45 קילומטרים מפרידים בין דאונטאון בוסטון לפרבר פוקסבורו. זה בערך המרחק בין צפון תל אביב לחדרה. כל הבתים בעיירה הקטנה נראים בדיוק אותו הדבר, כמו בתי צעצוע שיצאו מתוך קופסה. הכי אמריקה הפרברית שיש. אם תגיעו אי פעם לעיירה, לא תוכלו לפספס את איצטדיון ג'ילט העצום, ביתם של הניו אינגלנד פטריוטס, האלופים הטריים של ה-NFL, ליגת הפוטבול המקצוענית. אם יוצאים מהאיצטדיון, נכנסים למרכז הקניות שנמצא במרחק 150 מטרים, וחולפים על פני סניף של סטארבקס ממש ליד המספרה, אי אפשר לפספס את כניסת ה-VIP של "מכון השיקום הספורטיבי" של טום בריידי – או בקיצור TB12. זו לא עוד קליניקה שמטפלת בספורטאים (או באנשים שחושבים שהם ספורטאים) אלא מוסד בריאות ראוותני, שכולל בין היתר שף פרטי ו"חדר אימון למוח". אם תראו שם את בריידי עצמו מלקק גלידה, אל תיבהלו – זו גלידה צמחית על בסיס אבוקדו שמורכבת רק מירקות נאים.
ככה נראים החיים של האיש הכי אהוב באמריקה. או הכי שנוא, תלוי את מי שואלים, ובעיקר מתי – אבל נכון לכרגע, שבוע אחרי הסופרבול הענק שלו, הקוורטרבק של ניו אינגלנד הוא הגבר שכל הגברים רוצים להיות וכל הנשים רוצות להיות איתו. עזבו לרגע את העובדה שהוא נשוי לדוגמנית העל הברזילאית ג'יזל, את העובדה שאולי חוץ מקים קרדשיאן מדובר בסלב הכי מבוקש בארצות הברית, כזה שאין השקה יוקרתית בלי תמונה שלו בבגדי מעצבים ואפילו תנסו להתעלם מההופעות שלו בסרטים ובסדרות כמו "הפמלייה" או "איש משפחה". תנסו להתעלם מכל הדברים האלה שהופכים את בריידי כביכול למה שהוא – כי לפני כל זה, בריידי הוא אחד הספורטאים הגדולים של דורנו.
ואלה המספרים שמאחורי הקריירה של האיש הכי מפורסם באמריקה: 4 פעמים אלוף הסופרבול, 3 פעמים השחקן המצטיין של הסופרבול, 6 פעמים אלוף ה-AFC, פעמיים ה-MVP של ליגת ה-NFL, פעמיים הקוורטרבק המצטיין של הליגה, 10 פעמים השתתף בפרו-בול (האולסטאר של הליגה), שלוש פעמים הוביל את הליגה במסירות לטאצ'דאון, פעמיים הוביל את הליגה ביארדים למסירות, איש השנה של ספורטס אילוסטריידט ב-2005, פעמיים איש השנה של מגזין ספורטינג ניוז, אתלט השנה של סוכנות AP ב-2007, פעמיים שחקן ההתקפה של הליגה, קוורטרבק העשור של ליגת ה-NFL (בעשור הראשון של שנות האלפיים), הכי הרבה מסירות לטאצ'דאון, יארדים, מסירות שהושלמו, ניסיונות מסירה וניצחונות בתולדות הניו אינגלנד פטריוטס.
בנוסף הוא מחזיק בשיאי ליגה מטורפים: 29 פעמים פתח במשחקי פלייאוף, תשע הופעות ושש ניצחונות במשחק אליפות של ה-AFC, הכי הרבה מסירות לטאצ'דאון בסופרבול, הכי הרבה יארדים במסירה בסופרבול, הכי הרבה מסירות במחצית ראשונה בסופרבול, הכי הרבה מסירות מושלמות בסופרבול, הכי הרבה ניסיונות מסירה בסופרבול, הכי הרבה מסירות מושלמות במשחק אחד בסופרבול, 53 מסירות לטאצ'דאון במשחקי פלייאוף ויש עוד כל כך הרבה.
