עליה לצורך ירידה

נטליה הייתה בת 15 כשהגיעה לבד לישראל. לפני כן התגוררה בעיר גדולה ברוסיה, וככל שהלכה והתבגרה גדל רצונה לעזוב את כל מה שהכירה: את משפחתה וחברותיה, את בית ספרה והפארק בו אהבה לטייל, אך גם את האנשים חמורי הסבר והחורפים הקרים מדי. היא שמעה על תוכנית "נעל"ה", המאפשרת לנערות ונערים תלמידי להגר לישראל לבד וללמוד לבגרות בפנימיות בישראל. נטליה אספה ברושורים מהסניף של הסוכנות היהודית בעירה ונכנסה לאתר האינטרנט של נעל"ה - ראשי תיבות של "נוער עולה לפני הורים". באתר התוכנית בשפה הרוסית היא מצאה פנימיה לרוחה. "בתום השיעורים מתחיל הזמן המעניין והמהנה ביותר עבור התלמידים", נכתב באתר. מלבד הלימודים הרגילים, שכללו שיעורי כימיה, ביולוגיה, פיזיקה, מוזיקה ותיאטרון, הובטחו גם חוגים באסטרופיזיקה, צילום, בלט וספורט.

האתר גם פירט את תנאי המחיה המובטחים לילדים: "חדרים נוחים ונעימים לשלושה-ארבעה אנשים, מצוידים בכל הנדרש לצרכי לימודים ומגורים איכותיים. ילדים שבבעלותם מחשבים ניידים יכולים להתחבר לרשת בחדריהם". על תזונה נכתב כי "בבית הספר חדר אוכל מואר, בו התלמידים מקבלים ארוחות חמות. האוכל טעים ומגוון". "זה מאד מצא חן בעיני", אומרת נטליה, היום תלמידה בכיתה י"ב. "למדתי כינור בבית ותמיד התעניינתי בספורט, ונורא רציתי להתקבל לפנימיה המסוימת הזאת. כשעברתי את מבחני הקבלה שמחתי מאוד".

חודשים ספורים לאחר מכן, נטליה נכנסה בשערי המקום שיהפוך לביתה החדש בישראל: פנימיית עתיד רזיאל בהרצליה. היא גילתה מציאות שונה מזו המתוארת באתר האינטרנט. "בשנה שעברה מצאנו תולעים בשניצל", היא אומרת. "זה קרה מספר פעמים. אבל כשניגשנו למנהלת שלנו היא אמרה שזה לא כל כך נורא, שזה חלבון. האוכל מחריד: ירקות לא טריים, עם שיערות או חרקים".

התלוננתם?
"התלוננו בפני המנהלת והיא אמרה שתדבר עם האחראי במטבח, אבל שום דבר לא השתנה. מי שרוצה לאכול בריא נשאר רעב. במטבח אופים כל מיני לחמניות ועוגיות, אבל הן לא בשבילנו, לא ברור בשביל מי. כשאנחנו חולים מותר לנו לבקש דבש מהמטבח וכך ראינו שהמחסן והמקרר שם מלאים באוכל - יוגורטים, ירקות טריים, פירות, קורנפלקס, שוקולד. לנו לא נותנים מזה דבר".  

בן כיתתה של נטליה, דימה (כל השמות בכתבה בדויים), מתאר חוויות דומות. "פעם החבר'ה שלנו מצאו עכבישים בקוטג'", הוא אומר, "הם התלוננו למנהלת אבל היא לא התרשמה, הציע לזרוק את העכבישים ובזה זה נגמר. כשהיינו רעבים היינו ניגשים למטבח, עבדו שם שתי נשים נחמדות. הן היו נותנות לנו אוכל טוב מהמקררים והמחסן. אבל כנראה זה נודע להנהלה, כי יום אחד ביקשנו מהן והן ענו 'אנחנו נורא מתנצלות, אבל אם ניתן לכם, יפטרו אותנו'".

