אם תיקלעו במקרה לגן החובה היוקרתי "מאסטרמיינד" שנפתח בברוקלין, תגלו שלל פעילויות פעוטונים רגילות. צבעי ידיים, תחפושות, הדבקת נצנצים, "שעת חטיף" ואפילו תנומת צהרים, בדיוק כמו שחווה כל ילד על בסיס יומיומי לפני שהוא נכנס למעגל הלימודים, עבודה, זוגיות וחשק למות הרגיל של כולנו. ההבדל: מדובר בגן חובה למבוגרים. אפשר להירשם אליו מגיל 18 ומעלה, במסלולים משתנים שמתומחרים בין 300 דולר ל-1000 דולר, וליהנות במשך חודש מפעילויות שמתקיימות פעם בשבוע בשעות הערב: בין היתר, יש כאן שעת מנוחה, משחק בבצק, טיול שטח ו"יום הורים", שבמסגרתו הרשומים לגן (במרץ האחרון היו שישה כאלה) מגיעים עם שני מבוגרים, חברים או בני משפחה שמשוחחים עם יתר החברים על חייהם.
מייסדת הגן, מישל ג'וני בת ה-30 (הרשומים לגן קוראים לה "מיס ג'וני") מתחזקת צבעי שיער מתחלפים, גרביוני חתולים, מעילי פרווה סינתטית ואקססוריז זוהרים. יש לה סייעת בשם קנדיס קילפטריק (הרשומים לגן קוראים לה "מיס קנקן") שהייתה בעברה גננת ובשנים האחרונות היא בלוגרית. "אתה עדיין יכול להיות כל מה שתרצה כשתהיה גדול!", מסבירה ג'וני באתר של "מאסטרמיינד". "בהרפתקה בת החודש הזאת, נחקור קונספטים של גן חובה, כמו חברות וחלוקה, בשביל להכניס משחק, פליאה, אמונה עצמית וקהילה לתוך חיינו הבוגרים". בראיון ל"ניו יורקר" אמרה מיס ג'וני כי "משחק מעודד בריאות פיזית ומנטלית, אנשים שלא שיחקו גדלים להיות רוצחים סדרתיים וכאלה". היא לא לגמרי טועה, מסתבר, אבל עוד נגיע לזה.
ניפגש בבריכת הכדורים
עבור רובנו, בהנחה שלא העברנו את ילדותנו בשירות דאעש, הילדות המוקדמת זכורה כמאושרת וחסרת דאגות, תקופה קסומה בה היינו בני שש והחיים היו מדהימים. כבר שני עשורים שהעולם המערבי מעביר אחוז ניכר מזמנו בנוסטלגיה מטורפת לשנות השמונים והתשעים, שנות הילדות של רוב האנשים שגולשים היום בבאזפיד, ומהתוצאה של הלך הרוח הזה אי אפשר לברוח: עשרות כתבות שחוגגות "עשרים שנה לקלולס" (ול"חשיפה לצפון", "באפי", "אלו הם חיי", "בוורלי הילס" וכל תכנית טלוויזיה אפשרית); געגוע ויראלי לחטיפים מהעבר ולתכניות של החינוכית; שעתוק, שכפול וחידוש אובססיבי של סרטי ניינטיז, קאברים לשירים מהתקופה וגם סתם חולצות בטן וד"ר מרטינז. זה לא באמת בגלל שאנחנו מתגעגעים לאופנה ולמוזיקה ולסרטים של הניינטיז, אנחנו מתגעגעים לעצמנו בניינטיז. או באייטיז. או בכל עשור אחר בו לא סחבנו בעצמנו את הילד לקופת חולים. הרי להיות מבוגר זה חרא, במציאות שכוללת חרדות, לחצים, קשיי פרנסה ויחסי כוחות מבאסים, אז למה לא לברוח קצת לילדות?
פעם קראו לזה "תסמונת פיטר פן" – תופעה על שם אותו ילד נצחי שנהגתה בשנות השמונים על ידי ד"ר דן קיילי, אשר הגדירה אנשים שמתנהגים כמו ילדים ולמעשה התכוונה בעיקר לגברים שמסרבים להתחייב. אלא שהרגרסיה הקולקטיבית האחרונה לילדות היא שונה במקצת, ומאופיינת בעיקר בנהירה צרכנית לכל מה שמזכיר את הילדות. "שוק הפיטר פן", כפי שהוגדר בכתבה בניו יורקר, הוא תגובה קפיטליסטית לעולם שמסרב להתבגר באופן פתולוגי. במילים אחרות: אם כל כך הרבה אנשים רוצים להישאר ילדים, בואו נמצא דרך לעשות מזה כסף. הרי רוב האנשים שמתייצבים בגן החובה בברוקלין הם אנשים מתפקדים ומחויבים, עובדים, מגדלים ילדים ומטפחים קרן השתלמות. הם פשוט נורא מחוברים לילד הפנימי - שממש במקרה, כמה נוח, מחובר לארנק ובו אלף דולר פנויים.
