בחודשים האחרונים הפך עמוד הפייסבוק הרשמי של בנימין נתניהו, מקום שבו ראש הממשלה דן אתנו בעניינים שעל סדר היום, לקיר הצעקות של אזרחי ישראל. בתפריט: מכתבים קורעי לב, הודעות נאצה ועשרות אלפי לייקים לתמונה של ביבי עם גלעד שליט. רוה"מ מצדו מעודכן, משועשע ואפילו מציע הצעות ייעול. האם לאזרח הקטן יש באמת מענה לטרוניותיו, או שמדובר בדרך יעילה במיוחד לסתום לנו את הפה?
תעשו לו לייק? | צילום:
GALI TIBBON, GettyImages IL
בקיץ שעבר יצאנו לרחוב. העם דרש, גר באוהל, מתישהו היתה גם הופעה של אייל גולן. וכלום לא קרה. החדשות הטובות: לפחות החכמנו. אפילו המצרים עלו על השטיק של להזיז עניינים דרך פייסבוק, משמע אפשר להישאר בבית בכיף ובסשן הקלדה זריז לשטוח כל ססמה, תלונה וטענה היישר בפני האיש שנתפס כאחראי לכל עוולה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אז אנלייק לך, ביבי. הא!
עמוד הפייסבוק של נתניהו הפך בחודשים האחרונים לנ.צ אינטרנטי גדוש, משהו בין כיכר עיר הומיה, גבעת צעקות ותיבת תלונות הציבור שדחוסה עד אפס מקום. במילים אחרות זאת ה-הפגנה, עשרים-ארבע-שבע. בפרוש עלינו גזירות כלכליות החדשות שוקק העמוד יותר מתמיד, ואזרחים מן השורה, חלקם מודעים לחלוטין לטרנדיות שבדבר, פורקים בו מסכות שלמות של תסכול. יוקר המחיה, אי-השוויון החברתי, הביטחון האישי והניכור הבינלאומי מקבלים שם פנים ושמות של אנשים שמנסים לתרגם את קונספט ה"קשה, קשה" לכמה שורות טקסט. נכון שיש שם גם המון תומכים, מעודדים ומפרגנים לראש הממשלה, אבל הנה המבחן. גלשו לעמוד עכשיו, ממש עכשיו, וחפשו מילה טובה. סביר יותר שתפלו קודם על פוסט כמו "כל כך התגאית שעשית מצוות פדיון שבויים עם גלעד שליט, ומה איתנו? אנחנו שבויים במדינה שלנו", לפי הגולשת מאיה. או "בושה מה שקורה פה, רוצים לחיות בכבוד", שכותבת נלי. ואיך אפשר בלי "יא מניאק הרסת את המדינה" המתפייט של הגולש רפי.
אז נכון. במקרה של הפרופיל הנתניהוהי הנייר הצוקרברגי סופג הכל. לאחרונה, בכל הקשור למחאה, רץ שם שם חזק רצף המספרים "8.25" והטיית השורש "ז.י.נ". אבל כשהאינטראקציה ברשת החברתית מצטיירת במקרה הזה כמאוד חד כיוונית; וכשהכתובת על הקיר היא בסופו של דבר האיש עם התשובות – העובדה שאין עונה לא רק מרחיקה את הפתרון. לפעמים היא כבר הופכת לחלק מהבעיה.
טכנופוב אבל לפניך | צילום:
אלכס ליטבק
הכי קרוב לביבי שיש
ראשית, מילה טובה. לבנימין נתניהו יש עמוד פייסבוק פעיל ורציני, שנראה שהושקעו בו זמן ומאמץ. הוא מתעדכן בין פעם לפעמיים ביום, לפעמים יותר. לצד תמונות וקטעי וידיאו תמצאו שם גם רשימת לייקים, ברכות, טיימליין מלווה בתמונות מלידתו ועד היום, וכמובן הודעות במגוון הנושאים שעל סדר היום, כמו על האיום האיראני, על חינוך חינם, על איראן, על נתוני אבטלה, על איראן, על זה שיש פחות מסתננים, וגם על איראן. אגב, כדי לצפות בכל היופי זה צריך כמובן להתכוונן לפרופיל הפייסבוק הנכון, כי לבנימין נתניהו יש שני עמודי פייסבוק. האחד שייך ל"ראש ממשלת ישראל", ומתוחזק בכלל על ידי לשכת ראש הממשלה. מספר לייקים – 26 אלף. העמוד השני, של "בנימין נתניהו", מופעל על ידי תנועת הליכוד. מספר לייקים – 300 אלף, והוא משאיר הרחק מאחור פרופילים של פוליטיקאים מקומיים אחרים (שלי יחימוביץ', 30 אלף; שמעון פרס, 38 אלף; יאיר לפיד, 62 אלף; אביגדור ליברמן, 77 אלף. אגב, הוא גם לוקח בהליכה את פרנסואה הולנד ואנגלה מרקל).