החיסכון בא לידי ביטוי לא רק בתחום הקולינרי. "את נייר הטואלט היו מחלקים לנו בימים מסוימים", אומרת נטליה, "אם היה נגמר לנו לפני יום החלוקה והיינו פונים לאם הבית היא היתה כועסת עלינו, וטוענת שהפנימייה מבזבזת עלינו כסף. היה מקרה בו אחד התלמידים שלנו לקח נייר טואלט מחדר צוות. כינסו את כולנו בחדר אחד והמדריכה שלנו דרשה שהגנב יודה. אף אחד לא הודה, והיא עברה אחוזת טרוף בין החדרים, לקחה לנו את נייר הטואלט שלנו ואמרה שתחזיר רק אחרי שהגנב יודה במעשה".

בחורפים לעתים קרובות לא היו מים חמים במקלחות, לפעמים יומיים או שלושה ברציפות. במגורי הבנים, בעיית צנרת קשה גרמה להצפה של צואה ושתן על רצפת אחד מהחדרים, תופעה שארכה שבוע. "כל הזמן היו בעיות מהסוג הזה", אומרת נטליה, "לעתים קרובות הכיורים היו נסתמים או שמהברזים היו יוצאים מים חומים". יש לציין כי בשנה האחרונה התנאים השתפרו.

מה עם הלימודים והחוגים שהובטחו?
"אין חוגים", עונים שניהם, "אולי יש לתלמידי בית הספר, אבל לתלמידי הפנימייה אין".

דימה: "רציתי ללמוד תאטרון, אבל אמרו לי שאני לא יכול, כי לא מדבר עברית. אני גם מוזיקאי, וזאת אחת הסיבות שבחרתי בפנימייה, אבל במחזור שלנו אין דבר כזה".

באתר כתוב שלרשותכם חדרים נעימים המאובזרים בכל הדרוש לצרכי הלימודים. 
נטליה: "אנחנו ארבע בחדר. עכשיו עשו לנו שיפוץ וזה נעשה טוב יותר, אבל קודם לכן, היה נורא, היינו בחדר כל כך קטן. לא היה מקום לעשות שיעורי בית. מתחילת שנת הלימודים הנוכחית אנחנו נמצאים בבניין הכי חדש, אבל בבניין הישן ההוא באותם החדרים הקטנים גרות בנות מי"א".

"לי אפילו לא היה שולחן", אומר דימה, "כי היינו חמישה בחדר במשך כמה חודשים. עשיתי שיעורים על המיטה שלי".

לפחות האינטרנט עובד?
"לא. הוא לא עובד כל כך כבר שנה. דלתות החדרים צריכות להיות פתוחות ואנחנו צריכים להיות בזוית מסוימת. זה לא סתם פריבילגיה, יש לנו שיעורי בית שאנחנו צריכים לעשות בעזרתו".

שאלתם פעם מישהו מדוע יש פער כל כך גדול בין מה שהובטח למה שקורה בפועל?
"אני לא שאלתי", אומרת נטליה, "לא יודעת. אולי כי הגענו קטנים ובהלם ובמקום זר לגמרי בלי ההורים. עכשיו כבר אין טעם שנתלונן" (בפנימיית רזיאל הכחישו את הטענות – פירוט בסוף הכתבה).

"היינו 70 איש ורעבים כל הזמן"

שורה ארוכה של עדויות, המתפרסות על פני 25 שנה מאז שנות ה-90 ועד היום, חושפות מציאות מטרידה וכואבת מאחורי תכניות העליה לנוער, ובעיקר לנוער ברית המועצות לשעבר.

תכניות עליה המיועדות לנערים ונערות קמו כמעט מיד עם תחילת גל ההגירה הגדול מברית המועצות. מטרתן היתה להעלות לישראל בני נוער לבדם, במטרה למשוך את ההורים המתלבטים לבוא בסופו של דבר לארץ בעקבות ילדיהם. תכנית נעל"ה קמה בשנת 1992 במימון מלא על ידי משרד החינוך, והיא מוגדרת כ"תוכנית קבועה של הממשלה והסוכנות היהודית"; מטרתה המוצהרת היא להביא בני נוער לשלוש שנות לימוד בישראל עד קבלת תעודת בגרות. על התכנית אחראי המנהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער, ומנהלת מיוחדת וייעודית הוקמה לצורך מעקב ובקרה אמורה ללוות את בני הנוער, ולדאוג לשלום אלה הנמצאים הרחק מהוריהם. הסוכנות היהודית אחראית על פרסום ואיתור המשתתפים בתוכנית ברחבי העולם, על מיונם באמצעות מבחנים ומבדקים פסיכולוגיים, על הכנתם לקראת בואם ארצה ועל שמירת הקשר עם ההורים הנשארים בחו"ל. התוכנית, שהוקמה במקור למען יהודי ברית המועצות, הרחיבה עם השנים את פעילותה למדינות נוספות, כמו ארה"ב, צרפת, גרמניה וארגנטינה. מאז היווסדה של נעל"ה השתתפו בה כ-16 אלף בני נוער, מתוכם 14 אלף מברית המועצות לשעבר. על פי משרד החינוך, 85 אחוז מהמשתתפים התאזרחו בארץ, וההערכה היא שכשני שליש מההורים עלו לארץ בעקבותיהם.