והם לא היחידים, כמובן. הרגרסיה לילדות תופסת תאוצה בכל העולם המערבי - וכך בלונדון, למשל, אתם מוזמנים לקפוץ כבר היום לתוך בריכת כדורים למבוגרים. כן, ממש כמו זו במשחקיה הקרובה לביתכם, רק עם פחות חיידקים צואתיים וכדורים בצבע לבן בלבד – בכל זאת, המקום הוקם על ידי סטודיו עיצוב מקומי. תמורת התענוג שבהתפלשות בבריכה מתבקשים הלונדונים להעניק פאונד אחד לתרומה - וההיענות, למקרה שתהיתם, מטורפת. כמעט מטורפת כמו קצב המכירות של ספרי צביעה למבוגרים, הטרנד העכשווי בתחום הריפוי בעיסוק. הכל התחיל ב-2011, כשהוצאת ספרים בריטית ביקשה מהמאיירת הסקוטית ג'ואנה באספורד לצייר ספר צביעה לילדים. היא שכנעה אותם להוציא אחד דווקא למבוגרים, והתוצאה הייתה "הגן הסודי" שנמכר בשני מיליון עותקים. הוא וספר ההמשך שלו, "היער המכושף" ניצבו מוקדם יותר השנה בראש רשימת הספרים הנמכרים באמזון. "מדובר בפעולה אנלוגית, לא דיגיטלית", הסבירה באספורד את ההצלחה בראיון לניו יורק טיימס. "בכל אדם יש יצירתיות, אבל היא אובדת ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מאבדים את הביטחון. דף לבן יכול להפחיד הרבה אנשים ובספר צביעה צריך רק צבעים".
כיום ההיסטריה סביב ספרי הצביעה בשיאה, כאילו כולנו מעולם לא סיימנו את היסודי: הספר "Art-thérapie: 100 coloriages anti-stress" נמכר ביותר משלושה וחצי מיליון עותקים, סדרת "גן עדן יצירתי" המיועדת ל"צובעים מנוסים" נמכרה במאות אלפים רק בחודש מאי ובסתיו הקרוב תוכלו לרכוש גם ספר צביעה עם איורים מ"משחקי הכס". פעילות הצביעה נתפסת כמורידת חרדה ומרגיעה, וזה כנראה התירוץ שהופך את הפעילות לקבילה על ידי מבוגרים. הרי מבוגר שסתם צובע הוא אינפנטיל, אבל מבוגר שצובע כאמצעי להפחתת חרדות? לגיטימי. אני מוכרחה להודות שלא מצאתי את הצביעה בספר שבו התנסיתי, "אלף לילה ולילה – ספר צביעה לכיף, ליופי ולרוגע", ככיפית, מרגיעה ולצערי גם לא יפה (אם כי במקרה הזה האחריות ככל הנראה עליי). אמנם היה שבריר של התרגשות כששלפתי את הטושים של הילד, אבל מהר מאוד הרגשתי שבזמן הזה יכולתי לקרוא, לדבר עם חברים, לראות טלוויזיה, ובמקום זאת אני ממלאת פרח בטוש סגול. החוויה הפכה מהר מאוד לסיזיפית, רפטטיבית ומתישה. ויצאתי מהקווים המון.
כולם לובשים פרוזן
רוב הדוגמאות שקשורות ל"שוק פיטר פן" הרבה פחות קיצוניות מגן חובה למבוגרים וככל הנראה מרגישות טבעיות לגמרי עבור רובנו, שצורכים תרבות ילדים או נוער בטבעיות. למעשה, כ-55% מספרי ה-"יאנג אדולט", כמו "משחקי הרעב", "הארי פוטר" (הסדרה הנמכרת ביותר בעולם אחרי התנ"ך) ו"דמדומים" (117,000,000 עותקים ברחבי העולם), נקנים ונקראים על ידי מבוגרים. ד"ר לואיס ג'וי, מרצה בקיימברידג', טוענת שספרות ילדים מושכת קוראים מבוגרים כי היא מציגה להם עולם שלא מחייב כל כך הרבה מודעות עצמית, כזה שמערכות היחסים בו יותר ישירות ונעדרות את אי ההבנות המאפיינות יחסים של מבוגרים.