נגה רפפורט. לא מסירים פוסטים | צילום:
תומר ושחר צלמים
לנגה רפפורט, דוברת סיעת הליכוד (וזו שמתפעלת הלכה למעשה את העמוד לצד מנהל מערך האינטרנט של התנועה, שי מורדוב), הבדלי הפופולריות בין הפרופיל הפרסונלי-ליכודי לעומת זה הממלכתי-ממשלתי די ברור. לדבריה, העמוד הרשמי של רוה"מ מחוייב לתפקיד ולא לאיש, לכן מנוסח בגוף שלישי וישמש גם את מי שיכהן בתפקיד אחרי נתניהו, כלומר... אוקיי, לאמשנה. העמוד הליכודי לעומת זאת, עוסק גם לא מעט באיש עצמו, ולכן יכול להיות נגיש יותר ואפילו להעלות נוסחים בגוף ראשון. ביקרתי. הייתי. הסברתי. החלטתי. טוב, זה לא באמת ביבי, אבל זה הכי קרוב שיש.
"הוא מעורב בכל דבר", ממהרת רפפורט לתת קרדיט לבוס. "באסטרטגיות, בתגובות, בפוסטים. הכל מתואם איתו. הוא לא בודק את העמוד בכל חמש דקות, אבל הוא מקבל עדכונים ומאוד מעורב במה שקורה, כי ראש הממשלה הבין את החשיבות של דף הפייסבוק הזה. יותר להגיד, יותר להיות מחוברים לאנשים. הוא גם יוזם לא מעט. העניין הזה שהיה, 'דוגרי, הצחקתם אותי' עם התמונה של גלעד שליט – זה היה רעיון שלו".
אני מוכן לקנות את נתניהו כאיש עם הומור פרוע, אבל כאיש מחשבים ואינטרנט? הוא אחד הטכנופוביים הגדולים שיש. "נכון, הוא עדיין מעדיף דף ועט ולדעתי הוא עדיין לא מסמס, אבל אל תתפוס אותי במילה. מה שכן, הוא מבין את הבמה של פייסבוק, את המשמעות ואת הקשר הבלתי האמצעי של 'אני מודיע את ההודעה שאני רוצה מתי שאני רוצה, בלי קשר לעיתון או לחדשות בטלוויזיה, ואחרים יכולים להגיד לי מיד מה הדעות שלהם'".
והם אומרים. החלטות הממשלה האחרונות יצרו מרמור גדול בקרב כל שכבות הציבור, שכאמור, מיהרו לפרוק בכתב את את אשר על ליבם, ולא תמיד בלשון המעודנת ביותר. רפפורט מבינה שאלה חוקי המשחק. "אני משאירה את כל הקללות", היא אומרת נחרצות. "הכל חוץ מקללות בעלות אופי מיני או קללות פוגעניות במובן גזעני. שייהנו, שיקללו כמה שבא להם. אני מאמינה בשפת הפייסבוק ואין מה לעשות, ככה זה אצלנו. אגב, כשהייתי בבלגיה אמרו לי שם 'אצלנו בחיים לא מעזים לכתוב כאלה דברים', אבל פה זה ישראל ואנחנו עם פתוח ומאוד שאומר מה את כל מה על ליבו ואני מקבלת את זה".
אבל איפה הקו בין צנזורה לסכנה? נניח, השבוע קראתי פוסט של בחור שטען שתגובה ביקורתית שהעלה לעמוד הוסרה, וחמישה פוסטים מתחתיו כתב בחור אחר בזו הלשון: "ביבי, לך תזדיין, הלוואי ויקרה לך מה שקרה לאחיך". הפוסט הזה נשאר שם. "קודם כל, אנחנו לא מסירים פוסטים. לגבי איומים – זה נושא יותר מורכב. בעבר היינו מסירים אותם ואז מודיעים לגורמים רלוונטיים. כיום זה מאוד תלוי במי כותב ומה נכתב, אבל יש נהלי עבודה ברורים".
שיא הלייקים: התמונה עם גלעד שליט
הליכי עדכון הפרופיל של נתניהו הם שגרה יומיומית: קבלת הודעות דובר או נתונים ממשרד ראש הממשלה, התייעצות זריזה בין רפפורט למורדוב באשר לעניין ולרלוונטיות של החומר, ניסוח, הוספת אמצעי המחשה, תרגום לאנגלית אם המידע הוא בעל אפיל חוצלארצי, והיידה – מעלים לרשת.
