ילדים מתים יותר בשום מקום

אנחנו עומדות במקום שבו הסתיימו חייו של פעוט בן שנה וחצי, אבל בור הספיגה המאולתר שבו טבע כבר לא קיים. בני המשפחה, שהובילו אותנו לזירת האסון, אמרו לנו מראש שכבר אין מה לראות כאן. הבור התכסה באדמת הנגב הקשה. הכל מאלוהים, הם אומרים. הוא המחליט והוא הקובע, זה מה שיש ואין מה לעשות. הם אנשים מאמינים והם לא מכירים דרך אחרת להתנחם.

זה קרה לפני כחודש, ב-16 בספטמבר. פרסומים על האירוע דיברו על פעוט שטבע בערערה, אלא שהחמולה של הפעוט, משפחה גדולה בת כ-600 נפשות, מתגוררת מחוץ ליישוב. כמו 100 אלף מבני הפזורה הבדואית, החמולה יושבת בשטח שאינו מוכר על ידי המדינה. המעמד, או אי המעמד, פירושו היעדר מוחלט של תשתיות – חשמל, גז, כבישים, מים וגם ביוב. "אנחנו חופרים את בורות הספיגה בעצמנו כי אין ברירה, והרבה פעמים קרה שילדים נפלו לבור כזה", אומר חוסיין רפאיעה, איש עסקים ופעיל חברתי. "לפעמים הצליחו להציל אותם. לפעמים לא".

קיימים מספר סוגים של בורות ספיגה. היקרים ביותר סגורים, מחופים בבטון, נמצאים במרחק משמעותי מאזור המגורים ומחוברים לבתים בעזרת צינורות תת קרקעיים. תושבים אחרים מכסים את תחתית הבור בשכבה עבה של בוץ כדי להפחית את חלחול השפכים לקרקע ומגדרים אותו כדי למנוע נפילות של ילדים ובעלי חיים. יש מי שמכסה את הבור וחופר חדש כשהוא מתמלא, ויש מי ששואב את תכולתו.

בכפר לא מוכר אין מדרכות, מעברי חצייה או רמזורים, וגם לא תחבורה ציבורית. אין שלטון מקומי או מי שמטפל בתושבים. בדרך כלל אין מרפאה וברוב המקרים אין בית ספר או גן ילדים

הבור שבו טבע הפעוט לא היה מהסוג היקר. הוא נחפר בעזרת שופל, בעלות של 500 שקלים. הפעוט נפל לתוכו ככל הנראה לקראת ערב, וכשנמצא זה היה מאוחר מדי. דודו הביא אותו למרפאה בערערה, שם נקבע מותו.

בשנת 2011 הוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת דו"ח בנושא בריאות וסביבה בכפרים הבדואים. בין השאר הוזכרו בו בורות הספיגה כמקור לבעיות תברואה רבות. לשאלת מחברי הדו"ח על המתרחש בכפרים הלא מוכרים השיבה כך מהנדסת מחוז דרום של משרד הבריאות: "יישובי הפזורה [...] לא מוכרים, לא מוסדרים ולא קיימים לפי חוק התכנון והבנייה. מכאן שלמשרד הבריאות אין שום דרך להשפיע על מה שאנשים עושים בחצר האחורית שלהם".

עלי ואיוב, דודיו של הילד שטבע למוות, יושבים מולנו במבנה הפח שבו המשפחה נוהגת לארח. הם אחים תאומים, בני 22, שניהם עובדים במפעל בראשון לציון. "עוד מעט יגיע מוחמד, אח שלנו, האבא. הוא מדבר עברית טובה", אומר איוב ומזהיר: "רק אל תזכירו את הילד".

מוחמד חוזר מבאר שבע, שם הוא עובד כמתקין לוחות סולאריים, ומצטרף לשיחה. הוא מקבל בדממה את השתתפותנו בצערו ולא מדבר על הילד שלו. אנחנו לא מזכירות אותו ומכבדות את בקשת המשפחה להימנע מפרסום שמו ושמה של החמולה, אבל נדמה שהפעוט יושב כל העת בשקט לצד אביו. "זאת האדמה שלי, אבל אני לא מרגיש כאן בבית כי הבתים שלנו תמיד בסכנת הריסה", אומר מוחמד. "אני חולם על חיים אחרים בשביל הילדים שלי ובשבילי. חיים של בן אדם רגיל".

