"החיים בתנועה מזכירים את העולם החרדי"

"היי אחי, אני לא כל כך רוצה לדבר על התנועה. זה עדיין נושא קצת רגיש אצלי ולא פתור. שיהיה בהצלחה".

התגובה הזו, בניסוח קצת שונה כל פעם, נחתה אצלי בטלפון או במייל עשרות פעמים בשבועות האחרונים. גם חברת הכנסת מיכל בירן ממפלגת העבודה, בוגרת מפורסמת של התנועה, שהייתה חברה בה 17 שנים, סירבה להתראיין, והדובר שלה מסר הודעה: "תשמע, מיכל מעדיפה לא לדבר על זה. זה נושא סבוך והיא לא רוצה להתעסק בזה".

הסיבה: החלטנו לבדוק מה עולה בגורלם של בוגרי-בוגרי הנוער העובד והלומד. לא הילדים, אלה שהולכים לפעולות בחולצה כחולה ושרוך אדום, וגם לא המדריכים שלהם, הקומונרים בשנת שירות, אלא חברי תנועת הבוגרים: אלה שסיימו גרעין ושירות בנח"ל, החליטו להמשיך לחיות חיי שיתוף ולתת את כל זמנם למפעלות התנועה, ללמוד ביחד ולעבוד ביחד, והורידו את החולצה הכחולה רק קרוב לגיל שלושים. כשניסינו להבין איך נראים החיים ביום שאחרי התנועה נתקלנו בחומה של שתיקה, חשדנות וחשש לדבר. מבין אלה שכן הסכימו לדבר, רבים ביקשו להישאר בעילום שם, ורק מעטים הסכימו להיחשף בשמם המלא.

ואם התגובות של המרואיינים היו קצת חשדניות וחוששות, התגובה של תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, דרור ישראל, גבלה בדרמטיות. עוד בשלבים המוקדמים של העבודה על הכתבה, לפני שנכתבה מילה או עלתה בדל טענה שדורשת תגובה מצד התנועה, קפצו שומרי הסף. שטף של שיחות ממספרים חסויים הגיע אליי, ומהר מאוד הוזמנתי לפגישה עם הדובר, שהפכה לפגישה עם שלושה דוברים. בערב אחר קיבלתי שיחה מהאזרח המודאג א'. א' הוא בוגר תנועה לשעבר, ששמע מאחד מחבריו שאני עובד על כתבה בעניין, והיה חשוב לו להתקשר ולהגיד מלים טובות על התנועה, ולכנות את העוזבים שהתקשו עם החיים מחוץ לה "בכייניים". לקראת סגירת הכתבה התקשר הדובר עוד כמה פעמים כדי לוודא לאן הרוח נושבת, מה טון הכתבה, כולל פנייה עקיפה לרגש דרך קשרים חצי-אישיים. הוא סיים בדרישה לדעת מי עורכת את הכתבה, ומסר שהוא "כבר ידבר איתה על כותרות".

עם מעטה עשן ולחץ כה כבד ומערכתי מצד כל הנוגעים בדבר – נשאלת השאלה למה? מה כל כך רגיש בניסיון לדבר עם אנשים בוגרים וחופשיים שעזבו את התנועה בגיל מאוחר על החוויה שלהם?

החשש הגדול ביותר של סוללת הדוברים שהוזכרה בהתחלה היא שהמילה כת חס וחלילה תיקשר בשמה. הם לא דואגים לחינם: היו בעבר פרסומים והאשמות כאלה כלפיהם, ולעתים קרובות, רק תזכירו את תנועת הבוגרים ותשמעו בתגובה, "שמעתי שהם כמו כת". בתנועה מזדעזעים רק מההשוואה. מבחינתם, צעירים בשנות העשרים לחייהם מתמודדים ממילא עם בעיות כלכליות, קשות הרבה יותר. בתנועה לפחות בונים חברת מופת בנוסף להתמודדות.

