בשנת 1975 התבקשו כאלף איש באוקספורד אוהיו למלא שאלונים ארוכים לגבי רמת שביעות הרצון שלהם מחייהם באותו זמן, המחשבות שלהם לגבי העתיד והשנים שיבואו. הנבדקים נשאלו שאלות כמו: "כמה אתם מסכימים למשפטים הבאים: ככל שאתה מתבגר – ככה אתה פחות מועיל" או "האם ככל שאתה מתבגר, דברים הם כמו שחשבת, יותר טובים או פחות טובים".
35 שנים לאחר מכן חיפשה בקי לוי, חוקרת מאוניברסיטת ייל, דרך לבדוק את הקשר בין אופטימיות לתוחלת חיים. היא מצאה את המחקר שערכו למעלה משלושה עשורים באוהיו, והחליטה להמשיך אותו ולבדוק את דפוסי השרידות של משתתפי המחקר, במילים אחרות – מי עדיין בחיים ובאיזה מצב הוא נמצא. לוי התחקתה ב"אינדקס המוות" האמריקאי אחר שמות אלף הנבדקים, והשוותה את מה שמצאה לתוצאות השאלונים. הממצאים שלה היו די מדהימים: מי שבעת מילוי השאלון היה מרוצה מחייו ואופטימי לגבי העתיד, פשוט חי הרבה יותר שנים.
לאופטימיות, כידוע, יש השפעה ממשית על הגוף שלנו, השפעה שמגינה עליו ממחלות, הופכת אותנו ליותר מאושרים ואפילו מאריכה את החיים שלנו. כמה מאריכה? כדאי שתשבו ותתחילו לחייך: במחקר מאוניברסיטת ייל התגלית הייתה שהאופטימיים והחיוביים מבין הנשאלים חיו בממוצע שבע שנים וחצי יותר מאשר הפסימיים.
וזו לא ההוכחה היחידה. "יש שורה של מחקרים שרואים קשר בין אופטימיות להארכת תוחלת החיים", אומר ד"ר אייל דורון, יוצר וחוקר חשיבה יצירתית, מחבר הספר "החיים בלונה פארק". "הכי מעניין בהקשר הזה הוא מחקר שעשו עם נזירות. הסתכלו על היומנים שהן כתבו בשנות העשרה שלהן, ולפי רמת האופטימיות שהובעה ביומנים, הצליחו לנבא שהנזירות היותר אופטימיות חיו בין שבע לעשר שנים יותר. במנזר יש את אותם תנאי החיים, הגורם המשתנה היה האופטימיות".
גם ד"ר מייקל מוזלי, כתב הבריאות הוותיק של ה-BBC, התרגש כששמע עד כמה האופטימיות חיונית לאיכות והארכת החיים. היה רק דבר אחד שהפריע לו: מוזלי הוא פסימיסט גמור. בזמן שאנשים מסביבו חושבים מחשבות ורדרדות ופשוט נהנים מהחיים, מוזלי הוא מסוג האנשים שבטוחים שכל שנייה עומד לקרות להם משהו נורא. "אני תמיד חושב על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי", הוא מספר בראיון טלפוני למגזין m, "יש לי מין ריב קבוע שחוזר על עצמו עם אשתי, ובו אני נתקף מחשבות נוראיות והיא לא מבינה אותי. למה אני תמיד חושב שיהיה רק רע? למה אני מדאיג את עצמי בדברים שבכלל עוד לא קרו? במקום לשבת ולדבר עם המשפחה והחברים שלי, אני יושב, בוהה באוויר וחושב על דברים מזעזעים שכנראה לעולם לא יקרו – אבל הם שם".