מאוחר יותר יאמר לנו אורן יפתחאל, פרופ' לחקר עירוניות וגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון ופעיל חברתי: "בור הספיגה שבו מת הילד הוא משל למה שקורה בחברה הבדואית בנגב. מה שקרה שם הוא תוצאה של הזנחה מכוונת ותכנון דכאני שלא מאפשר לחברה הזו להתאושש ולעמוד על הרגליים. בעיית התשתיות היא חלק גדול מכך שזאת הקבוצה הכי ענייה והכי לא משכילה במדינת ישראל, וזה חייב להיפסק. זה פצע על כולנו".

271 ילדים מתים

שקט מאוד בשולי ערערה. שקט כאן כמעט תמיד, אבל זו לא שלווה פסטורלית אלא   דממה עוכרת שלווה של ישוב שאינו ישוב - רחובות ריקים, נעדרי צמחיה, נעדרי בתי קפה, גינות, פארקים, ספסלים. יש כאן פנסי רחוב, אבל רבים מהם אינם עובדים. הכבישים כאן, אם ישנם, גרועים ומלאים מהמורות. רשת החשמל הפיראטית היא סכנה בפני עצמה: שבועיים לאחר טביעתו של הפעוט התחשמל למוות עבד א-רחמן אבו מאדי בן השלוש, תושב כפר א-זרנוק, שהיה בביקור אצל דודיו בערערה. הוא הובא למרפאה המקומית, אנשי מד"א ביצעו בו פעולות החייאה, אך בבית החולים סורוקה נקבע מותו.

הרכב קופץ ומקרטע בין מבנים רעועים ברחובות שאינם רחובות. הרושם הוא של אזור מוסכים נטוש, לא של כפר שנולדים בו ילדים ובני אדם מעבירים בו חיים שלמים בלי להכיר משהו אחר

"ההורים כאן מבקשים מהילדים לא להסתובב", אומר מוחמד. "זה לא רק הסכנות מחוץ לבית, בכבישים. יש גם יריות של פושעים, וכשהמשטרה מגיעה זה תמיד רק אחרי שהן נגמרות, גם כשזה קורה מול התחנה עצמה. כשיורים טילים אין אזעקות וכיפת ברזל לא פועלת כאן, אז הטילים נופלים ואין מה לעשות. אין איפה להתחבא".

הכפרים הלא מוכרים היו כאן ברובם עוד לפני קום המדינה. הבדואים אומרים שהאדמות שייכות להם, אלא שבהיעדר רישום כחוק אין גם בעלות כחוק. המדינה טוענת שהאדמות שייכות לה, לא מכירה בכפרים הבנויים עליהן ואינה מניחה תשתיות במה שמהווה מבחינתה בנייה אסורה.

בכפר לא מוכר אין מדרכות, מעברי חצייה או רמזורים, וגם לא תחבורה ציבורית. אין שלטון מקומי או מי שמטפל בתושבים באופן ישיר. בדרך כלל אין מרפאה (רק בשישה מ-35 הכפרים הלא מוכרים בנגב פועלות מרפאות) וברוב המקרים אין בית ספר או גן ילדים, כך שהילדים יוצאים בהסעות למוסדות מרוחקים. רבים מהם מבלים בדרכים המשובשות שעה עד שעתיים, ולעתים נאלצים לחזור הביתה כשהנגב מפתיע עם אחד משיטפונותיו. "ילדים בגיל בית ספר חוצים שלוליות שהן בגובה שלהם או מפסידים עשרות ימי לימודים בשנה כי אין להם איך להגיע לבית הספר", מספרת אלה גיל מעמותת "סיכוי" המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה. "באופן לא מפתיע, ההישגים שלהם מאוד נמוכים. בין 20 ל-30 אחוזי נשירה, 50 אחוז זכאים לבגרות".