אז מה מקור ההשוואה הזאת? מלבד המגננה שאנחנו נתקלנו בה, מהסיפורים של בוגרי הנוער העובד עולה תמונה של אורח חיים נוקשה, חברה סגורה שמכתיבה את ההתנהגות בתחומי חיים רבים, ומפעילה לעתים על חבריה לחצים שלא לעזוב אותה, עד כדי תחושות של בגידה והפניית עורף במקרה של עזיבה. אורח החיים הזה, עם כל תחושת השליחות והמשימה החברתית שהוא נושא על גבו, עשוי להישמע ספרטני למדי עבור חלק מהקוראים: חיים שיתופיים מצומצמים, אידיאולוגיה קשיחה, ויכוחים מתישים וארוכים על כל פרט בחיי הפרט. הסיפורים של הבוגרים ששוחחו עמם מצליחים, בכל זאת, להפיל כמה אבנים בחומה הזאת ולהעלות כמה שאלות.

"צריך להיזהר שהיסודות הקפיטליסטיים שלנו לא יתעוררו"

כולנו מכירים את הנוער העובד והלומד. לרבים מאיתנו יש גם זכרונות ילדות נעימים ממנה. התנועה, שחגגה זה מכבר 90 שנה לקיומה, נוסדה על ברכי המשנה הסוציאליסטית של א.ד גורדון, ברל כצנלסון וחברי העלייה השנייה והשלישית. התנועה מצהירה כי ביתה פתוח לכל נער ונערה, והחזון שלה הוא להפוך את החברה לשוויונית, ערכית, ציונית ודמוקרטית יותר. היא מונה כ-100 אלף חניכים ברחבי הארץ, שמשתתפים בטיולים, סמינרים, קורסי מד"צים ועוד. אחת ההצלחות הגדולות של התנועה בשנים האחרונות, למשל, היתה הקמה של שורת איגודים מקצועיים לבני נוער שעובדים ברשתות מזון, ומאבק בהסדרת זכויותיהם מול הנהלת מקדונלד'ס.

חלק קטן מאותם אלפי חניכים ממשיכים לשנת שירות בחוות הכשרה ובגרעינים ברחבי הארץ, שם הם עוסקים בפעילות חינוכית קהילתית. לאחר שנת השירות מתגייסים חברי התנועה לשירות בנח"ל, שבמהלכו הם מבצעים פרק משימה חינוכי באחד מיישובי הארץ. מבין 1,200 בוגרי השירות בנח"ל, 60-70 אחוז ממשיכים אחרי השחרור אל תנועת הבוגרים של הנוער העובד, דרור ישראל, ובהם הכתבה הזאת עוסקת.

עם שחרורם מהגרעין, חברי הקבוצה מתיישבים בדירה מסוימת, בעיר או בקיבוץ, שם הם מנהלים חיים שיתופיים, במסגרות שיתופיות, ומעבירים את הכנסתם הצנועה מעבודתם החינוכית לחשבון הבנק המשותף של הקבוצה. הם עוסקים בהקמת בתי ספר לשכבות החלשות, הדרכת מסעות לפולין, העברת סמינרים על ציונות, פעילות חקלאית עצמאית ואפילו הקמת קואופרטיבים של מזון, במצפה רמון למשל.  

חיים שיתופיים נשמעים כמו מסגרת מכילה ונעימה, בוודאי במצב הכלכלי הקשה של היום, כשלישראלים רבים אין שום רשת בטחון כלכלית ובטחון תעסוקתי. אבל מלבד כסף ורכוש, חברי התנועה חולקים עוד דבר: נכונות לנהל  דיון על כל פרט בחייהם מעתה ואילך. כמה כסף לבזבז על אוכל ויציאות? במה יעסקו ימי הפעילות? האם לקנות רכב? האם לקנות טלוויזיה? האם חבר מסוים צריך לצאת ללימודים? ואיך נחגוג את חג השבועות השנה? החיים המשותפים מביאים איתם, כמובן, גם התמודדות כלכלית לא פשוטה. ההכנסות של חברי הגרעין מהעבודה החינוכית קטנות מאוד, והקופה המשותפת מתנהלת בחסכנות, כשכל רצון אישי חריג עולה לדיון – גם שישיית קולה.