גם סרטים כמו "הקול בראש" ו"צעצוע של סיפור 3" פופולריים מאוד בקרב מבוגרים (שבאופן כללי אוהבים לעוף על סרטי "פיקסאר") ונתפסים כתוצרי תרבות לגיטימיים כי לפני שהם סרטי אנימציה הם קודם כל סרטים עמוקים, חכמים ורגישים. אם הסתכלתם טוב על קהל הצופים בסרט הלגו האחרון, יכולתם לראות שם אחוז ניכר שעבר מזמן את גיל 18 - וגם "פרוזן" הפך לתופעה תרבותית שמרגשת הורים יותר מאשר ילדים, כי הם רואים בו מסרים פמיניסטיים וקוויריים. וגם כי הם מתים על לט איט גו.
פרוזן גם הצליח למסגר את האופנה הילדותית כפריט חובה לפאשניסטות. אם בשנים האחרונות כבר התרגלנו לראות בחנויות קפוצ'ונים למבוגרים עם אוזניים חמודות, ינשופים על כל חולצה תועה, נעלי חתלתולים במחיר מופקע וכיסויים לנייד שפונים לבני שמונה ובנות ארבעים כאחד, הטרנד המתיילד עולה עכשיו שלב. קום דה גארסון יצרו שיתוף פעולה עם "פרוזן", מוסקינו יצאו בליין לוני טונס ומרצ'נדייז של "המיניונים" בשיתוף עם מעצבי על נמכר בחנויות כמו קולט וסלפרידג'ס. כלומר, אולי את תחתוני הסנופי תעדיפו לשמור לבית, אבל אם זה ממותג ומגיע בליווי תג מחיר מופרך לא תהססו גם לצאת עם זה לעולם. שיטוט באתר של "אורבן אאוטפיטרז" מגלה עולם שלם של דברים שבא לנו לקנות מאז היסודי, כולל טמגוצ'י, סקטים, עפיפונים, כדורי מים מתנפחים בצורות כיפיות, סוכריות גומי היתוליות וסטים של מחברות ועטים של "פוני קטן". הכל, כמובן, במחירים שמבוססים על ההבנה כי אנחנו מוכנים להוציא רבה כסף כדי להרגיש שוב בני שמונה. ולמה לא, בעצם? חיינו הבוגרים הם חתיכת שעמום, ואין כמו אבוב בצורה של דונאט או וואנזי של חד קרן כדי להכניס בהם קצת אמירה אישית.
כמעט בהכל אפשר להאשים את היפנים – אומה שלמה ומשוגעת שמקדשת את הילדותיות והחמידות. "קוואי", הם קוראים לכל מה שנראה כמו נערת בית ספר יפנית וכרוך בצבע ורוד, בדובי פנדה, פרווה סינתטית וכל דבר אחר שיגרום לך להיראות קצת פחות אישה וקצת יותר ילדה. אחד ההסברים לתופעה היפנית קושר אותה לאחוזי הילודה הצונחים ביפן. לפי מחקרים שונים, מבוגרים אמורים לחוש רגשות הוריים כלפי כל דבר עם מאפיין תינוקי - ובעידן שבו פחות ופחות אנשים עושים ילדים, יש הרבה אינסטינקטים הוריים שמופנים בסוף לעוד בובה של הלו קיטי.
הצד החיובי: לא תצאו רוצחים
אמרנו הלו קיטי? התכוונו לבית מלון יוקרתי ביפן בעיצוב שכולו הלו קיטי, וגם לבית יולדות חדש במדינה שמוקדש אך ורק לחתולה החמודה. אם פעם היינו מעקמים את האף אל מול קונספט ילדותי וצבעוני מדי כזה, יכול להיות שבשנים האחרונות כבר התרגלנו: בפלורידה כבר עומד מלון "לגו לנד" ובחללי העבודה במשרדי גוגל בישראל יש גם מגלשות ואזורי משחק. אמנם בחברות הגדולות מדובר במנגנון קפיטליסטי חלקלק הכולל ניסיון להשאיר אותך בעבודה כמה שיותר, אבל הבסיס הוא אותו בסיס – העבודה כמקום שאפשר לשחק בו בדיוק כמו פעם, להתחבר ליצירתיות שהשארנו בארגז החול.