את ההסעות לתלמידים, אגב, מפעיל משרד החינוך. בתי ספר אולי אין בישובים שאינם מוכרים, אבל יש חוק חינוך חובה. ככה יוצא שמשרד החינוך מפעיל מערך הסעות על כבישים שמשרד התחבורה לא מוכן להפעיל עליהם אוטובוסים.

המצב בגיל הרך חמור לא פחות. "בשש השנים האחרונות איתרנו בכפרים הבלתי מוכרים 5,000 ילדים בני שלוש עד שש שלא רשומים בכלל לגני הילדים", אומרת גיל. "הם לא רשומים כי ההורים לא רוצים להעלות אותם על הסעה שמסכנת אותם".

חוסיין רפאיעה, פעיל חברתי (בתמונה): "חבר שלי דרס כאן ילד והוא שבור לגמרי, אבל הוא לא אשם. זאת אשמת המדינה שאין הפרדה בין הולכי רגל למכוניות נוסעות"

אבל כמו שיודעים מוחמד ומשפחתו, הסכנות כאן אורבות גם בבית. על פי נתונים של ארגון "בטרם", הפועל למען בטיחות ילדים, בין השנים 2010-2020 מתו בתאונות שונות 271 ילדים בפזורה הבדואית. בשנים הללו היוו מקרי המוות בקרב ילדי הפזורה 20% מכלל מקרי תמותת הילדים מהיפגעות בישראל כולה; כדי להכניס את הנתונים לפרופורציה, הבדואים מהווים רק כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.

הגורם המרכזי לתמותת ילדים בחברה הבדואית הוא תאונות דרכים, שמהוות 50% מכלל גורמי התמותה. מפילוח תאונות הדרכים עולה כי 46% מהתאונות (68 ילדים) היו בסביבת הרכב, מה שנקרא "תאונות חצר". גורם התמותה השני בשכיחותו בתאונות ילדים, 11% (33 ילדים), הוא טביעה. מפילוח המקרים עולה כי 36% (12 ילדים) טבעו בדלי או בגיגית, 24% (8 מקרים) בים ו-15% בבריכה. בעשור המדובר נרשמו שני מקרי טביעה בבור ניקוז, שניים בשיטפון, שניים במאגר מים, אחד בבאר ואחד בנחל.

"כל שנה אנחנו מקבלים מקרים של ילדים שטובעים בשיטפון, שיוצאים לחצר וטובעים בבורות ספיגה", אומרת דוברת "בטרם", עינת שגיא אלפסה. "בישובים הבדואים בנגב אין מדרכות ואין הפרדה בין מתחם המשחקים של הילדים לבין מרחב הנסיעה והמון ילדים נדרסים ליד הבית, ובחורף יש שריפות בבתים בגלל אמצעי חימום לא בטוחים. יש גם מקרים של הרעלת פחמן דו חמצני, כי מחממים את המים בגז שמורכב בצורה פיראטית, וילדים מתים כשהגז נפלט. אלה דברים שלא קורים בשום מקום אחר בארץ, ויש להם פתרונות זמינים, אבל מוסדות המדינה מעבירים את האחריות מאחד לשני".

חוסיין רפאיעה, שהתנדב בעבר לתפקיד הבלתי רשמי של ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים, חושש מהחורף המתקרב. מעל ביתו עוברים כבלים שמספקים חשמל לתושבי באר שבע, דימונה, אילת וים המלח, אבל לא לתושבי הכפר. החשמל בביתו של רפאיעה מגיע מפאנל סולארי שבעל הבית העמיד בחצר, לא רחוק מהמקום שבו מתחבא בור ספיגה. "תיזהרו לא לדרוך קרוב מדי", הוא אומר לנו ומסביר שאמנם זה בור של הביוקר, אבל הוא עדיין מסוכן.

בשנה שעברה, מספר רפאיעה, הבת שלו שיחקה בגשם, החליקה ושברה את ידה. "הזמנו אמבולנס והוא חיכה בכביש הראשי כי אין לו גישה לכאן והם אפילו לא מנסים להיכנס, אז אנחנו מביאים את החולים אליהם", הוא מספר, "אבל בדיוק התחיל שיטפון ואי אפשר היה להגיע לכביש הראשי, אז הזמינו מסוק חילוץ מהצבא והוא לקח אותה לסורוקה. אם היו כבישים, לא היה צריך לבזבז כסף על מסוקים".