"התנועה לא דאגה לנו לכלום", מספר עדי מחיפה, שהיה 12 שנים בגרעין התנועה בצפון. "היינו עשרה אנשים בגרעין, והייתה לנו קופה משותפת וממנה היינו משלמים את שכר הדירה, את החשמל, הנסיעות והכל. מותרות ובגדים ההורים היו משלימים לרוב האנשים. כל ערב היינו יושבים ומדברים ואז מבשלים יחד. זה היה קדוש. כל דבר מועלה לדיון. מהחלטות לגבי הגרעין והתקציב ואיך סוגרים את החודש".

"הרגשתי שלחיים בתוך התנועה יש מימדים של העולם הדתי", מספר עומר, בן 35. הוא עזב את תנועת הבוגרים בגיל 28, והיום עובד במגזר השלישי. "אתה מרגיש את הלחץ של ערכי וחברי התנועה בכל צעד, לחץ פנימי שגם גורם לך להרגיש תחושת בגידה אם אתה עוזב".

באיזה עניינים למשל?
"אני זוכר את הלחץ האידיאולוגי שהפעלנו על בת גרעין שרצתה להירשם לקורס שיאצו. בסוף היא הלכה לקורס, אבל עשינו לה את המוות בדיונים ובוויכוחים. למה זה טוב לתנועה? מה המניעים שלך?"

היציאה ללימודים, עולה משיחותינו עם הבוגרים, היא אחת מנקודות התורפה במסלול התנועתי, כזה שגורם לרבים לעזוב. רבים מהמרואיינים שלנו מספרים שנקרעו בין הרצון ללמוד ובין המחוייבות לחברים שלהם. התנועה, הם אומרים, חשדנית כלפי הלימודים וכלפי המימון שלהם על ידי ההורים. "כשחברה שלי רצתה ללמוד אמרו לה בכל מיני דרכים, 'למה שאת תלכי ללמוד? רק כי יש לך הזדמנות כלכלית ולנו לא? איפה השיתופיות פה?'", מספר עומר.

בשנים האחרונות מציעה התנועה לבוגריה ללמוד יחד לתואר בחינוך, במסלול מיוחד שנפתח עבור החברים במכללת בית ברל. "לפני שהתחלנו את התואר המשותף בחינוך, במסלול המיוחד של התנועה בבית ברל, היה סמינר שבו מזכ"ל התנועה, פסח האוספטר, הזהיר את כולנו מהסכנות בעולם האקדמי", מספר עומר. "הוא אמר שעלינו להיזהר מהשפעות רעות, מרעיונות זרים, ממקרה שבו היסודות הקפיטליסטיים שלנו עלולים להתעורר, שהציונים לא יעוררו אצלנו תחרות פנימית." (האוספטר מסר בתגובה: "מאז ומעולם אני נאבק נגד הפיכת הציונים למדד היחיד להערכת בני-אדם, פועל לקידום אופני הערכה מגוונים, איכותניים ואנושיים, ומזהיר מפני כל תחרות שלוחת רסן, גם באקדמיה. על כך אני חותם בשתי ידי").

מה החשש של התנועה מיציאה ללימודים?
"החשש העיקרי הוא שתיחשף לעולם הקפיטליסטי והתחרותי שבחוץ, של ציונים והישגים ותועלת. אתה אולי חי בעיר במסגרת קבוצות וקיבוצים חינוכיים, אבל אתה פוגש ומכיר רק אנשי תנועה, והבחוץ הוא מאיים".

גם אצל נטע, בת 29, ההשתייכות לתנועה החלה לחרוק ברגע שרצתה להתחיל ללמוד באוניברסיטה. "היתה לי חברה טובה בגרעין שכעסה עלי שאני רוצה ללכת ללמוד בצורה עצמאית. אני זוכרת שהיא הטיחה בי שזה שאני רוצה ללמוד זה כי יש לי כסף מההורים ושאני משאירה את התנועה מאחור. שאלו אותי למה שלא אלמד עם כולם בבית ברל עוד שנה-שנתיים, כשזה יתאים לכולם. אבל מי אמר שאני רוצה לעשות תואר בחינוך? התחושה היא שאם מישהו רוצה לעשות משהו שאינו קשור באופן הדוק לתנועה הוא צריך לעזוב. אף אחד לא כופה עליך אבל אתה מרגיש את הלחץ הזה".

