השם הראשון שלו היה "immi", שזה שם של רכיב כלשהו שנמצא בתוך מצלמות טלוויזיה בשנות הארבעים. רק מאוחר יותר, כשעוצב הפסל של הטקס האמי והבינו שבכלל מדובר בבחורה, שינו לו את השם ל-emmy. היא שוקלת 2.5 קילו, היא עשויה מכסף, נחושת וקצת זהב.
הכל התחיל לפני הרבה שנים, בפגישה בין אבי ניר לגידי רף בלוס אנג'לס. שם לראשונה עלה השם "חטופים", ושם התחיל המסע בדרך לגברת הזהובה עם הכנפיים. כמה שנים אחרי, יום ראשון, 08:30 בבוקר, ואנחנו אוכלים ארוחת בוקר באירוע של משטרת בוורלי הילס לתושבי השכונה שנפלנו עליו במקרה. יש פנקייק עם שוקולד צ'יפס, וזה חינם, וזה גם האוכל היחיד שהיה אפשר למצוא כל כך מוקדם בבוקר. מי מתעורר בבוורלי הילס בשעה הזו? מי שלא ישן כל הלילה בגלל הפרפרים בבטן כי היום הוא משתתף בטקס האמי.
כמה שעות מאוחר יותר אנחנו כבר בתוך לימוזינה שחורה. בחוץ 100 מעלות כמו שאומרים ב-LA, ובפנים חם כי המזגן לא ממש עובד והאוטו ממש שחור. אבל אנחנו בדרך ל-Nokia theater, האולם העצום שבו ייערך טקס האמי ה-64 במספר.
שלושה ימים בלוס אנג'לס, וכל אדם שפגשנו מספר לנו "שהומלנד" היא הסדרה שהוא הכי אוהב. לא משנה באיזה ערוץ, או איזה אולפן – כולם פה אוהבים את הומלנד. האם זה נכון, או שזה רק כי הם מאוד מנומסים?
והנה אנחנו עוצרים עם הרכב. ממול פרוס השטיח הכי אדום שאדום יכול להיות, ואנחנו הולכים עליו. מסביב הרבה מאוד אנשים מפורסמים שעובדים בטלוויזיה, ואנחנו מצלמים אותם. אותנו אף אחד לא מצלם, אין להם מושג מי אנחנו, ואין להם מושג שבעוד שעתיים נעמוד על הבמה ונרים את הפסל ונזכה בפרס הכי חשוב בתעשיית הטלוויזיה בעולם.
אז עברנו את השטיח האדום ונכנסנו פנימה, ואנחנו ממתינים. זה חלל לא ממש גדול, ובכל פינה מתרכזת הפקה אחרת. הנה האנשים של "משפחה מודרנית" והנה היפים והיפות של "מד מן" וכולם מתערבבים עם כולם בתור לנקניקייה, שהיא האוכל היחיד שנראה בארבע השעות הקרובות.
40 דקות לפני פותחים את הדלתות ואנחנו נכנסים. ה"נוקיה" הוא אולם ענק, עצום בגודלו, וכשמובילים אותנו אל הכיסא שלנו אנחנו מבינים שאנחנו יושבים ממש ממש ממש קרוב לבמה. כמו שמועמדים יושבים.
האם יכול להיות שזה קורה?
הערב המאוד ארוך מתחיל. במהלך הפסקת הפרסומות (שמתרחשת כל חמש דקות בערך) אצלנו באולם מנצלים את הזמן לקום, למתוח איברים, ולרוץ לשירותים. אבל מי הולך לשירותים? אולי עוד מעט הפרס שלנו מגיע. אנחנו יושבים וממתינים, ואחרי שעה בערך זה קורה. הרמז הראשון מגיע בדמות צלם שמתקרב לשורה שלנו, ומסמן להווארד גורדון (הכותב הראשי של "הומלנד", האיש שאחראי על סדרות טלוויזיה מופתיות כמו "תיקים באפילה" ו-"24") שיש פרס על כתיבה. אשתו של הווארד מסתובבת לאחור ומספרת לנו שהווארד מעולם לא זכה בפרס הזה. הווארד גורדון? הוא לא זכה? אם הוא לא זכה אז מי בכלל זוכה בזה?
ואז המעטפה נפתחת, ומשום מקום נאמרת המילה "הומלנד". גידי רף קם, כולו משתאה, והנה הוא על הבמה, מקבל אמי. ישראלי ראשון אי פעם שמקבל לידיו את הפרס הכי יוקרתי בטלוויזיה.