אם תחפשו ספורטאי שמחזיק במספרים דומים לאלה באיזשהו ספורט – היחיד שיוכל להשתוות אליהם אולי זה מייקל ג'ורדן, מי שכונה האלוהים של משחק הכדורסל (וככל הנראה תמיד יישאר כזה). אלא שלבריידי יש משהו שלג'ורדן לא היה – וזו ההילה של המאה ה-21. ג'ורדן היה הספורטאי הגדול של דורו, וגם כיכב בסרטים לצד באגס באני והיה סלב צמרת, אבל זה היה בשנות השמונים והתשעים. לא היה לו אינסטגרם ולא היה לו פייסבוק והמעריצים שלו לא יכלו לעשות איתו סלפי. בריידי, לטוב או לרע, הפך לגיבור אמריקאי בתקופה בה האמריקאים רוצים את הגיבורים שלהם לא רק מושלמים – אלא גם זמינים. וזה בדיוק מה שהוא נותן להם.
אולי בעצם בייסבול?
בריידי נולד ב-1977 בסן מת'או בקליפורניה, הוא היה הבן היחיד להוריו אחרי שלוש בנות – שלושתן ספורטאיות מצטיינות. כילד שגדל בפאתי עמק הסיליקון של סן פרנסיסקו הוא הפך לאוהד של הפורטי ניינרז, שם הפך למעריץ של הקוורטרבק האגדי ג'ו מונטנה. עשרות שנים מאוחר יותר, בריידי יתחיל במסע מוצלח לניפוץ השיאים של גיבור ילדותו – מסע שהגיע לשיאו בסופרבול האחרון, שם שבר את השיא של מונטנה במסירות לטאצ'דאונים בסופרבול – וקבע את השיא, בינתיים, על 12.
למרות שכיכב גם בנבחרת הפוטבול וגם בנבחרת הכדורסל בתיכון, הוא שקל דווקא לפנות לקריירה מקצועית בבייסבול. למעשה, בריידי הפך לאחד התופסים הטובים בגילו, ואף נבחר במקום ה-18 בדראפט של ליגת הבייסבול המקצוענית, אך לבסוף העדיף את המלגה שהוצעה לו מנבחרת הפוטבול של אוניברסיטת מישיגן. עם מישיגן הוא זכה פעמיים באליפות הביג טן, אך לא צד את עיני הסקאוטרים של הליגה המקצוענית – ולבסוף הוא נבחר בשנת 2000 בבחירת ניחומים בסיבוב השישי של הדראפט, במקום ה-199 בלבד, על ידי הניו אינגלנד פטריוטס. הבעלים של הפטריוטס רוברט קראפט ניסה לעודד את בריידי ואמר לו שזו ההחלטה הכי טובה שהוא עשה. אם הוא התכוון לכך או לא, הנבואה של קראפט הגשימה את עצמה.
בעונתו הראשונה בליגה בריידי היה אלמוני לחלוטין, ובקושי שיחק, אך כבר בעונתו השנייה הוא ניצל מכת פציעות של מספר שחקנים ותיקים בקבוצה כדי להפוך לקוורטרבק הראשון. אוהדי הקבוצה היו בטוחים שאם העונה שלהם תלויה בשחקן צעיר וחסר ניסיון (שעל פי הפרשנים היה גם די חסר כישרון) אין להם שום סיכוי – אבל בריידי עשה את הבלתי אפשרי, הוביל את ה"פאטס" לסופרבול מול סנט לואיס, הצטיין בסופרבול של שנת 2002 עצמו והפך לקוורטרבק הצעיר ביותר שאי פעם זוכה באליפות ה-NFL. כך התחילה האגדה שנמשכת עד היום, שעומדת על ארבעה זכיות סופרבול והזרוע המוסרת עוד נטויה.
עניין של כישרון?
כיום בריידי נחשב לספורטאי המשפיע ביותר בארצות הברית. בשנת 2014 הוא דורג במקום השביעי בין הספורטאים בעלי השכר הגבוה בעולם (עולם בו בועטים בכדור רונאלדו ומסי, להזכירכם), והוא עשה פרסומות לויזה, נייקי, מגפי UGG, חברת האופנה אנדר ארמור ועוד. יש בארצות הברית גם קולות שמזהים את הפופולריות של בריידי ניחוחות של אמריקה הגזענית, שכן מבחינה אתלטית ישנם הרבה ספורטאים בולטים יותר מבריידי – אבל הם כנראה מהצבע הלא נכון.