אז מה עשית?
"התחלתי ללמוד ובשנה הראשונה עוד נשארתי בתנועה ובגרעין שלי, אבל היתה תחושה שהחיבור בינינו קצת מלאכותי. אני חושבת שהנכונות להיות בתנועה כרוכה בהאם אתה מוכן שיגידו לך כל הזמן מה חושבים על איך שאתה חי ומה אתה עושה, להיות מוכן כל הזמן פתוח לקבל ביקורת ולהיות נכון לדיון. באיזשהו שלב הבנתי שזה כבר לא מתאים לי ואין לי כוח לדון ימים ולילות על הרצון שלי ללמוד או לטייל. כשרוב ההחלטות משותפות, הקול של הקונפורמיסטים נשמע חזק יותר".

ממה חששת לפני שעזבת? מה הפחיד אותך?
"לפני שעזבתי חשבתי שלא אמצא בחוץ אנשים חכמים וטובים כמו בתנועה, או שלא אצליח לעשות משהו משמעותי כמו בתנועה, וגיליתי שזה פשוט לא נכון. יש אנשים מדהימים בחוץ ומלא מטרות חשובות בחוץ. כשאתה בתנועה, יש המון פעמים מסגור של העולם לאור וחושך, כשחברי התנועה הם כמובן בני האור שמנסים להציל את החברה הישראלית מעצמה, מהעולם הקפיטליסטי הרע שבחוץ. יש פאתוס מאוד כבד שנראה לי קצת מגוחך היום. אתה חי את הטקסטים של מרקס ובובר וגורדון וכצנלסון, אתה חי את ערכי העלייה שנייה".

החלוקה לאנשים טובים וטובים פחות מקשה גם על מציאת זוגיות. "כשהייתי שם ידעתי שיש סיכוי קטן מאוד שיהיה לי בן זוג מחוץ לתנועה", אומרת נטע. "ברור שיש מקרים שזה כן עובד והיו לי קשרים לפעמים, אבל לרוב הכל נשאר בתוך התנועה. אתה חי עולם שונה מאוד באופן שבו מתייחסים לעבודה ולרכוש, אתה קצת בז לחיים הבורגניים. אז מה, פתאום תציעי למישהו לעבור לגור איתך בגרעין שלך?"

"ירדתי על אבא שהוא חזיר – ואז ביקשתי ממנו כסף"

אבל מה קורה כשאדם בן 28 מדלג היישר מהנוער העובד אל החיים שבחוץ, קופץ למים העמוקים, וצריך ללמוד בבת אחת את כל מה שלרובנו לקח כמה שנים להבין בניסוי וטעיה – איך למצוא דירה, לחתום על חוזה, לפתוח חשבון בנק, לחפש עבודה ולהתנהג במקום עבודה, ובעיקר, להבין מי הם ומה הם רוצים לעשות עם חייהם, עכשיו כשהאידיאולוגיה של התנועה והמשימה הערכית הגדולה שלמענה חיו התפוגגה ונותרה מאחור. התחושה, הם אומרים, היא פשוט של הלם.

"עבורי ההשוואה הכי טובה לתחושה הזאת היא חוזרים בשאלה", אומר עומר. "אתה מגיע מעולם אידיאולוגי וערכי, בדומה לעולם החרדי - עולם ששולל את החיים הקפיטליסטיים הריקים המסחריים, בז לאנשים שעובדים רק בשביל כסף וקידום, שולל את המרדף אחרי תואר וציונים ואת חיי ההורים והחברים הבורגניים שבחוץ. במשך שנים בנית את עצמך בתנועה כמחנך, כאיש עם משימה חברתית שעושה דברים גדולים, ופתאום מי אני? קפיטליסט מניאק? הפכתי לאדם שמשרת את המכונה? גם מה המשמעות של מה שאני עושה? הכל פתאום נראה קטן ועלוב".