יותר מדי זמן 

הרכב שלנו קופץ ומקרטע בדרכי עפר שעוברות בין מבנים רעועים ברחובות שאינם רחובות. הרושם הוא של אזור מוסכים נטוש, לא של כפר שנולדים וגדלים בו ילדים ובני אדם מעבירים בו חיים שלמים בלי להכיר משהו אחר. הדרכים עוברות בין הררי אשפה שכלבים משוטטים ישנים למרגלותיה או נוברים בה; התושבים מוציאים לכאן את הזבל, אבל אף אחד לא בא לפנות. בלית ברירה הם שורפים את האשפה.

מפעם לפעם נראות בצדי הדרכים נשים, חלקן עם ילדים. גם בשולי הכבישים המהירים אפשר לראות אותן צועדות לתחנת האוטובוס הקרובה כדי להגיע לעיר - שם יוכלו, למשל, להגיע לרופא. "בשנה שעברה היה דיון בוועדת הבריאות של הכנסת על הצורך להקים מרפאה בכפר שחיים בו 6,000 איש", מספרת אלה גיל. "סגנית המפקחת המחוזית הסכימה שצריך, אבל אמרה שבאוטובוס הם יכולים להגיע לערד תוך שלוש דקות. היא צודקת, רק שאין אוטובוס. לא רק בתוך הכפרים, גם לא בכניסה לכפר. אישה שאין לה רכב ויש לה תור לרופא, או שהילד שלה לא מרגיש טוב, צריכה ללכת קילומטרים לתחנה, לחכות לאוטובוס שייקח אותה לערד או לבאר שבע ואז לחזור. זה יום שלם. היו מקרים שלא היה להן איך לצאת עם הילד, אז הן חיכו שהאבא יחזור ובינתיים המצב של הילד הידרדר. קרה שזה נגמר במוות".

רשת החשמל הפיראטית היא סכנה בפני עצמה. עבד א-רחמן אבו מאדי, בן שלוש (בתמונה), התחשמל בביקור אצל דודיו בערערה. מותו נקבע בבית החולים סורוקה 

מה עושות נשים בהיריון, תקופה שצריך לעשות בה המון בדיקות?
"בישובים לא מוכרים אין סניפי טיפת חלב, והן פשוט מוותרות על תורים בזמן ההיריון. במקרה הטוב, מי שמאוד חשוב לה הולכת לסקירת מערכות אחת".

איפה משרד התחבורה בסיפור?
"כבר שנתיים אין ויכוח שצריך להקים תחנות אוטובוס בישובים, ולמרות שמדובר בתקציב לא גדול, הן עדיין לא הוקמו. בסופו של דבר השאלה היא כמה זמן לוקח למישהו להגיע מהבית למקום שאליו הוא צריך להגיע, והתשובה היא שיותר מדי זמן".

בחצר הבית הקטן שלה נמצאת דלאל, מורה לגיאוגרפיה. פעוט כבן שנתיים הולך אחריה לכל מקום. היא מכירה את משפחתו של מוחמד ואומרת שיש רבים כמותם. לא רחוק מכאן, בכפר אבו תלול שבו חיים הוריה, נדרס למוות לפני כשבועיים ילד קטן.

"הנהג הדורס הוא חבר שלי", מספר חוסיין רפאיעה. "הוא התקשר אליי בוכה מיד אחרי שזה קרה, שבור לגמרי. הוא מרגיש אשם, אבל הוא לא אשם. זאת אשמת המדינה שאין כביש ואין מדרכה ואין הפרדה בין הולכי רגל לבין מכוניות נוסעות".

"לפני שש שנים יצא דו"ח מטעם יועץ במשרד התחבורה שקבע שאחד הפתרונות לבעיית התחבורה בפזורה הוא שיפוץ של רשת הדרכים - בלי סלילה, פשוט שיהיו דרכי עפר טובות", מספרת אלה גיל. "כל הגורמים הרלוונטיים מסכימים שזה מאוד חשוב, אבל עדיין לא הוקצה לזה תקציב, אין אף גוף שהוגדרה לו הסמכות לעשות את העבודות האלה, והילדים ממשיכים לחיות בסכנה מתמדת".

