מאחור.
"זאת תחושה לא פשוטה", אומר אלכס לוינט, בן 32, שנמצא מזה ארבעה חודשים בברלין יחד עם אשתו, איתה גם התחתן בברלין כיוון שלא רצה לעבור בשום אופן ברבנות. "ההורים שלי עברו הגירה קשה כדי שלי יהיו חיים יותר טובים, ואני אומר 'לא, תודה, אני אנסה מקום אחר'. זה מסר קשה להורים. בתרבות הרוסית יש קטע כזה, שאם המורה מזמנת הורים לשיחה ואומרת להם שהילד עשה משהו לא בסדר, המורה תמיד צודקת ולא משנה מה הילד אומר. כך גם עם ישראל עבור הדור הזה. אם אתה לא מצליח פה הבעיה היא אצלך. אני כן מזהה איזה ניצנים של הבנה אצלם שישראל בלתי אפשרית כלכלית, ושהיא נעשית דתית יותר ויותר, ולי זה לא מתאים".
"המדינה צריכה להתייחס לדברים שאומרים הצעירים האלה כביקורת בונה", אומר דוקטור פיליפוב. "ירידת הצעירים היא נייר לקמוס שחושף את הבעיות של ישראל. זו תופעה שמעמידה מראה לכל אותן הנקודות בגללן ישראל לא עומדת בתחרות מול העולם המערבי. במקום זה פוליטיקאים מכנים את היורדים – בוגדים, והממשלה מפעילה תכניות להחזרת היורדים במיליונים. תכניות שמטרתן לשכנע את היורדים שטוב בישראל, כלומר, לשקר. ומי מממן את השקר? צעיר ישראלי שמשלם מיסים ומתלונן על רמת חיים ירודה. זה תיאטרון אבסורד".