מה היו הקשיים הכי גדולים שלך?
"בגדול אתה יוצא מאוד לבד. הייתי בן 28, בלי תואר, בלי עבודה ובלי קרן פנסיה. אתה חסר כל כלים להתמודדות עם העולם הקפיטליסטי, לדעת איך להתקדם, איך למצוא עבודה, מה לומדים. אתה כן יוצא עם הרבה ניסיון בתחום החינוך וההדרכה ועם הרבה ידע, אבל רוב המעסיקים לא ממש מבינים על מה אתה מדבר ומה זה אומר שהיית רכז אזור. זה היה מאוד מסובך להסביר".

מי ששמח על יציאתו מהתנועה היו ההורים של עומר. כמו בהרבה חברות וקבוצות שבהן האידיאולוגיה היא טוטאלית, גם פורשי תנועת הבוגרים מספרים שרק אחרי שעזבו את התנועה יכלו להתקרב מחדש להוריהם. "התנועה היא מאוד אבסולוטית מבחינה חברתית ואידיאולוגית, והיא הופכת לסוג של משפחה שנייה, ולמשפחה המקורית יש פחות מקום. אתה מקבל את הקבוצה בתור המשפחה האמיתית שלך", אומר עומר. "התנועה גם גורמת לך קצת לזלזל בהורים שלך. במשך שנים הטפתי להם עד כמה אני שולל את החיים הקפיטליסטיים שלהם. אמרתי להם, אתם רק חיים את החיים הזעיר הבורגניים שלכם, לעומת המהפכה החברתית שאני עוסק בה".

אבל למשפחה המקורית דווקא יש תפקיד מכריע עבור חברי התנועה הבוגרים. מאחר שחבריה מתקיימים מתקציב בסיסי מאוד, חלק גדול מהם נסמך על עזרה מההורים להשלמת צרכים אישיים. "לדעתי 60 אחוז מתנועת הבוגרים מגיעים מבתים מבוססים, שלא לומר מבוססים מאוד", אומר עומר. "צריך ביטחון כלכלי מסוים כדי לבוא אחרי הצבא ולהגיד, 'אני לא הולך עכשיו למצוא עבודה או לרכוש מקצוע, אני הולך לעבוד בהתנדבות או בשכר זעום במסגרת התנועה. זה משהו שהוא הרבה יותר קל לאדם כמוני, שידע שאם אפול, ההורים יעזרו לי. אחרי שנים שירדתי על אבא שלי שהוא חזיר ואוגר כסף, באתי אליו בגיל 27 ואמרתי לו שאני חייב את העזרה שלו. אתה עוזב את התנועה בגיל 30, בלי השכלה, בלי ניסיון בשום תחום מלבד חינוך, אין לך שום תמיכה כלכלית או מענק. רק לא מזמן הכניסו שם את העניין של פנסיה וביטוח בריאות. זה מלחיץ להישאר אחרון ולהבין שלא יהיה לך גרוש על התחת אם תעזוב. זה תמיד ברקע".

שרית, בת 28, נשארה בגרעין שנה נוספת לאחר הצבא, הרגישה תחושות דומות כשרצתה לנסוע לכמה חודשים לחו"ל ולהדריך במסגרת שאינה קשורה לתנועה. "אני כל הזמן זוכרת שאמרו לי שאני 'מפקירה את המשימה, ואם אני אסע, אפילו לא לטייל אלא רק להדריך, אני 'אפקיר את המשימה'. אתה כל הזמן מרגיש שם לחץ עקיף סמוי לעשות דברים בצורה מסוימת, מניפולציה רגשית מאוד גבוהה. בסוף לא נסעתי להדריך בחו"ל, אבל היחסים כבר התערערו כי סומנתי כעוזבת פוטנציאלית. לאט לאט התחילו לקרוא לי רק לארוחות ולא לשיחות שלפני. אתה עוזב בתחושה קשה. חברה שלי שעזבה לפני שנה ובאה לחתונה שלי, ביקשה לשבת בשולחן נפרד מהגרעין".