הגשם מחמיר את הסכנות עד כדי כך שמאז חורף 2013 פועלת באזור יחידת חילוץ, יוזמה פרטית של התושבים. "הייתה אז סערה והמון שיטפונות", מספר נאג'י אבו זקיקה, תושב ביר אל חנאן. "כתבתי בפייסבוק שאני צריך מתנדבים, וככה נוצרה יחידת החילוץ. אנשים עם ג'יפים התנדבו להסיע זקנים לבתי חולים, הגשנו סיוע לבתים שנהרסו מהרוחות. אחר כך גייסנו כספים ושיפצנו את הבתים. לאורך כל השנה אנחנו מסיעים אנשים מהבית לכביש הראשי כדי להגיע לאמבולנס, בכל מצב נתון אנחנו 30 מתנדבים. יש בינינו רופאים, אחיות".

באיזה מקרים אתם נתקלים?
"יולדות שצריכות להגיע לבית החולים, אנשים שצריכים תרופות. חלק מהפעילות שלנו מתרכז גם באיתור נעדרים. לא רק בדואים, גם ילדים יהודים. המטרה היא לתת סיוע, לא משנה למי".

ד"ר ת'אבת אבו ראס (בתמונה): "צעירים בדואים מצטרפים לארגוני פשע שמסייעים לשב"כ ולמשטרה, אז לא נוגעים בהם. אלה אנשים ששולטים בשוק השחור והאפור"

אלא שלפעמים אין כבר איך לסייע. בחודש מרץ האחרון הובאו שלושה אחים תושבי חורה ממשפחת אבו סבית, אבראר (בת שנה), חאלד (בן שלוש) ולילא (ארבע), לבית החולים סורוקה, שם נקבע מותם. שריפה פרצה בביתם והם שאפו עשן רב לפני שהוצאו מהמבנה. הם מתו כתוצאה מחנק.

על פי נתוני "בטרם", בין השנים 2016-2021 מתו 19 ילדים בדואים בשריפה. 12 מתו מחנק, 12 בנפילה, 6 מהתחשמלות, 5 מפגיעת בעלי חיים ו-4 נשכחו ברכב.

בנה עכשיו, נהרוס אחר כך

התפיסה הרווחת היא שהבדואים הם נוודים, אלא שהחמולות בנגב לא נדדו לשום מקום זה עשרות שנים, חלקן מאות. עם קום המדינה התגוררו בנגב על פי ההערכות כ-70 אלף בדואים; שטחים נרחבים באזור עובדו על ידי חקלאים בני הפזורה, עניין שמחייב התיישבות קבע. אלא שבמהלך מלחמת העצמאות עזבו או נמלטו רבים, בעיקר לרצועת עזה - מי מפחד היהודים ומי מחשש שיגויס בכפייה לצבאות הערביים.

בשנת 1951, עם החלת הממשל הצבאי על כלל ערביי ישראלי, אלה שנותרו אולצו לעזוב את אדמתם והמדינה קיבצה אותם במשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. הממשל הצבאי גם הגביל את אפשרויות התעסוקה של הבדואים מחוץ לאזור, וגברים רבים נותרו מחוסרי פרנסה. ב-1953 חוקק "חוק רכישת מקרקעין" שאפשר לממשלה באופן זמני להפקיע קרקעות, בעיקר של ערבים. על אדמות שהופקעו ממשפחות בדואיות הוקמו ישובים יהודיים, שמורות טבע, מחנות צבאיים ושטחי אש.

הדרכים עוברות בין הררי אשפה שכלבים משוטטים נוברים בה. התושבים מוציאים לכאן את הזבל, אבל אף אחד לא בא לפנות. בלית ברירה הם שורפים את האשפה

באמצע שנות ה-60 החלה המדינה לבנות עיירות קבע במטרה להעביר אליהן את הבדואים. אז גם החלה המערכה המשפטית בסוגיית הבעלות על הקרקע, מלחמה שנמשכת עד היום.