זוהי ללא ספק דרך מהירה להשתמש בכלי החשוב הזה, אבל בכל הקשור למדיניות ועדכונים? לגולשים לא ממש אכפת. זה פייסבוק, והם אוהבים שטויות של פייסבוק. המתמטיקה פשוטה, וצריך (שוב) רק לספור את הלייקים, בסדר עולה:
פוסט על החיסכון הממוצע לזוג עקב חוק חינוך חינם – 1,000 לייקים; פוסט על ירידה בשיעור האבטלה במשק – 2,000 לייקים; הישג נאה לישראל בסקר "המדינות הבריאות בעולם" – 3,000 לייקים; ברכת הצלחה ללי קורזיץ באולימפיאדה – 10 אלפים לייקים; תצלום נוף וברכת שבת שלום – 11 אלף לייקים.
300 אלף לייקים אנד קאונטינג | צילום:
צילום מסך
והשיא, תמונה של נתניהו עם גלעד שליט, המקביל האינטרנטי לכלבלב שמציץ מתוך סל כביסה – 12 אלף לייקים וקצת עודף. אז למה לא מקלילים שם את האווירה דרך קבע? "הוא ראש הממשלה אפטר אול", פוסקת רפפורט, "אני לא יכולה להפוך אותו למשהו שהוא על סף קריקטורה. אבל כשרצינו להגביר את החשיפה לעמוד היה עניין כזה שכל מי שחגג יום הולדת קיבל ברכה מראש הממשלה. או מישהו ששינה את הסטטוס שלו קיבל ברכת אירוסין. קטע אדיר, וזה הראה שאנחנו כן מנסים. ואגב – גם זה הגיע ממנו. הוא דרש 'בואו ננסה להיות איתם, להיות אצלם'".
אוקיי. אולי לעשות צחוקים זה באמת לא לעניין, בעיקר לאור מבול של מכתבים קורעי לב מאנשים שלא מבינים מה לעזאזל קורה כאן ואיך הם לא סוגרים את החודש. מרביתם יהפכו לאפר בינארי בדברי הימים של המרשתת, אבל מדי כמה ימים, מקבלים כמה מהם יחס קולקטיבי. "כשאתה רואה שאנחנו מפרסמים גרף עם נתונים", מסבירה רפפורט, "נכון שזו לא תשובה לפוסט ספציפי שכתב א' או ב', אבל זו תשובה לגל שלם של פוסטים שדיברו על נושא מסוים בנקודת זמן. אבל גם כשהייתה תלונה בעייתית במיוחד של גולש ספציפי, בדקנו את הנושא וענינו לו. לא בשם ראש הממשלה כמובן, אלא בשם צוות מנהלי הדף".
אז זה אחד. אחלה. מה עושים עם כל השאר? "פתחנו לאחרונה תת עמוד של פנייה אישית לראש הממשלה, שמפנה את הגולש לאגף שלם של פניות ציבור. אני, כדוברת, מה אני אעשה? אצטער על זה שאדם חי בדוחק? לדף החדש יש יותר כלים לטפל בבעיות, ואנחנו מפנים אליהם אנשים. תמיר חג'ג', שובת הרעב? הבת שלו פנתה אלינו בפייסבוק, ישר ביקשנו פרטים כדי שנוכל לחזור אליה כי הבנו שיש פה משהו רציני, ומיד העברנו את זה ללשכת רוה"מ שהתערבה בנושא".
אקטיביזם אמיתי או הוצאת קיטור?
לקטר זה קל. אבל צריך לזכור שלקטר זה גם לוקסוס. תומכי נתניהו, בהם גם גולש בשם אוהב, מגינים לא רק על עמדותיו והישגיו של ראש הממשלה אלא גם על הרעיון הגדול יותר: זה שכל אזרח יכול להתלונן כמה שבא לו על הוול של ביבי מעיד עד כמה כאן, בדמוקרטיה הישראלית, קיים חופש ביטוי. רק שלא כולם קונים את זה, וחיש מהר מתפתחים שם חילופי תכתובות מתהלמים. וכאן, במקום הזה, מחלחלת לפתע תאוריית קונספירציה שגורסת: כך אפשר להשאיר את הדיון הציבורי בתחומי המסך. זה קל, זה נגיש, זה נותן תחושה של עשייה, אף אחד לא יוצא לרחוב להפגין. יש אנשים שעמעום האקטיביזם הפיזי עושה להם רק טוב.