בריידי עצמו לא מתייחס לביקורות, אבל כן מבין שבגיל 37 הוא צריך לדאוג לגוף שלו. לדבריו, אם לברון ג'יימס היה מתאמן כפי שהוא מתאמן – הוא יכול היה לשחק עד גיל 50 או יותר. מוגזם? צריך לזכור שאולי חוץ מאגרוף, אין עוד ספורט שנותן את אותותיו על הגוף כמו פוטבול. הגלדיאטורים שרצים על הדשא המלאכותי סודקים את העצמות על בסיס קבוע וזוכים לזעזועי מוח כמעט מדי אימון – ונראה שבריידי דווקא הולך והופך להיות צעיר יותר וטוב יותר עם השנים. כאן ראוי להזכיר את הקליניקה שהוא בנה לעצמו והוזכרה בפתיחת הכתבה.
כל יום בחיים של בריידי מנוהל בצורה מושלמת. כל מה שהוא אוכל, כל אימון שהוא עושה, כל הפסקת מנוחה – הכל נברר בפינצטה. הגוף, ובוודאי שלא הגיל, לא מכתיבים לבריידי מה לעשות – הוא מכתיב לגוף שלו, בעזרת המומחים הטובים ביותר בתחום. ואתם בטח חשבתם שלהפוך להיות הספורטאי הכי טוב בענף מסויים זה רק עניין של כישרון.
אפילו ימי החופש בזמן פגרת הקיץ מתוכננים בקפידה. בריידי מתעורר בבוקר, עושה אימון בוקר, אוכל ארוחת בוקר עם ג'יזל ושני הילדים שלהם, ויויאן בת השנתיים ובנג'מין בן ה-5 (יש לו בן נוסף בן 7 מבת זוגו הקודמת ברידג'ט מויאנאן, שחקנית מהסדרה "דם אמיתי"), עושה הליכה בים, מנוחת צהריים, מתעורר, עורך עוד אימון, גולש בים, אוכל ארוחת ערב והולך לישון מוקדם.
העובדה שבריידי משחק כל כך טוב במשך תקופה כל כך ארוכה היא לא מקרית. זה לא רק הניסיון שעוזר לו להתחמק מפגיעות פיזיות, או העובדה שהוא משחק בתפקיד שיחסית נפצעים בו פחות – אי אפשר לייחס את זה גם למזל – זו פשוט מלאכת מחשבת שלו ושל המומחים שסובבים אותו, שמייעצים לו בדיוק מתי הוא צריך לנוח ומתי הוא צריך לרוץ ומתי הוא צריך לוותר על הכדור כדי לשמור על הגוף שלו. גם בקבוצה מבינים שכל שנה שבריידי יוכל לשחק באינטנסטיביות הזאת שווה להם עוד אפשרות לסופרבול, וברור להם שמדובר בשחקן שמקבלים פעם בחיים. תשאלו בשיקגו כמה מייקל ג'ורדנים קיימים בעולם, הם יספרו לכם.
ההערצה העצומה שקיימת כלפיו בארצות הברית מחובבי המשחק והתקשורת בכלל לא קשורה ליכולת שלו על המגרש, למחוייבות שלו לספורט או לכמות הניצחונות שלו אלא בכלל לאופי התחרותי שלו. הוא הקוורטרבק המצליח בתולדות המשחק – למרות שהוא הראשון להודות שאין לו אפילו חצי מהכישרון שהיה לג'ו מונטנה. הוא עדיין הכוכב הכי גדול בליגה, ובוודאי שחקן הפוטבול המפורסם ביותר מחוץ לארצות הברית – וכל זה בלי להיות "ילד פלא", אלא בעיקר בזכות היכולת הבלתי צפויה שלו לחזור לעוד קאמבק, פעם אחר פעם.
את האופי המיוחד של בריידי אפשר לתמצת אולי באנקדוטה קטנה: אחרי שהוא זכה בעוד טבעת אליפות בריידי נשאל על ידי עיתונאי איזה מטבעות האליפות שלו הוא הכי אוהב, והוא ענה בלי לחשוב פעמיים: "את הטבעת הבאה".