גנים רואי שחורות
אופטימיות ופסימיות נטועות בנו כל כך חזק, עד שהחוקרים מדברים על מוח פסימי ומוח אופטימי. "אופטימיות היא הידיעה שדברים יסתדרו על הצד הטוב היותר, תכונת אופי שעוזרת לנו להתגבר על מצבים קיימים, והיא בגדר נבואה שמגשימה את עצמה", מסביר פרופסור אהרון בן-זאב. "דרך אחת להסביר את זה, למשל, היא דרך סיפור על חולים. אומרים לשני חולים שיש תרופה חדשה עם חמישה אחוזי הצלחה. אחד מהם אומר שהוא לא מאמין שהיא תעבוד, אבל מנסה בכל מקרה והשנייה מאמינה שהיא תיכנס לחמשת האחוזים שמחלימים בזכותה. ההסתברות של חמישה אחוז היא הסתברות רפואית, אבל ההתנהגות של החולה שמאמינה שהיא תחלים מעלה את סיכויי ההחלמה שלה, כי ההתנהגות הזאת משפיעה גם על המערכות הפיזיולוגיות שלה – היא חדורת מטרה ומרגישה יותר טוב. האופטימיות מאפשרת לה להתמודד ביתר קלות עם הסביבה, וברגע שיש אופטימיות לגבי העתיד כל המערכות פועלות יותר טוב. הדבר המדהים באמת, הוא שהאופטימיות מאריכה חיים הרבה יותר מתכונות בריאותיות אחרות".
ואכן, הפער הזה הופך למשמעותי ביותר כשמבינים את תוחלת חיים שמעניקים לנו יתרונות בריאותיים פיסיולוגיים. כך למשל לחץ דם או כולסטרול נמוכים מוסיפים לאדם ממוצע כארבע שנות חיים, משקל בריא או התעמלות קבועה מאריכים את חיינו על פני האדמה בשנה עד שלוש, והחלמה ממחלת הסרטן מאריכה את תוחלת החיים בשלוש או ארבע שנים בממוצע – פחות מחצי מהתועלת שניתן להפיק אם אתם מאלה שמסתכלים על חצי הכוס המלאה. מחקרים מראים שהאופטימיים זוכים להגנה מהתקפי לב, משבץ וממחלות כליליות אחרות, והחשיבה החיובית שלהם גם מפחיתה את הסיכוי לאלצהיימר.
ולמרות שרוב ספרי העזרה העצמית והתורות הרוחניות מציעים לנו לחשוב באופן חיובי על מה שקורה לנו על מנת שנהיה שלווים ומאושרים, וכתוצאה מכך נחיה יותר שנים, הרי שעבור מוח פסימי חשיבה חיובית אינה רק עניין של החלטה. מוזלי, ואתם יכולים לנחש לבד באיזה מוח הוא מחזיק, גילה שזה ממש לא פשוט לשנות דפוסי חשיבה.
פרופ' בן זאב, חוקר רגשות מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, מציע הסבר נוסף להבדלים בין רואי ורוד לרואי שחור. אנשים אופטימיים מסוגלים למצוא צידוקים הגיוניים לכישלונות, והם רואים בהם מצב שאפשר לשנות בעתיד, בזמן שפסימיים מייחסים את הכישלון לתכונה קבועה שלהם, ואז ברור להם שגם בעתיד המצב לא ישתנה. "לא הצלחת לרקוד? אדם אופטימי יחשוב שהרצפה הספציפית הזו עקומה ושבחדר אחר הוא ירקוד מצוין, אבל פסימי יחשוב שהרגליים שלו עקומות", אומר פרופ' בן זאב.