ד"ר יובל דרור. הפייסבוק הוא לוח המודעות של נבחרי הציבור | צילום:
עידן גרוס
ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל, מזכיר שהדיון סביב אקטיביזם במדיה חברתית אינו דבר חדש. הוא החל עם תחילת המהומות באיראן ב-2009, דרך טוויטר. "התפתחו מאז שתי תפיסות", מסביר דרור. "האחת, היא שהמדיה החברתית עוזרת לתאם את הדעות של ההמונים, את פעולותיהם, את התשתית לאקטיביזם. היא לא הדבר, אבל היא התשתית".
והתפיסה השנייה? "אומרת שלא אקטיביזם ולא נעליים. מדובר בהוצאת קיטור. אלה אנשים שלא מחוייבים לשום דבר, שרוצים להראות שהם עושים משהו מבלי לעשות כלום. לכתוב בעמוד של ראש הממשלה – זה כן. אבל תבקש מהם מחר לבוא להפגנה בירושלים – שזו לא הקרבה מאוד גדולה – והם לא יעשו זאת. יש פער בין הרדיקלים של העכבר לרדיקלים בפועל".
ברפרוף קל על פני כמה פוסטים שהשאירו גולשים בעמוד של נתניהו, באמת מתחוור שנסיעה לירושלים ועמידה מול בניין משרדים עם מגאפון זה לא האישיו. האישיו הוא לפרוק, גם אם אף אחד לא יקרא את מה שנכתב.
"אני יודע שהסיכוי שתראה ותגיב על מה שאני מפרסם קלוש מאוד", כותב ניב, "תמיד לא הבנתי למה אנשים כותבים לך כאן אבל היום אני מבין שאין בהם כל ציפייה כי תראה/תענה, אלא זהו סוג הפורקן שלהם לצעקה הפנימית שבוערת בבטן ורוצה להתפוצץ. אז כנראה שאם ישבתי במיטה כשחזרתי מבית הספר ומשהו בער בי לחפש את העמוד שלך ולכתוב כנראה שגם לי יש צעקה פנימית".
ויש עוד. "אני בטוחה שאתה לא קורא את זה ואני בטוחה שאני אחת מאלוהים יודע כמה שרק רוצים שתדע, שתבין... אז יאללה, אולי זה יעשה לי טוב ששיחררתי קצת. לחץ לי", חותמת מאיה.
האם עלו כאן על דרך מחוכמת לסירוס מחאה? "אינני יודע", מנסה דרור לענות. "זאת מכיוון שאני לא יודע כמה מהאנשים האלה שכותבים על העמוד הם באמת אקטיביסטים. זה היה יכול להיות מאוד מעניין לעמוד על הפער הזה. אבל תאורטית? בהחלט כן. הקיר הזה יכול לתת לעם לשפוך את אשר על ליבו ואז לדבר על זה בארוחת שישי, 'וואה וואה, מה כתבתי על העמוד של ביבי', ועל ידי כך לפרק את המרכיבים הפעילים בתוך המחאה.
"אבל באותו להט, יכול להיות מצב אחר. ההמונים נכנסים לעמוד של רוה"מ, ורואים שהם לא לבד. הם רואים שהמון אנשים שותפים למחאה שלהם, חושבים כמוהם. ומזה הם שואבים לא רק עידוד להמשיך ולכתוב, אלא לארגן את ההמון לכדי פעולות ממשיות. כלומר, אותו דבר יכול לנוע לשני כיוונים מנוגדים – חוסר עשייה או עשייה מלאה".
את ד"ר דרור מטרידים בכלל דברים אחרים. לטענתו, השימוש שנעשה בפייסבוק על ידי פוליטיקאים ישראלים הוא פספוס קולוסאלי של כלי עבודה חשוב. במאמר "תראו אותי בטלוויזיה" שכתב ל"העין השביעית", גרס שאפיק הקשר הזה עם הציבור הצטמצם בידי הח"כים לכדי לוח מודעות של קידום עצמי, בעיקר על הופעות במדיום אחר. במילים אחרות, נבחרי הציבור פתחו לעצמם עמודי פייסבוק כי זה מה שכולם עושים, מרביתם משתמשים בו באופן שטחי, ומעטים מהם משתמשים בו כדי ליצור שיחה אמיתית עם הגולשים שמולם.