אשתו של הווארד גורדון בוכה ורועדת מרוב התרגשות, כולנו ללא אוויר, וכמה דקות אחרי הם חוזרים מאחורי הקלעים בעיניים בורקות. זהו, אני אומר לעצמי, עשינו את זה. יש לנו פרס. הייתה שווה כל הדרך, וארוחת הבוקר של השוטרים, רק כדי לראות ישראלי ראשון אי פעם זוכה באמי.
אני מצלם את גידי כמו ישראלי ושולח את התמונות לארץ, ואני מרגיש שתם בשבילי הטקס. שהגעתי לפסגת הפסגות ושעכשיו אפשר לחזור הביתה שמח. ואז מגיע פרס השחקן הטוב ביותר, האם זה יהיה החתיך ממד מן, או השחקן המדהים משובר שורות, ולא... זה דמיאן לואיס, השחקן הראשי של הומלנד, וזו כבר הפתעה, ומסביב כל אנשי הומלנד מתחילים לרחוש ולגעוש. ואז מגיע פרס השחקנית, וקלייר דיינס על הבמה נרגשת, מודה מקרב לב לגידי. ואז השאלה שאסור לך לשאול את עצמך עולה לך במעלה הגב, ולאורך כל החליפה, האם יכול להיות שזה קורה?
אני מנסה להדחיק את המחשבה ולומר לעצמי 'זה לא יקרה'. וזה בסדר, כי ההישג הוא כל כך עצום, ואין מה להתאכזב. אבל בסתר אני לוקח את הטלפון, ומסמס הביתה "הלילה הזה, עומד להיות לילה של פעם בחיים". ואז עוברת שעה. אנשים עולים, יורדים, מקבלים פרסים, מודים, והנה זה בא. פרס הדרמה הטובה ביותר. על הבמה אישה בשמלה צהובה, ואני דרוך כמו שמעולם לא הייתי. היא פותחת את המעטפה (שנצא להפסקת פרסומות?).
ביקור בשדה החלומות
היא פותחת את המעטפה ואני כל כך דרוך, שאני נשבע לכם שכשמיתרי הקול שלה פגשו את אוושת האוויר שרק התחילה להגות את ה-h של הומלנד, כבר הייתי שני מטר באוויר. לא ייאמן. אין מלים לתאר את מה שעובר לך בראש ובגוף באותו רגע. זה אושר מעורבב בשתי מחשבות – איפה אני עומד על הבמה ואיפה שמים את הידיים כשיש לך חליפה.
מתחבקים, מתנשקים ומישהו מדבר ואומר תודות, ואני לא שומע מילה ממה שהוא אומר רק מסתכל מלמעלה, על האולם העצום הזה, וחושב על עשרות הישראלים שערים עכשיו ורואים את זה, ומסמסים אחד לשני כמו מטורפים. "אתה לא מאמין, הם זכו באמי!!!!!!"
וזהו. הסערה שוכחת. זה הפרס הלפני אחרון של הערב, ואנחנו מאחורי הקלעים, שם יש פקק תנועה. לפנינו ההפקה של טום הנקס וקווין קוסטנר, מאחורינו צוות משפחה מודרנית. וכולם טופחים אחד לשני על השכם. קווין קוסטנר מתקרב ואומר לנו "אני מאוד אוהב את התוכנית שלכם", ואנחנו בנונשלנטיות אומרים תודה, מבלי לגלות לו שראינו את שדה החלומות 50 פעם.
ואז מסיבת עיתונאים, ותמונה, ועוד עיתונאים ועוד תמונה, ורק ב04:07 בבוקר, סוף סוף ה-immi שהפכה ל-emmy עומדת על המדף. אני מסתכל עליה ואני שואל אותה "את אמיתית?", וכמו אמריקאית מזהב היא שותקת.
עכשיו כבר עברו כמה ימים, וההתרגשות עדיין פה. הגברת כבר מצאה את מקומה במשרד, אבל מחשבה אחת באמת חשובה נשארה. המחשבה שהחלה את כל המסע המטורף הזה לפני כמה שנים בלוס אנג'לס, המחשבה שכל איש טלוויזיה באשר הוא צריך להתעורר איתה בכל בוקר, והיא להמציא את תוכנית הטלוויזיה הבאה שתהיה התוכנית הכי טובה בעולם. זו המחשבה שאיתה כל בוקר אני פותח את הדלת, וזו המחשבה שבשבילה באנו למקום הזה ולמקצוע הזה. זה כל מה שצריך לעשות.