תוכנית נוספת, קטנה יותר, היא סל"ה - סטודנטים לפני הורים, שנקראת היום גם מי"ר - מכינה ישראלית רוסית. התוכנית הזו מיועדת לנערים ונערות בוגרים יותר, בני 17-19, שסיימו תיכון בחו"ל והם רוצים להמשיך בלימודים אקדמיים בישראל. במשך עשרה חודשים המשתתפים לומדים עברית ומתכוננים לפסיכומטרי, כשהמטרה היא עלייתם בסופו של דבר של לישראל. על פי הסוכנות היהודית, השתתפו בה כעשרת אלפים נערות ונערים עד היום; הוריהם של כמחצית מהמשתתפים עולים בסופו של דבר לארץ.

רבים יעידו כי תוכניות אלו הצילו אותם מחיים חסרי תקווה בברית המועצות המפורקת והענייה, ומחברה אנטישמית בה הרגישו תמיד זרים. הורים הנשאלים על הקושי לשחרר את יקיריהם הקטינים אל הלא נודע, יעידו כי מבחינתם לא הייתה ברירה - הם רצו להשיג עבור ילדיהם חיים אחרים וטובים יותר, גם אם הדבר כרוך בחיים במדינות שונות, לתמיד. רבים מבוגרי תכניות האלה צלחו את הקושי העצום שבלהיות ילד מהגר במדינה זרה ללא ההורים, והתאקלמו בארץ בהצלחה. בסוכנות היהודית אמרו כי הנתונים שבידיהם מצביעים על אחוזים גבוהים של השתלבות ותחושת שייכות.

אך הצד הפחות ורוד של עלייתם לארץ ישראל של ילדים מהגרים אלה לא סופר: עדויות שנאספנו, וחלקן יובאו פה, מציירות תמונה של מציאות מורכבת יותר, ויפה פחות, ממה שמציגים אתרי האינטרנט והברושורים של התכניות. במקרים קיצוניים, התלישות מהבית ומהמשפחה יחד עם ההזנחה מצד הסביבה גורמת לתופעות של התעללות ואלימות, ואף להתדרדרות לשימוש בסמים, לחיים ברחוב ולפשיעה.

"הגעתי לישראל לפני שנה", מספר איליה, בן 21, בוגר תוכנית סל"ה-מי"ר. "ההורים שלי חשבו שזה יהיה רעיון טוב שאסע לישראל ואלמד פה באוניברסיטה. שמענו על התוכנית הזאת דרך הסוכנות היהודית. כל מה שידעתי הוא שבמשך עשרה חודשים אלמד עברית ואתכונן לפסיכומטרי, ושנוסף לכך אקבל מלגה של 250 שקלים בחודש".

מה שקרה בפועל, אומר איליה, היה שונה מאוד. "אני מרגיש שרימו אותי", הוא אומר היום. "מטרת התוכנית הזאת היא בעצם לגייס אותנו ליחידות קרביות. זה לא מה שנאמר לנו קודם לכן". איליה נחת בארץ והגיע לניצנה, מרחק עשרות קילומטרים מבאר שבע. "היינו 70 איש ורעבים כל הזמן", הוא אומר מדירת השותפים שבה הוא גר היום ביפו ד', "לא היה מספיק אוכל, ומה שכן היה - היה נורא. לא יכולנו לקנות שום דבר כי העיר רחוקה, ובכל מקרה יכולנו לצאת רק פעם בשבועיים ולא היה לנו מקרר. המדריכים התנהגו זוועה. פעם החברה שלי הייתה חולה, ביקשתי לקחת בשבילה מגש עם אוכל והם לא אפשרו לי, אמרו שמאיפה להם לדעת שהיא באמת לא מרגישה טוב. כמובן, אף אחד מהם לא טרח לבקר אותה ולוודא שהיא בסדר. זה דבר שאני לא מבין - איך לקחו ממני את העצמאות שלי כשאני כבר ילד, וגם לא חייל בצבא".