החיים שאחרי התנועה, במיוחד בשנה הראשונה, היו בשביל נטע ניסיון לייצר את חיי הקומונה מחדש בעיר. קצת כמו הניסיונות של אלכסנדר ב"להתראות לנין" ליצור לאמו סביבה שתשחזר את החיים במזרח גרמניה, גם נטע ניסתה לבנות מסביבה את המציאות שהיתה לה בתנועה. "חיפשתי איך להצטרף לאגודת הסטודנטים ולכל מיני תנועות או ועדים. הלכתי לעשות קניות כאילו אני עדיין בקומונה. הייתי קונה ארבע חבילות פסטה, חמש חבילות אורז, חבילות ענקיות, לא העזתי לקנות מותרות, כמו גבינות טובות או קולה, כי הרי זה ייגמר בתוך עשר דקות. נכנסתי לדירה עם ארבעה שותפים כי הייתי בטוחה שזה יהיה כמו בקומונה ונשב ונדבר כל ערב. כמובן שזה לא קרה והייתי בשוק. איך זה שאף אחד לא דופק לי בדלת? יכולתי להינמק שם בחדר. בגרעין לא היה דבר כזה. ולאף אחד לא היה איכפת. לקח לי איזה שנה לצאת מהראש של הקומונה. להבין שאני קונה ליחיד וגרה לבד. אתה פתאום מרגיש שלכל ההיבט הצרכני יש מקום בחיים שלך. פתאום יש לך יוגורט שאתה מעדיף במיוחד או בגד שבא לך ואתה קונה. לאט לאט גם הבנתי שקשה מאוד לשחזר את החוויה של להיות ממשהו מאוד גדול, ממשימה חברתית של המון אנשים, מרצון לשנות. ההרגשה בשנים שאחרי התנועה היא כמו להתגבר על גירושים. אתה מתגעגע לחברויות הקרובות ולהווי החד פעמי שהיה שם, אבל אתה גם מבין שעכשיו יותר טוב לך, שאתה מוצא את עצמך יותר – מה אתה רוצה לעשות, עם מי אתה רוצה להיות. יש בתנועה בחירה חופשית ומרחב לעשות דברים שונים, אבל ברור שאם אתה רוצה משהו מסוים, כמו ללמוד משהו או לטייל, יסתכלו עליך בעין עקומה ויקשו על זה ואולי ידחקו אותך לעזוב. אז הבחירה החופשית שם היא לא גמורה".

"המסלול של לסיים צבא, לטייל, ללכת ללמוד ולהתחתן הוא לא פחות דתי"

לא כולם, כמובן מרגישים ככה. יותם שבח, למשל, מסכם את חמש השנים שלו בתנועה במלים "זו הייתה תקופה מדהימה". שבח, בן 29, עשה שנת שירות בכרמיאל, ואחרי הצבא גר בקיבוץ אלמוג בדרום והדריך בקריית יובל ובקטמונים בירושלים. "עזרתי לבני נוער עם קשיים והכרתי ילדים אחרים מאוד החברים שלי משם הם עדיין החברים הכי טובים עד היום. אני רואה את התנועה כמסגרת חברתית רחבה שמאפשרת לך המון דברים. יש כאלה שחיים בקבוצות, יש כאלה שחיים בזוגות. הרוב עוסקים בפעילות חינוכית, אבל יש כאלה שעוסקים בנושאים אדמיניסטרטיביים, בלמידה, בחקלאות, בהקמת קואופרטיבים, עסקים חברתיים". הוא החליט לעזוב את אלמוג ואת התנועה לאחר חמש שנים באלמוג, אבל אחרי המחאה החברתית של 2011 חזר לתנועה, הפעם לעיר הפועלים האדומה, חיפה, שם חי במסגרת קבוצתית וכלכלית חופשית יותר. "גם כשהחלטתי לעזוב התייחסו אליי יפה ונתנו לי עוד לגור שם כשחיפשתי עבודה. אני עדיין בקשר עם חברים קרובים משם".

עם זאת, גם יותם נתקל בקשיים לא מעטים ביום שאחרי ובתחושות דומות לאלו של עומר או נטע. "בתל אביב יש בדידות מאוד חזקה. הקשרים שלך הם רק תכליתיים. פתאום אף אחד לא מתקשר, אתה יכול להיות בבית, ואם החבר הכי טוב לא מתקשר אליך אתה יכול להישאר ולהסתכל בתקרה. אם אתה עובד במלצרות, מסתכלים עליך רק כנותן שירות. בתנועה גם אם אתה ממש גרוע אף אחד לא יגיד לך שאתה אפס. אתה מוקף באנשים, תמיד במרכז, תמיד רואים אותך".