איך זה קורה? מדוע חלק מהאנשים אופטימיים וחלק פסימיים? לדעתו של מוזלי, בשלב הראשון אלה חוויות החיים שמשפיעות עלינו, ובשלב שני – הן גם משנות את הגנים שלנו, לא פחות: "הבדיקות הגנטיות המודרניות מאפשרות לנו לדעת לא רק עם אלו גנים נולדנו, אלא גם אילו גנים הופעלו או נכבו במהלך החיים בעקבות החוויות שחווינו והדברים שעברנו". כך, למשל, חוקרים מצאו גן שמצביע על מנגנוני ההתמודדות עם לחץ, ומופעל על ידי חוויות אהבה וביטחון בילדות: "לקחו דגימת רוק מהלחי שלי ובדקו אם הגן הזה נמצא בדנא שלי, אם הוא פעיל או לא", מספר מוזלי. "לשמחתי מצאו שכן, שאני אולי קצת פסימיסט אבל אני מתמודד טוב עם לחץ, ושהגנים הנכונים למשימה הזו הופעלו אצלי. כיון שההפעלה של הגנים הללו קשורה בחוויית האהבה בשנים הראשונות בחיים, יכולתי לצלצל לאמא שלי ולומר לה שהיא עשתה עבודה טובה. כאילו לא מספיק מאתגר להיות הורה, עוד 30 שנה הילדים שלך יבואו אליך עם בדיקות של גנים ויוכלו לומר לך אם היית אמא מספיק טובה או לא".
ומוזלי בטוח שכמו כל אירוע חיים משמעותי, גם אופטימיות ופסימיות משפיעות על הגנים שלנו: "זה עוד לא הוכח באופן חד משמעי, אבל אני חושב שזה בהחלט המצב", הוא אומר, ומזכיר מחקר מרתק שערך פרופסור טים ספקטור מקינגס קולג' בלונדון, בזוגות של תאומים זהים. ספקטור בדק תאומות ותאומים זהים, בעלי הבדל בולט אחד: אחד מהם סבל מדיכאון והשני לא. למרות שהם נולדו עם אותו דנא, ספקטור מצא שוני בגנים של התאומים. כשבחן קבוצה גדולה של תאומים זהים במצב הזה, הוא ראה שבקרב התאומים שסובלים מדיכאון מופיעים כמה גנים שלא נמצאים באחים ואחיות הזהים שלהם. אותם גנים, הקשורים בעיקר בחלק במוח שמשפיע על חרדה ודיכאון, חזרו על עצמם שוב ושוב.
מצאו את הפרצוף המחייך
יותר כדאי להיות אופטימיים, זה כבר ברור, אבל הבשורה הגדולה היא שגם רואי שחורות כמו מוזלי יכולים להפוך לאופטימיים. לפני הכל, צריך לדעת לאיזה מחנה אתם משתייכים: פרופ' איילין פוקס מאוניברסיטת אסקס פיתחה בדיקה בדיוק בשביל זה. היא כוללת שאלון ומבחן קצר שלא סומך על הכנות שלכם, אלא בודק אם המוח שלכם אופטימי או פסימי. במהלך המבחן תתבקשו להקיש על חיצים ברגע שאתם רואים אותם, חיצים המופיעים רק אחרי שאת המסך ממלאים שני פרצופים – פרצוף מחייך ומולו פרצוף כועס. האופטימיים שביננו רואים מיד את החיובי, ולכן נמשכים לפרצוף המחייך ומצליחים לאתר את החץ שמופיע אחריו במהירות גדולה. הפסימיים לעומתם ישימו לב לפרצוף הכועס ויצליחו לזהות את החיצים שמאחוריו הרבה לפני שיראו את החיצים האחרים.
פרופ' פוקס לא עצרה שם. היא פיתחה תוכנה שעוזרת לאנשים כמו מוזלי להפוך לאופטימיים יותר: "המוח הפסימי אימץ לעצמו הרגל – להסתכל על הדברים השליליים. השיטה שלנו מנסה לשבור את ההרגל הזה באמצעות אימון של המוח למצוא את הדברים החיוביים", אומרת פוקס, "צריך לעשות את זה במשך עשר דקות בבית, כשנמצאים במצב רוח רע".