מה עם הלימודים?
"תראי, אנחנו היינו כולנו דוברי רוסית סגורים אחד עם השני עשרה חודשים. יצאנו משם בלי עברית, לא ברמה מספקת כדי להסתדר, ולא הכרנו בכלל את העולם שבחוץ, לא הכרנו ישראלים, לא תרגלנו את השפה".

באתר של התוכנית בניצנה כתוב שלומדים מדעים ושבתום חמישה חודשים עוברים לסניף בכרמיאל.
"לא יודע על איזה מדעים מדובר. לא היה. גם לא היה מעבר לכרמיאל. מה שכן, כל הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים, חבר'ה רוסים ששירתו בצבא, ואמרו לנו שעלינו להתגייס לקרבי בלבד. הרוב באמת הולכים לקרבי".

כשהתכנית הסתיימה החניכים מצאו את עצמם ללא כתובת וללא שפה, בודדים בארץ זרה. "שבועיים נדדתי וחשבתי מה לעשות. התוכנית הציעה לנו עבודה כמלצרים בבתי מלון בים המלח ואילת. זה הכל. ילדים בני 18 מצאו את עצמם עובדים 12 שעות ביום. רבים חזרו לרוסיה ולא מתכוונים לחזור לישראל".

באתר התוכנית נטען כי כל תלמידיה בוחרים לעלות לארץ.
"זה פשוט לא נכון".

בסוכנות היהודית אומרים כי "נושא ההשתלבות בחיים בישראל שזור לאורך כל התוכנית, וניתן באמצעות מדריכים, מתנדבים ואנשי מקצוע חיצוניים. צוות מקצועי מלווה את החניכים במשך 24 שעות ביממה ועובדת סוציאלית שדוברת את שפתם מסייעת בתהליך הקליטה וההכנה לחיים עצמאיים. הצעירים גם זוכים לליווי של משפחות ישראליות ותיקות במהלך התכנית ולאחריה".

"היינו לוקחות לחם ומורחות קטשופ, ולפעמים זה כל מה שאכלנו כל היום"

לעתים קרובות נראות קבוצות של נערים ונערות זרים מסתובבים בישראל, מלווים במדריכים, נעים מנקודה אחת לאחרת באוטובוס עליו הכיתוב "תגלית". גם מאשה, היום אישה צעירה בת 24, הכירה את ישראל בדרך זו. במשך עשרה ימי סתיו נעימים היא חרשה את הארץ, ולאחר שובה לרוסיה היא התגעגעה לשמש ולים והחליטה להגר לישראל באמצעות תוכנית סל"ה. "הם קוראים לתוכנית 'הדרך להשכלה'", אומרת מאשה, שעזבה מאז את הארץ והיא  מתגוררת בחודשים האחרונים עם בן זוגה בקנדה. "אבל לא הכינו אותנו לאוניברסיטה ולא ממש הצלחנו ללמוד עברית. להוריי הבטיחו שאלך ללמוד באוניברסיטה, שידאגו לי לאוכל ולמגורים. לא כל הדברים האלו קרו".

מאשה שוכנה במרכז קליטה בכפר סבא יחד עם עוד צעירה, בחדרון קטן עליו היו צריכות לשלם 500 שקלים מתוך 1200 שקיבלו כסל קליטה. "כשהיינו מגיעות לסוף החודש הכסף היה נגמר. 700 שקלים לחודש למזון זה לא מספיק. היינו לוקחות לחם ומורחות קטשופ, ולפעמים זה כל מה שהיינו אוכלות כל היום. לקינוח היינו מורחות מרגרינה עם סוכר. מצד שני היה אסור לנו לעבוד, לכן עבדנו בשחור, ניקינו משרדים כמה שעות ביום כדי שיהיה לנו כסף, אבל עזבתי, כי פחדתי. אם היו תופסים אותנו עובדים היו מגרשים אותנו ולא היה לי לאן ללכת".