בשנת 2007 הוקמה במשרד הבינוי והשיכון ועדה שהוסמכה להמליץ על מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. הוועדה, בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, הציעה להכיר בחלק מהכפרים הלא מוכרים. ועדת גולדברג הציעה גם לחבר חלק ניכר מהמבנים הלא חוקיים לתשתיות. "הזמן הולך ואוזל ודחייה נוספת [...] עלולה להיות בכייה לדורות. על המדינה לשים לה יעד לממש את המדיניות המוצעת תוך 5-7 שנים", סיכמה הוועדה. 14 שנים חלפו מאז.

ד"ר חבצלת יהל ממכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון, לשעבר המשנה לפרקליט מחוז דרום, מצביעה על הפלונטר הייחודי הטמון בהכשרת הישובים הלא-מוכרים. "אפשר להגיד 'בואו נכיר בכולם', אבל זה לא עובד ככה. כשמכירים בישוב צריך שיהיו תשתיות, צריך גרעין שיטפח אותו, ולפעמים זה פשוט לא אפשרי. נגיד שסימנתי וי, הכשרתי הכל, ומחר בן אדם יבנה בית בדיוק על הכביש שהרשויות תכננו. מה נעשה? נשנה את הכביש כי הוא החליט ששם הוא רוצה בית? היה מקרה שהמדינה רצתה להעביר קו ביוב חמישה מטר מתחת לבית של אחד התושבים בישוב מוכר, הוא סירב בטענה שזה השטח שלו, אז המדינה כדי לא להתעמת איתו שילמה מיליונים על קו ביוב עוקף. האם המדינה, הציבור, צריכים לקבל דבר כזה? האם נכון להשקיע ככה רק כדי לא ליצור עימותים?".

"המדינה מעוניינת לרכז את הבדואים בעיירות, אבל הבדואים לא רוצים להתרכז או להיות עירוניים אלא לשמור על המרקם החברתי השבטי בכפרים החקלאיים", אומר ד"ר ת'אבת אבו ראס, מרצה במחלקה לגיאוגרפיה ולפיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון ומנכ"ל שותף בארגון היהודי-ערבי "יוזמות אברהם". "מעבר לזה, כשהבדואים אומרים שהם היו על הקרקע ב-1947, המדינה אומרת להם 'תוכיחו'. מבחינת המדינה זאת הייתה קרקע מתה בזמן העות'מאנים והבריטים, מדבר ששייך למדינה".

מעבר למסורת החקלאית, שממילא נעלמת ממדינת ישראל, איזה טיעון יש בעצם נגד ריכוז בערים? הרי קורים דברים דומים בפרויקטים של פינוי-בינוי.
"המדינה מציעה למשל לעבור לחלקת אדמה בתל שבע, אבל האדמה הזאת היא בבעלות שבט אחר וזה מביא להתנגשות. הבדואים מצדם מעדיפים להתנגש עם המדינה ולא עם שבט אחר, כי החוק השבטי ממילא קודם מבחינתם לחוק האזרחי. כלומר, המדינה יכולה לתת לבדואי חלקת אדמה, ובדואי אחר יגיד לו 'צא מכאן, זאת האדמה שלי'. לכן אנחנו רואים בעיתונות המקומית בנגב הודעות של בדואים שמזהירים אחד את השני שמדינת ישראל מפקיעה את הקרקע שלהם, 'דעו לכם שזאת הקרקע השבטית שלי, ראו הוזהרתם'".

אלה גיל, עמותת "סיכוי" (בתמונה): "יש בכפרים הבלתי מוכרים 5,000 ילדים בני שלוש עד שש שלא רשומים לגני ילדים כי ההורים לא רוצים להעלות אותם על הסעה שמסכנת אותם"

לצד מהלכים של ריכוז והפקעה מאיימת על תושבי הכפרים הלא מוכרים גם האפשרות של הרס בתיהם. "אח שלי בנה לבן שלו את הבית הזה כי הוא רצה להתחתן, ואצלנו אם אין בית אז אין חתונה, אבל המשטרה פירקה אותו כי זה לא חוקי", מספר חוסיין רפאיעה ליד ערימת לוחות פח שפעם היו מבנה. "בסוף הם חילקו את בית ההורים שלנו לשניים והוא ואשתו קיבלו חדר וחצי". 