מה עושים עובדי התאגידים המותשים כשהם יוצאים לחופש? דוגמא קיצונית יותר לטרנד היא "מחנות קיץ למבוגרים", שהפכו לפופולריים מאוד בשנים האחרונות. הנה 12 מחנות מומלצים במיוחד על ידי "באזפיד: יש כאלה שמוקדשים למוזיקה, ליוגה, לבישול, למחנאות - וגם, כמקובל, לעירום ומיניות. כולם כוללים שהיה בת שבוע בערך ביעד מבודד לצד מבוגרים אחרים, נטולת טלפונים סלולריים, עבודה ומשפחה אבל מלאה בפעילויות ובמשחקים. וזה עובד, אנשים נרשמים כאילו הם לא סוחבים טראומות מהגדנ"ע. במקביל, בתל אביב נפתחו השנה מעל 12 "חדרי משחק" שבהם קבוצות חברים יכולים להתאגד על מנת לפתור תעלומה, והם מצטרפים למלחמת המים השנתית בכיכר רבין, שמתחרה בילדותיות שלה רק ב"יום מלחמת הכריות" העולמי אשר נחגג מדי שנה בעולם באירועי ענק.
המילה שחוזרת הכי הרבה בשיח על הנושא, היא "משחק". כשהיינו קטנים שיחקנו, כשהתבגרנו הפסקנו עם זה ומסתבר שזה הדבר הכי גרוע שקרה לנו. מחקר מ-1996 של סטיוארט בראון, פסיכיאטר שחקר את עברו של רוצח ההמונים צ'ארלס וויטמן, גילה כי זה לא שיחק בילדותו. בהמשך הוא הרחיב את המחקר ל-26 רוצחים נוספים וגילה ש-90% מהם לא שיחקו בילדותם. כמובן ש-90% מהם גם סבלו מהתעללות בילדותם, אבל בואו לא ניתן לזה להפריע לתזה. לפי בראון, למשחק יש קשר להצלחה אקדמאית, הקלה על מתחים וביצועים בעבודה.
מבחינת מיס ג'וני מברוקלין, המשחקים שמהווים חלק בלתי נפרד משגרת יומו של הגן לא מספקים רק פעילות חברתית למבוגרים קצת ילדותיים, אלא גם עוזרים לנפש. "מבוגרים נכנסים לשגרה, לסטגנציה. כשהם לוקחים חלק בפעילויות של גן חובה הם חוזרים למקום אחר, לזמן אחר שבו הם יותר האמינו בעצמם, יותר בטוחים ומוכנים לכבוש את העולם. אני רוצה לעורר את זה באנשים". ועל מנת להעניק תוקף אקדמאי, גם ד"ר סקוט בארי קאופמן מאוניברסיטת פנסילבניה תומך ביוזמה. "לשמר ערך של 'משחקיות' אצל מבוגרים תורם באופן משמעותי ליצירתיות, שדורשת לעתים לכבות חלק מהמוח ולתת לרעיונות לרוץ חופשי. לתת למבוגרים מנוחה מהחשיבה הביקורתית ומהשגרה יכול להכניס אותם למודעות שמשנה את הפרספקטיבה שלהם ומעניקה להם תובנות ורעיונות".
אבל לא כולם רואים את הטרנד כמגמה חיובית שתמנע מאיתנו להפוך לרוצחים סדרתיים. בכתבה בניו יורקר התראיינה גם סוזן ג'קובי, מחברת הספר "The Age of American Unreason", שטוענת שמבוגרים ששוקעים בפנטזיות אסקפיסטיות הכוללות ספרי צביעה ומחנות קיץ למעשה חווים רגרסיה לתוך תבניות בטוחות על מנת להימנע מהעולם שסביבם. אחרי הכל, גם לצבוע ציורים זה להישאר בתבנית בטוחה שאתה לא ממש צריך לגייס עבורה יצירתיות משל עצמך. "אני חושבת שהפופולריות של ספרי נוער נובעת מכך שאנשים לא רוצים להשקיע מאמץ", היא מסבירה, וטוענת שאולי למיתון הכלכלי יש קשר לכך. בסופו של דבר, כשאנשים בשנות העשרים לחייהם חוזרים לגור עם ההורים כי הם לא מצליחים להשיג עבודה, מתפתחת אצלם סוג של רגרסיה פסיכולוגית. המשמעות של הרגרסיה הזאת היא שבסופו של יום, היא מונעת מהם מלהפוך למבוגרים".