מה אתה חושב על אנשים שמתארים את העולם של התנועה כעולם סגור, דתי כמעט?
"לדעתי, המסלול החופשי לכאורה של לסיים צבא, לטייל, ללכת ללמוד ולהתחתן הוא לא פחות דתי ומקובע. רוב הזמן מתווכחים בתנועה, אני לא מכיר וויכוח עמוק יותר מזה שיש בתנועה. העמדות של אנשים באוניברסיטה מרגישות לי יותר דוגמטיות משל אנשים בתנועה. התנועה בשום אופן לא דומה לדת או כת ומי שטוען ככה משקר. ברגע שאתה עוזב כת או חיים דתיים סגורים, הדבר הראשון שהן עושות זה לנתק את הקשר עם הבוגרים שלהם. זה ממש לא מה שקורה בתנועה, החברויות שם מאוד חזקות וממשיכות הלאה אצל הרבה אנשים. אני חושב שתנועת הבוגרים כיום היא מסלול לגיטמי, מאפשר. הצורך בשינוי חברתי הוא כל כך גדול, שהתנועה מאפשרת ומקבלת היום יותר אנשים היא יותר פתוחה. תראה את שיתוף הפעולה של הנוער העובד עובד היום עם בני עקיבא ועם ערבים. זה משהו שקורה רק שם".

כפי שצוין בתחילת הכתבה, בשלבים מאוד מוקדמים של הכנתה, דוברי התנועה כבר מצאו את הדרך אלינו בניסיון לדבר ולהסביר. בפגישה עם הדובר, שהגיע עם עוד שניים מעמיתיו, עלתה פעמים רבות ההשוואה לצעירים בגילם, "שסובלים ונאבקים במציאות הכלכלית הקשה – לא פחות מאשר חברי התנועה". התחושה בשיחה הרקע היתה שהתנועה אמנם פתוחה מאוד לביקורת ודיון בתוכה, אבל פחות לביקורת חיצונית מצד חבריה לשעבר. היחס כלפי העוזבים הוא שמי שעוזב, שיישא ברכה ויצליח – כי התנועה לא מתאימה לכל אחד. הניסיון לשמור על קשר עם הבוגרים שנתנו את מיטב שנותיהם לתנועה ולדאוג לשלומם או רווחתם ביום שאחרי ואף לגייסם לפעילויות בשעות הצורך, לא ממש קיים באופן מסודר או קבוע. "שימור הקשר נעשה על בסיס החלטת העוזבים וחבריהם ולפי רצונם ומן הסתם לא במסגרת תנועתית כוללת", אומר דובר התנועה, אורי מתוקי. "רבים מבוגרי התנועה שעזבו נמצאים בקשר מתמיד עם חברי התנועה, חלק ניכר מהם ממשיך לקחת חלק במפעלים חינוכיים ותרבותיים שונים של התנועה. לאחרונה אף הוקמו קבוצות צעירים רבות של צעירים ברחבי הארץ אשר פעילים בהם חברים אשר עזבו את התנועה לצד צעירים נוספים ונבנים במות ליצירה משותפת וקבוצות מפגש".

עד כמה אתם מפנימים ביקורת של העוזבים? פתוחים לרפלקסיה עצמית?
"אחד המאפיינים המיוחדים בחיי חברי התנועה הם מרכיבי הבחירה, הדיאלוג המתמיד ותהליכי הלמידה. מדובר בתנועה שעצם חיותה קשורה ביכולת שלה להבין את המציאות ולדעת להשתנות ולבנות התנסויות ומודלים חדשים. עמדתם של החברים שבחרו להמשיך מחוץ מסגרות התנועה משתלבות גם הן בשיח זה וכן מעצבות מהשינויים שמתחוללים בתנועה".