מה יהיה כשיהיו להם ילדים?
"נתמודד עם זה. בינתיים המציאות היא שהפקחים מסתובבים כאן ומחפשים בתים להרוס, ואחרי שהם מורידים אנחנו מקבלים קנס על בנייה לא חוקית. הם הולכים ומשאירים את המשפחה בלי כלום. גם השוטרים, לא מעניין אותם עבריינים, אבל כשמדובר בבנייה הם אכזריים".

מה זה אומר?
"לפני חודשיים עברתי אלימות משטרתית. הרסו את הבית של בן דוד שלי, הלכתי לשאול מה הם עושים ונתנו לי מכות באלות. יחידת יואב רק רואים בן אדם, ישר קופצים עליו. אין כאן מצלמות, אז הם יכולים לעשות מה שהם רוצים והם מרביצים בלי לדבר. הבנים שלי קיבלו מכות רק כי הם יצאו לראות מה קורה". 

למה בעצם לבנות בית באופן לא חוקי בידיעה שהפקח יגיע ויהרוס?
"אין ברירה אחרת, אנשים פשוט מקווים שלא יראו אותם. יש לי חבר שרצה לחתן את הבן שלו, אבל בכל פעם שהוא בנה בית הרסו אותו, אז בסוף הוא חיתן אותו בדיר כבשים. עשה שם שירותים, שם מיטה, חיתן את הבן. לא הייתה לו ברירה. ומילא זה, אבל הרס בתים זה טראומה לילדים, הרס נפשי, ואין שום גוף שיטפל בהם. הילדים שואלים אותנו כל הזמן, 'למה הורסים את הבתים שלנו?'. כשהם קטנים אנחנו משקרים או מציגים את הדברים בצורה עדינה, שלא תהיה להם שנאה כלפי המדינה. כשהם מתבגרים הם כבר מבינים למה.

"לפעמים גם הילדים עוברים אלימות. באים לפרק את הבית והם לא מבינים מה קורה, מתנגדים, לפעמים זורקים אבנים. אז מרביצים בלי הבדל, לנשים, לילדים. כל בוקר שומעים פה צעקות של ילדים ונשים, דברים נוראיים. זה מוציא אותי מדעתי, מעמיד את השערות".

אין לאן ללכת

ד"ר אבו ראס מכיר היטב את הטענה הקבועה נגד הבדואים: הם בוחרים למעשה לחיות מחוץ לחוק. הרס בתים, היעדר תשתיות – אלו בעיות שלא קיימות ביישובים מוכרים. "העניין הוא שגם ביישוב מוכר אפשר לא לאשר לך לבנות בית, וזה בדיוק מה שקורה", הוא אומר. "אתה עובר בין ידיים של פקידים גזעניים שבקלי קלות יכולים להגיד לך 'לך מפה'. מעבר לזה, לשלוח אותנו לאדמות של שבטים אחרים זה לשלוח אותנו למות, והמדינה לא מבינה את זה".

רפאיעה: "הילדים שואלים כל הזמן, 'למה הורסים את הבתים שלנו?'. כשהם קטנים אנחנו משקרים כדי שלא ישנאו את המדינה. כשהם מתבגרים הם מבינים למה"

"אנחנו רק רוצים שיכירו בנו", אומר רפאיעה. "נשלם את כל מה שצריך, נעשה הכל, אבל תכירו בנו. אומרים שהבדואים לא משלמים ארנונה, אבל המדינה לא מכירה באדמה שלי ולא מספקת שירותים, אז על מה אני אשלם? היהודי יכול לחיות איפה שהוא רוצה - בקיבוצים, בחוות בודדים שהיו לא חוקיות והמדינה הכשירה. מה הבעיה שנחיה בכפרים חקלאיים? זה קורה רק בגלל שאנחנו לא יהודים".