כשהסתיימה התוכנית, מאשה וחבריה פונו ממרכז הקליטה, כיוון שהוא עתיד היה להפוך לבית אבות. "נתנו לנו כמה ימים למצוא מקום ואז זרקו אותנו לרחוב", היא אומרת. "אין לי אף אחד בישראל, הייתי לבד לגמרי ולא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי עם עוד חברה, עברנו עם מזוודות בין חברים בכל הארץ וביקשנו עזרה בחיפוש דירה, כי לא ידענו איך זה עובד".

בסופו של דבר מצאה עם עוד שתי עולות דירה קטנה ברחוב ז'בוטניסקי ברמת גן. "היינו שלוש בנות בדירת חדר וחצי, עם מיטה זוגית אחת עליה ישנו שתיים ועוד מיטת יחיד לשלישית. אף אחד לא הסביר לנו כלום, איך לחיות אחרי התוכנית, איך לשכור דירה, איך למצוא עבודה. את כל המרץ שלהם הם השקיעו בלשכנע אותנו להתגייס ולספר לנו איזה הטבות אנחנו נקבל תמורת זה. שילמנו אלפי שקלים על הדירה העלובה הזאת. עבודה ידעתי למצוא רק דרך חברת קבלן, ששלחה אותי למלצר בבית מלון תמורת גרושים. חברות רבות שלי חזרו לרוסיה אחרי הצבא, ורבים מאיתנו מרגישים שהמדינה בעטה בנו". מהסוכנות היהודית נמסר כי בוגרי התכנית מקבלים סל קליטה בסיומה, ויכולים לדחות את הגיוס ולהמשיך ללימודים אקדמיים, צוין גם שהם מקבלים סיוע והכוונה במציאת דירה ושיש להם אפשרות להמשיך לגור במרכז הקליטה תמורת תשלום של 600 שקל בחודש.

דיאנה, בת 30, נמצאת בארץ מתחילת גיל ההתבגרות. לפני כמה שבועות פרסמה בפייסבוק את סיפור עלייתה לארץ. הפוסט שלה הפך לוויראלי בקרב עולים מרוסיה בני 20-30, ששיתפו גם הם סיפורי הגירה קשים אחרים; היא סיפרה כיצד בשנת 1994, כשהיתה ילדה בת תשע, נלקחה לפנימייה ליטאית בנתיבות. עולים רבים בני דורה הגיבו לפוסט וסיפרו על אנשים שבורים אותם הכירו, ילדים שהיגרו לבדם ולא שרדו את המעבר. חלקם סיפרו את סיפורם האישי הלא קל: הם דיברו על שנים של בדידות, על כעס ועלבון כלפי מה שחוו כאן. אחרים העידו כי תכנית נעל"ה הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו להם, לא חוויה פשוטה, כמובן, אבל בהחלט חיובית לעומת מה שהיה צפוי להם אילו היו נשארים בארץ מוצאם.

"בשנת 1994 סבא וסבתא שלי התחילו ללכת לסוכנות היהודית בעירנו, מינסק", מספרת שוב דיאנה בשיחת טלפון. "היו שם פעילויות רבות, חגים וכדומה, וסיפרו להם על  פנימיה לילדי צ'רנוביל והסביבה - כמוני. תיארו להם מקום נקי, אקולוגי, עם המזון הטוב ביותר, רופאים טובים, טיולים, ים, חינוך מצוין. אמא שלי לא רצתה להיפרד ממני, אבל סבא וסבתא לחצו והיא הסכימה". ביום הטיסה התכנסו ילדים ממינסק ומגומל עם משפחותיהם בבית הכנסת, ואוטובוס לקח אותם לשדה התעופה. במטוס, זוכרת דיאנה, הדיילות חילקו לילדים פאזלים עם דגל ישראל ודף נייר עם ההמנון הלאומי. עם הגעתם לשדה התעופה בישראל נלקחו הילדים לנתיבות, שם הפרידו בין הבנים לבנות.  "לקחו מאיתנו את הפאזל ואת הדף עם ההימנון", נזכרת דיאנה, "והסבירו לנו שאלו דברים שאינם רצויים כאן".