התמונה שהפכה למם פייסבוק סוער | צילום:
AFP, GettyImages IL
עדו קינן, עיתונאי ובעל הבלוג "חדר 404", מסכים, ומחזיר את המיקוד לעמוד של נתניהו. "עמוד הפייסבוק של ראש שהממשלה הוא פלטפורמה של שני נתיבים חד סטריים – בנתיב אחד המסרים שהוא מעביר לגולשים, שהם למעשה הודעות לעיתונות, ובנתיב השני זו השיחה שמתקיימת על הדברים שהוא אמר. שיחה שמתקיימת בין הגולשים – אבל לא איתו. זה דומה יותר למודל של עיתונות אינטרנטית מאשר לרשת חברתית. האדם שבראש ההירכיה כותתב את ה'כתבה' והטוקבקיסטים הולכים מכות בכסאות הזולים. אבל זה נגזר מהמעמד של ראש הממשלה שהוא מורם מעם, אין מה לעשות. זה מתבקש.
"פייסבוק הוא כלי מאוד מוצלח עבור פוליטיקאים שמעוניינים לנהל שיחה ואינטראקציה עם הציבור, אבל לא בטוח שהשימוש הזה מתאים או אפילו אפשרי בדרגות בכירות יותר, כמו ראש ממשלה. אם יש לי רעיון לחוק שיכול לשפר את החיים פה אני ארגיש יותר בנוח להציע אותו לחבר כנסת, יו"ר ועדה, ולא לראש הממשלה שנתפס כדמות ממלכתית ולא כשליח ציבור".
אבל הוא ראש הפירמידה. עזוב הצעות חוק, אצל מי אני דופק על השולחן? "אבל אתה יודע שאם תתלונן לאיש שבראש הפירמידה אז אתה אחד מעשרת אלפים מתלוננים, ואין אפשרות, אין יכולת, אין צוות שבעולם שיכול לענות לכל אחד מהאנשים האלה ולטפל בהם. יש שם הצפה של אנשים עם בעיות אישיות, אנשים שסתם באו לריב, מתנגדים פוליטים שבאו לעורר מהומות. אם אני רוצה שבאמת יטפלו בבעיה שלי, הרבה יותר פרקטי לפנות לחבר כנסת מהשורה הראשונה או השנייה".
עושים צחוקים על הקיר של ביבי
מהו יהודי אם לא זה שצוחק אל מול פני הקיום האומלל? גם בימים של כן-או-לא-תקיפה ועליית מחירים מטורפת, הפרופיל של ביבי הפך לחממה של לא מעט צחוקים. כמו כל דבר בחיים, גם הם מתחלקים לשלוש.
הראשונה, הפשטנית מכולן, כוללת קופירייטינג דל, עקיצות בשקל, משחקי מילים, קריקטורות ועבודות פוטושופ סמי-מקצועיות. רשימת מלאי חלקית מאוד מהימים האחרונים: "מי שהצביע ביבי שיגיד עני", "יש לי משכורת היברידית – חצי לדלק וחצי לחשמל" ועטיפת הספר "נתניהוס ושטיינוס", על משקל קריוס ובקטוס. והרי קאדר הכותבים של "צחוק מעבודה" עד עונה 12.
ביבי בומינג. מם קלאסי
הרמה השנייה היא משפחת "מם" (MEME), היינו בולמוס אינטרפרטציות לתופעה אינטרנטית קיימת. הדוגמה הטובה היא התמונה המפורסמת של נתניהו שנדחק לחיבוק המרגש בין נועם וגלעד שליט ביום החזרה מהשבי. התמונה הולידה את ה"ביבי בומבינג" - שגעת כלל-עולמית להשתלת דמותו של נתניהו בסיטואציות לא קשורות. ובחזרה לקיץ 2012 - במחי הקלקת עכבר משנים את המשודר על מרקע הטלוויזיה שמול נתניהו הממלכתי; ובאשר לפיל שצייר ביבי לילדי הגן - הוא מהר מאוד הוחלף ב... לא פיל.
הרמה השלישית, האינפנטילית אך המשעשעת מכולן – הטרולינג. מדובר במעין בריונות און-ליין שבבסיסה הסתננות של גולש/ים לאתרים מהוגנים רק כדי לעשות גיחי-גיחי-בלגן ולקבל תגובות נזעמות. גולשים אחרים והן ממפעילי האתר. כוכבות הימים האחרונים הן צמד צעירות, מרינה וסאני, שנהילו תכתובת שלמה על הרומנים הוירטואליים שלהן עם ראש הממשלה, כולל יציאות למועדון האומן וישיבות אל תוך הלילה עם שמעון פרס. לייק.
והצ'ופר האמיתי: חפשו בעמוד את התגובות האינפנטילו-מחוכמות של העיתונאית רחלי רוטנר. שיא השיאים: תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ. רוטנר: "זה פוטושופ!".