אבל זה לא הדבר היחיד שהוא עשה בדרך לאופטימיות המיוחלת: מוזלי נעזר גם במדיטציה של תשומת לב, Mindfulness meditation. המטרה שלה היא לשים לב לרגע שבו אנחנו נמצאים, מבלי לתת למחשבות להשתלט עלינו ולהוביל אותנו לחרדה ולחץ, והיא כוללת התרכזות בנשימות והחלטה מודעת שלא לרכז את תשומת הלב במחשבות, במטרה לאמן את המוח להיות נוכח יותר ברגע. "לא היו לי ספקות לגבי מדיטציה, אבל פשוט לא ידעתי אם היא תשפיע עליי או לא", אומר מוזלי. "זה משהו שניסיתי לפני שנים והפסקתי די מהר, כי קשה לי לשבת במקום. מאז שעשיתי את הסרט יצאו עוד ועוד ספרים ומחקרים שמדברים על התרומה של תשומת לב, הפעולה שעושים במדיטציה, וזה הפך למאוד אופנתי לאחרונה. גם ארגונים גדולים כמו גוגל ופייסבוק אימצו את השיטה הזאת לאחר שהבינו את היתרונות שלה מבחינת תפוקת העובדים: היא מורידה לחץ ומאפשרת להתמקד היטב במשימות. כשהרבה ארגונים מאמצים את ההתנהלות הזו, והופכים את המדיטציה לשייכת לעולם העסקים, היא גם מאומצת בציבור הרחב".
אופנתית או לא, מדיטציה דורשת הרבה יותר מאמץ מאשר המשחק החמוד של מציאת הפרצופים, ואפילו מוזלי מתוודה שהיא לו קשה. "נכון, זה רק 15-20 דקות ביום, אבל את מוצאת את עצמך דוחה את זה: את בדיוק חייבת לתפוס רכבת, להוריד משהו מהאש או להיכנס לאינטרנט. גם כשאת כבר עושה את זה קל מאוד לתת לעצמך לחשוב על דברים אחרים, כשכל המטרה היא לא לחשוב. עשיתי את זה כל יום במשך רבע שעה בשבעת השבועות שבהם צילמנו, ומאז אני משתדל לעשות את זה כמעט כל יום. אני חייב להתוודות שאשתי מאוד טובה בלהכריח אותי לעשות את זה, אחרת אני מוצא תירוץ להתחמק".
מחקרים מוכיחים שלמאמץ הזה יש תוצאות, ושאפילו אחרי שמונה שבועות קצרים של תרגול מדיטציה יומי יש שינוי במוח של המתרגלים: יותר תאים אפורים נמצאים במקומות במוח שמתמודדים עם רגולציה רגשית, ונרשמת עלייה בפעילות המוחית של האונה הקדמית השמאלית, זו שאחראית על רגשות חיוביים.
"הרעיון קל אבל הביצוע קשה בדיוק כמו שקשה לרדת במשקל", מסביר בסרט אנדי פודיקומב, פעם נזיר בודהיסטי והיום מדריך למדיטציה. "אי אפשר להכריח את עצמך להירגע, אבל צריך להתייחס למדיטציה כאל תענוג ולא משימה, הזדמנות נדירה לא לעשות כלום לעשר דקות ביום, וצריך לעשות את זה כל יום כדי לראות תוצאות".
גם פרופ' בן זאב מאמין באימון לצורך יצירת אופטימיות. "צריך לתת משקל יותר גדול למחשבה החיובית. בהתחלה זה יהיה באופן מודע, אבל אחרי שמנסים 20 פעמים, הפעם ה-21 תבוא יותר בטבעיות", הוא אומר.
לד"ר אייל דורון יש כלי אחר ליצירת אופטימיות. הוא מעיד שאמנם לא הפך מפסימי לאופטימי, אבל שהוא בהחלט חיזק את האופטימיות שלו. "הדבר שהכי כדאי לעשות בהקשר הזה הוא לקחת את שלושת החודשים האחרונים ולנסות לחשוב על כל המקרים בהם אני השפעתי על המציאות, בהם אני קבעתי אותה. כך אני מעלה לרמת המודעות שלי את כל המקומות בהם אני ניווטתי את חיי. זה עוזר לי להרגיש יותר שליטה על החיים, ויותר אופטימי כלפי האפשרות שאני אשלוט בדברים".
