מעניין לדעת איך נשמעו השיחות בסלון של ניקי לרקין השבוע. ביום ראשון התפרסם הסרטון של סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, מכה בנשק ה-m-16 האישי שלו פעיל שלום דני בעת שזה ערך מסע אופניים מחאתי ברחבי יהודה ושומרון – ומיד נפוצו התמונות לכל העולם. לפני כמה חודשים וודאי היה יודע לרקין (29), אמן ויוצר יליד אירלנד, בדיוק איזה משפט חכם ונחרץ להגיד לחבריו. במשך כל חייו הוא הרי היה בטוח, כמו רוב האירים, שישראל היא כובשת אכזרית, שהפלסטינים הם עם רודף שלום ושאין כאן שום מקום להתלבטות. אלא שהשנה האחרונה בחייו הבהירה לו כמה אמיתות חדשות.
השינוי התחיל דווקא מרגע של זעם, כשבחורף 2009 ראה לרקין בטלוויזיה את ההפצצות הישראליות ברצועת עזה במסגרת "עופרת יצוקה", ובער מבפנים. חדור אמונה פנה למרכז האומנות האירי, השיג מימון מיוחד להפקת סרט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונסע למזרח התיכון הלוהט כשהוא יודע בדיוק מה הוא הולך לקבל. אלא שמקץ שבעה שבועות באיזור משהו קרה, ולרקין חזר הביתה עם "ארבעים גוונים של אפור" – תוצר שונה לחלוטין מזה שציפו לו באירלנד. בטור שפירסם לאחרונה ב"אינדיפנדנט" האירי, המובא כאן במלואו בהסכמתו, הוא מתאר איך הפך משונא לאוהב, ואיך הגיבו לזה בבית.
"ישראל היא מדינת מקלט. מקלט במצור"
עד לא מזמן שנאתי את ישראל. חשבתי תמיד שהשמאל הקיצוני צודק תמיד. אך לא עוד. עכשיו אני מתעב טרוריסטים פלסטינים. עכשיו אני רואה שהשמאל יכול להיות גם צודק וגם ימני. מדוע שיניתי את דעתי אתם שואלים?
הכל התחיל עם הפלישה של ישראל לרצועת עזה ב-2008 במבצע עופרת יצוקה, פעולה שהותירה מעל 1,200 פלסטינאים מתים, מול 13 ישראלים בלבד. זעמתי כל כך מהטבח ולכן הצטלמתי לקטלוג של תערוכה בכאפייה של אש"ף. בהמשך הגשתי בקשה למימון של סרט דוקומנטרי בישראל והרשות הפלסטינית מהמועצה האירית לאומנות. רציתי לדבר עם החיילים, להתגרות בהם ולהתגרות באזרחים הישראלים שתמכו בהם.
במשך שבעה שבועות חילקתי את זמני בצורה שווה בין ישראל לגדה המערבית. התחלתי בישראל. המקומיים חשדו בי ובצוות שלי. גם היינו מאירלנד, הידועה בביקורת הקשה שלה על ישראל, וגם קולנוענים עם מטרה ספציפית מאוד. היינו האויב.
ואז חציתי את הגבול לגדה המערבית. בין רגע, עובדת היותי אירי לא הייתה בעייתית. גרפיטי פרובוקטיבי קישט את כל הקירות סביבי. בית לחם היא בעצם לאס וגאס לחובבי ישו. צלבים מוארים בנורות ניאון מעוטרים בפוסטרים של שאהידים. השאהידים ליוו אותי לכל אורך ביקורי בגדה. הם צפו בי מעמודי חשמל, מנורות רחוב וקירות בכל פינת רחוב בה ביקרתי. ככל שהרגשתי את עיני השאהידים צופות בי יותר לעומק, כך תחושת בלבול החלה לעטוף אותי. האין המנטרה הפלסטינית היא "מאבק לא אלים"? זה היה המוטו שלהם, עליו הם חזרו כמו מקהלה בכנסיה. כאשר ראיינתי את הינד ח'ורי, חברת הרשות הפלסטינית לשעבר, היא ישבה וזעמה עליי תוך כדי סירוב לגנות את פעולות המחבלים המתאבדים. היא הייתה אגרסיבית מאוד.
האגרסיביות המשיכה בחברון, כאשר ראיתי צלבי קרס מצויירים על קיר. כאשר מיקמתי את המצלמה שלי מול הקיר, חייל ישראלי צעק לי מגג סמוך. אם האירוע היה מתרחש כמה חודשים מוקדם יותר, הייתי מתעלם ממנו ומתייחס אליו כאויב פוליטי. אבל עכשיו עצרתי ודיברתי איתו. הוא דיבר בעיקר על 'טייבה', משקה הבירה הפלסטיני.
יצאתי למסע חדש
במהלך שהותי בתל אביב בקיץ 2011, התחלתי להקשיב קצת יותר לצד הישראלי. אני זוכר שיחה אחת ששמעתי ברחוב שינקין, הרחוב הכי אופנתי בתל אביב, בו כולם נראים כאילו הם סטודנטים לאומנות. הייתי מחוץ לבית קפה וראיינתי חייל לשעבר. הוא דיבר על שהותו בזמן שירותו הצבאי בעזה. הוא סיפר לי על עשרים נערים פלסטינאים מסוממים מאקסטזי שנשלחו לרוץ אל גדרות הבסיס בו הוא שירת. כל אחד מהם היה חמוש בפצצה בהפעלה ידנית. האקסטזי המעורבב בדמם נועד לגרום להם לא לחוש בכאב בשום צורה שהיא. רק כדור לראשם יעצור אותם. שיחות כמו זו הן שגרתיות ביותר בתל אביב. לאט לאט התחלתי לחוות את תחושת הבידוד שהישראלים מרגישים. תחושה שהחלה בגטאות באירופה והסתיימה באושוויץ.