"אני מבינה את ההשוואה לחוות הבודדים", אומרת ד"ר חבצלת יהל. "בדואי שגר בנגב מרגיש שרק נגדו מוציאים צווים ונגד אחרים לא, אבל בשורה התחתונה החוות עברו תהליך – יש כאלו שהוסדרו וכאלו שלא. מי שבונה ללא היתר צריך לפנות אותו, בין אם הוא בדואי ובין אם הוא יהודי או לא יהודי שהקים חוות בודדים".

פרופ' אורן יפתחאל מאמין שלב העניין הוא בכל זאת לאומי ולא נדל"ני. "במיקרו יש כאן כמה משאבים מאוד חשובים. למשל אזור התעשייה של יצהר, כביש חוצה ישראל, הכביש לערד - הבדואים מפריעים לכל אלה. אבל העיקר הוא מי נמצא על הקרקע, כי במקרו ישראל היא לא רק מדינה יהודית: היא גם מדינה מייהדת. כמו מדינות אתנוקרטיות אחרות שנראות כמו דמוקרטיה – בחירות, תקשורת - מתחת לפני השטח פועל כוח לאומי שמתבטא בכל מיני זירות. בהגירה, בפוליטיקה, במשפט, בכוחות הצבאיים. הפרויקט המרכזי הוא להרחיב את השליטה, לנכס את משאבי המדינה לטובת קבוצת הרוב ולכרסם במיעוט בלי להציע לו אזרחות שווה".

בחודשים האחרונים דובר רבות על האלימות והפשע בקרב האוכלוסייה הבדואית. בתקשורת דווח על מקרי ירי, השתוללות בכבישים, פגיעה באזרחים ואונס, המדינה יצאה בהצהרות שתפעל למגר את הפשע, אך נראה שמקבלי ההחלטות לא רוצים לראות את שורש הבעיה. "לנוער שלנו אין מוסדות, אין לאן ללכת. ארגוני הפשיעה מציעים להם 'בואו תעבדו איתי, על ההתחלה ניתן לכם 15 אלף שקל', וצעירים שלא לומדים ולא עובדים הם בסוף גם אלה שיורים ורוצחים. משטרת ישראל לא עושה הרבה, אלא הולכת על דגי הרקק ולא על ארגוני הפשיעה", אומר ד"ר אבו ראס.

למה?
"ארגוני הפשיעה שהצעירים הבדואים מצטרפים אליהם משמשים בעצמם כסייענים לשב"כ ולמשטרה, אז לא נוגעים בהם. אלה אנשים שיש להם עסקים מצליחים של פרוטקשן, ששולטים בשוק השחור והאפור".

חוסיין רפאיעה: "המשטרה רואה צעירים בדואים שעושים בעיות בבאר שבע כבר שנים, זה לא חדש. ההנהגה הבדואית התריעה כבר לפני עשור שיהיו אסונות".

אז למה רק עכשיו התחילו לטפל בזה?
"יש מאחורי זה מדיניות, הם רוצים להתסיס את כל המוסדות נגד הבדואים ולהצדיק את העברתם מהאדמה שלהם בכוח. הם רוצים לומר שהבדואים פושעים ולכן אפשר להכריח אותם לעזוב. הם אומרים שיוסיפו עוד שוטרים, אבל גם אם יעמידו שוטר ליד כל בדואי, זה לא יפתור את הבעיה. צריך להבין שזה מתחיל בחינוך, בתעסוקה שאינם. אף אחד לא רוצה לפנות לפשע, אבל אנשים רוצים להתפרנס והם מסתבכים.

"אני רוצה לשאול אתכן: אתן גרות פה, יש לכן ילדים שגדלים בלי בתי ספר ואתן לא יכולות לבנות להם בית. לאן הם ילכו? המדינה הופכת אותנו לעבריינים. אני חלמתי בגיל 25 שיום אחד יהיה לי בית חוקי. נאבקתי 35 שנה, אני עדיין נאבק בגיל 60, ולא הגשמתי את החלום שלי. כמוני יש אלפים. אנחנו חולמים שלפחות לילדים שלנו יהיו חיים אחרים".