שם לב לעצים ולעלים
מוזלי בדק את המוח שלו לפני התרגול ולאחר שבעה שבועות של מדיטציה ואימון בשיפור החיוביות. בבדיקה הראשונה נמצא שיש לו מוח פסימי חיובי, אבל אחרי שבעה שבועות של אימון המדדים הראו דבר נפלא: מוזלי הפך לאדם אופטימי. "זה שינה את החיים שלי", הוא מספר בהתרגשות. "אני בהחלט יותר אופטימי ממה שהייתי פעם, אפילו היום. המשפחה שלי שמה לב שאני יותר ער למה שמתרחש סביבי, ואם בעבר היית יכולה למצוא אותי יושב בחדר וחושב מחשבות, מעסיק את עצמי במה שקורה לי בראש – היום כנראה שתמצאי אותי מבלה עם המשפחה או בפעילות חברתית, מתעסק במה שקורה בחוץ. השינוי מתבטא גם בדברים קטנים, כמו כשאני יוצא להליכה: אם פעם הסתכלתי רק על כפות הרגליים שלי היום אני מסתכל על הנוף, שם לב יותר לעולם שסביבי, לעלים, לעצים".
וזה לא השינוי היחיד. ב-15 השנים האחרונות סבל מוזלי מנדודי שינה. הרקע הרפואי שלו, והמעמד ככתב בריאות אפשרו לו לחקור את הנושא, והוא אפילו עשה עליו שלוש תכניות שונות – אבל כל אלה לא עזרו לו להעביר לילה שלם של שינה. עד שהפך לאופטימי. "מאז התרגול של המדיטציה ומציאת הפרצופים החיוביים אני ישן הרבה יותר טוב", הוא מתוודה בשמחה. "לפני זה הייתי מתעורר כל לילה בשלוש לפנות בוקר, מלא במחשבות, ועכשיו אני ישן לילה שלם רצוף, כמעט כל לילה. ואת יכולה לתאר לעצמך שאשתי מאוד מרוצה מזה".
כיאה לאופטימיסט טרי, מוזלי אופטימי לגבי היכולת שלכם לעזוב את העולם המדוכדך של הפסימיות ולצבוע הכל בוורוד בייבי: "אפשר להשתנות, ואף פעם לא מאוחר מדי לשינוי", הוא קובע, "כל אחד יכול לעשות את זה, אבל זה בדיוק כמו לצאת לרוץ: כולנו יודעים שזה טוב בשבילנו, אבל קשה לנו לשבור הרגלים ישנים ולקום ולעשות את זה. ההתמדה היא הקטע הכי קשה, אבל ברגע שאתם רואים את היתרונות ונהנים מהתוצאות – זה מעודד להמשיך".
ואכן, גם את איכות החיים האופטימיות משפרת פלאים. יש, למשל, התאמה בין אופטימיות לציונים גבוהים בלימודים והצלחה בחיים. "אופטימיות עוזרת ליצור את התנאים להצלחה: מי שמצוי בגישה של ניצחון, כל השאר רואים את זה", אומר פרופ' בן-זאב, "למה ברזיל אחרי 2-0 הגיעו ל-7-1? הקבוצה כבר הייתה פסימית, והפסימיות הגשימה את עצמה. מחקר מעניין מצא שסוכני ביטוח אופטימיים מכרו 37 אחוז יותר מעמיתיהם הפסימיים בשנה הראשונה לעבודה שלהם, האישיות שלהם עשתה את ההבדל במכירות, כי מדובר במקצוע שבו אסור להתייאש מדחיות. גם באהבה זה ככה".