אחת הטענות כלפיכם היא שהבוגרים עוזבים ללא רשת ביטחון כלכלית, ללא תנאים סוציאליים, ללא כלים לשוק העבודה. חשבתם להעניק להם תמיכה מסוימת?
"חברי התנועה חיים במסגרות שיתופיות על פי העקרון הוותיק של הקיבוץ, 'כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו'. התנאים הסוציאליים של הקבוצות נקבעים על ידי הקבוצות עצמן. עם זאת, בתנועה מתקיימת מערכת של ערבות הדדית בין הקבוצות אשר דואגת לשמר רמת חיים לכל קבוצה בהיקף העולה על מצבם של מרבית בני גילם במשק הישראלי. לצד כל הדברים הללו התנועה מעמידה לכלל חבריה ביטוח בריאות ולכלל החברים יש היום פנסיה בהתאם לחוק. במידת הצורך חברים שעוזבים זוכים לסיוע כלכלי וחברתי לפי החלטת הקבוצה. מעבר לביטוחים השונים, במהלך השנים צוברים החברים גם ניסיון ותואר אקדמאי -  סט כלים חשובים ונדירים בשוק העבודה שהוערכו לטובה על ידי חברת השמה אדם מילא".

מה לגבי  הטענה שהישארות בתנועה עד גיל מאוחר קלה יותר ומתאפשרת יותר עבור אנשים שמגיעים מרקע כלכלי חזק ויכולים להישען על ההורים במקרה של עזיבה בגיל 30? או שההורים נאלצים לרוב להשלים את הצרכים של החברים הבוגרים בתנועה?
"חברי התנועה אינם נעזרים בהורים לצורכי דיור או לקיום שוטף, אף שמחקרים בישראל מראים כי 77% מהצעירים עד גילאי ה-30 ואף מעבר לכך, נעזרים בהוריהם על בסיס קבוע. יש בתנועת הבוגרים חברים צעירים רבים הבאים ממקומות שונים וממגוון של מצבים חברתיים כלכליים".

מהקומונה לבינתחומי

אז איפה האמת? האם האידאולוגיה ההרמטית, המחויבות למשימה החברתית הגדולה ואורח החיים המחייב באמת ממקמים את בוגרי הנוער העובד קרוב לעולם הדתי? האם יכול להיות שהעובדה שבוגרי הנוער העובד הם שמאלנים, אשכנזים, ממעמד הביניים הגבוה, מקשה עלינו לראות משהו שהיינו רואים בקלות אם הם היו משכבות אחרות? או שאולי להפך – הבעיה היא אצלנו? אולי ערכי הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הוטמעו בנו כל כך חזק, עד שכל דרך חיים אחרת, מחייבת יותר, נראית בעינינו משונה?

הקשיחות והנוקשות שרבים של חיי התנועה אולי מתגלמים בצורה הטובה ביותר דווקא בעיסוקים של הפורשים עמם שוחחנו. יותם הוא היחיד שהמשיך לעסוק בפעילות חינוכית מלאה, ולומד במלגה שתחייב אותו לעסוק בהוראה בעתיד. עומר, נטע ושרית, כמו כל הבוגרים הנוספים שעמם שוחחנו וביקשו להישאר מחוץ לכתבה, הלכו הכי רחוק שאפשר מערכי התנועה ופרצו במרד נעורים מאוחר: רובם עוסקים בשיווק, פיננסים ויחסי ציבור לאחר שלמדו בבתי ספר יקרים ובפקולטות למינהל עסקים. 

תנועת הבוגרים של הנוער העובד שומעת את הביקורת ואת הבעיות של העוזבים שהוזכרה בכתבה, מסתייגת מרובה ומאמינה בצדקת דרכה. עם זאת, שיעור העוזבים הגדול מלמד שיש עוד הרבה דברים לשנות אם היא רוצה להיחשב כתנועת חיים אמיתית שמושכת אליה מספר רב של אנשים בוגרים שהחליטו לחיות אחרת. אבל לא בטוח שהיא רוצה. במידה רבה, האפשרות להיות יחידת עילית סגורה ומכונסת של הסוציאליזם החלוצי בישראל לצד כתבי מרקס ובובר הישנים, קוסמים לה. מי שאינו מסוגל להתמודד עם כך, מוזמן לצאת החוצה ולהתמודד, באיחור של כמה שנים, עם העולם שבחוץ.

לכל כתבות המגזין