ישראל היא מדינת מקלט. מדינת מקלט במצור. מקלט עליו נורות רקטות וממטירות מוות מהשמיים. כאשר עשיתי את הצעד והתחלתי להזדהות עם הישראלים, לראות את העולם דרך עיניהם, בעצם יצאתי למסע אינטלקטואלי חדש. מסע שלא יתקבל בברכה באירלנד מולדתי.
הבעיה החלה כאשר החלטתי לחזור עם סרט המציג את שני צדדי הסכסוך. בעצם יש הרבה יותר משני צדדים ולכן קראתי לסרט "ארבעים גוונים של אפור". אבל רק צד אחד היה מקובל באירלנד. עמיתיי האמנים ציפו ממני לחזור עם סרט שהוא מתקפה ישירה על ישראל. אזורים אפורים לא יתקבלו.
אמן אירי אמור לחתום על עצומות הקוראות חרם, ללבוש כאפייה של אש"ף ולמחות בתוקף על הכיבוש הישראלי בשטחים. ולא רק האמנים. האנטי-ישראליות אמורה להיות חלק יסודי של הזהות האירית. כמו התיעוב לבריטים. אבל שנאת ישראל היא לא חלק מהזהות הלאומית האישית שלי. ולא שנאה לבריטים. אמנם יש לי דרכון בריטי, אך בשום מקום בתוכו לא כתוב שאני רפובליקאי, או פלסטיני. בדרכון האירי שלי כתוב שנולדתי בשנת 1983 באופלי. הבעיות של צפון אירלנד היו משהו שהורי צפו בו במהדורת החדשות של 9 בערב. אני רק רציתי לצפות בתוכנית הילדים האהובה עליי. לכן הייתי מיואש כאשר ראיתי גרפיטי של שנאה על הקירות בגדה המערבית. אותה תחושת ייאוש מילאה אותי כאשר הבחנתי בשגיאת כתיב בגרפיטי הקורא לשחרור פלסטין על קיר באירלנד. אני גם מרגיש מיואש מאוד מהגישה של הפעילים האנטי-ישראליים לחופש הביטוי.
אולי הבעיה היא אצלנו
חופש ביטוי אמור לעבוד לשני הצדדים. אבל בדבלין, בכל פעם שאני מדבר על ישראל, חברי מסתכלים עליי בתדהמה, כאילו השתנתי על האוכל שלהם.
חופש הביטוי החד צדדי מעודד הפצת מידע שגוי. הבריגדה להחרמת ישראל היא דוגמה מצוינת לכך. חברי הבריגדה יוצרים לחץ על מרכולים אירים בדרישה להסיר מהמדפים כל מוצר ישראלי, צעד הפוגע ישירות בחקלאיים הפלסטינאים אשר מגדלים את רוב הירקות והפירות המגיעים מישראל אל מדפי המרכולים באירלנד. אך גרוע מכל, מנטליות ההחרמה משפיעה ישירות על האמנים האירים. באוגוסט 2010 הקמפיין ההזדהות האירי-פלסטינאי גרם ל-216 אמנים אירים לחתום על עצומה הקוראת להחרים את מדינת ישראל. בתור אמן, יש לי, או יותר נכון היו לי, כמה וכמה חברים שחתומים על העצומה.
אני מבקש מחברי לחשוב שוב על התמיכה שלהם בחרם. מה אתם באמת יודעים על ישראל? האם אתם יכולים לנקוב בשמן של שלוש ערים ישראליות? אך יש לי שאלה חשובה הרבה יותר לעמיתי האמנים האירים: מה קרה לרעיון של חשיבה אינדיבידואלית אצל אמנים? מדוע האמנים האירים נכנעו למחשבה קבוצתית בנוגע לישראל? האם הצעד הזה נובע מהשאיפה האגואיסטית לקידום עצמי?
מגמות אמנותיות מוכתבות מלמעלה. חברי 'אאוסדנה', קבוצה אומנותית לאומית המתקיימת במימון ממשלת אירלנד, חתמו גם הם על העצומה. אאוסנדה היא חלק גדול מעולם האומנות האירי. חבריה יושבים במקומות בכירים במועצה לאומנות ומקבלים החלטות לגבי מימון פרויקטים אומנותיים. אני בטוח שכמה אמנים חושבים שאם שמם יופיע על אותה עצומה עליה חתומים אותם אנשים המעריכים את בקשותיהם למימון, הם רק ירוויחו. חברי אאוסדנה יכחישו את ההנחה הזו, אך ללא שום ספק קיימת דעה קדומה בנוגע ישראל בצמרת האומנותית באירלנד.
כאשר אני מביט על כל מה שלמדתי בנושא הסכסוך, אני תוהה האם הבעיה היא לא פשוטה הרבה יותר. אולי הבעיה היא לאו דווקא עם ישראל, אלא עם תחושת החשיבות הלאומית שלנו - תחושה של עליונות מוסרית חסרת פרופורציה לחשיבות של מדינתנו הקטנה. כל אמן אירי המעריך את עצמו צריך להיות מוכן לשנות את אופן חשיבתו עם קבלה של מידע חדש. לכן אני מפציר בכל אחד מאותם 216 אמנים אירים שקראו להחרים את מדינת ישראל לבלות פרק זמן בישראל והרשות הפלסטינית. אולי כשתחזרו תכניסו את הכאפייה שלכם לארון. אני יודע שזה מה שאני עשיתי.
סרטו של ניקי לרקין, "ארבעים גוונים של אפור", ייצא לאקרנים באירלנד במאי הקרוב.