עשר הילדות החדשות שוכנו בקומה הראשונה בפנימייה. "זאת הייתה הקומה של הילדות הרוסיות. מעלינו בקומה השנייה והשלישית התגוררו ילדות אחרות, אני חושבת שהן היו אמריקאיות. נאסר עלינו לדבר איתן או לעלות לקומה שלהן, אמרו לנו שאנחנו לא מספיק מאמינות עדיין ואילו הן כן. בקומות שלהן היו ארגזים עם פירות ועם ופלים זולים שאסור היה לנו לקחת, אבל היינו רעבות מאד כל הזמן והינו מתגנבות בלילות ולוקחות מה שנשאר".

רוב הזמן הבנות התקלחו במים קרים ומפאת החיסכון שפכה המדריכה סבון אל כפות הידיים המושטות של הילדות - כמות איתה היה עליהן להסתדר. "אני זוכרת איך יום אחד הביאו אותנו לירושלמים לחתונתה של לאחת המורות. ניגשנו לברך אותה ולאחר מכן הושיבו אותנו בכסאות בפינה, שם ישבנו כל החתונה בלי לאכול. רק הסתכלנו על האוכל".

דיאנה מתארת רעב תמידי, אוכל שדחה אותה והעדר כסף לקנות משהו לעצמה. היא הביאה איתה ספרים, אך הקריאה בהם הייתה פסולה בשבתות והילדה בת התשע הייתה חסר מעש ואומללה. היא שלחה מכתבים הביתה, מתחננת שייקחו אותה מפה, חותמת אותם ב-SOS, מאיימת לקפוץ מהקומה השלישית. "בכיתי כל הזמן, ולא הייתה בריכה ולא ראיתי ים, רק פעם אחת שלחו אותי לבני ברק לבדי, למשפחה מארחת, לעזור להם בניקיונות. לא ידעתי עברית אפילו ולא הכרתי את ישראל בכלל".

אחרי שלושה חודשים הבינה אמה של דיאנה כי היא חייבת להחזיר את הילדה הביתה. "אמרו לנו שאי אפשר", מספרת האם. "שחתמנו על שנה ואין מה לעשות. בסופו של דבר נאמר לי כי תמורת כינור מקצועי שרצה אחד האנשים שם, אני לא זוכרת מי זה היה ומה היה תפקידו, אוכל לקבל את הילדה חזרה. הצלחתי להשיג, העברתי את הכינור לידיו בשדה התעופה. שבוע לאחר מכן דיאנה חזרה. לא אשכח את הרגע בו היא יצאה אליי, ילדה חיוורת לגמרי, היא אחזה בידי ולא עזבה אותה במשך שלושה ימים ושלושה לילות. היא שתקה ואכלה, ורק אחר כך התחילה לספר".

קיריל, בן 33 ממינסק, הגיע אף הוא לנתיבות ל"ישיבת הנגב", בשנת 1994, כשהיה בן 12. גם הוא מספר על הבטחות גדולות שניתנו להורים החפצים לשלוח את ילדיהם הרחק מאזור מוכה אסון גרעיני. "המדריך בנימין סיפר להורי על נפלאות הישיבה אליה יקח אותי. לא ידענו בכלל מה זה אומר 'ישיבה'. נסעתי ברצון. המטרה הייתה להיות שם שנה, להמשיך בלימודים וגם ללמוד עברית". הם היו כ-20 בנים, רובם מגומל, בגילאים 9-14. כבר ביום הראשון, אחרי שקיבלו ציצית, כיפה וסידור, הם נלקחו לתפילה הראשונה שלהם. "לכולנו היו כינים כל השנה. היו ילדים שעבדו, כי לא היה לנו כסף בכלל. פעם בשבוע, משלוש בבוקר היינו עובדים בהידוק דפי נייר של איזה עיתון שהיה מחולק בנתיבות. תמורת עבודה של שמונה שעות קיבלנו חמישה שקלים".

מה עם לימודים? "רק תנ"ך ועברית", מבהיר קיריל. "כמעט כל מי שחזר אחר כך לבלארוס נשאר כיתה. מה שהפתיע אותי הוא שלא למדנו שם דבר על ההיסטוריה של ישראל, ציונות, משהו. כל מה שעניין אותם היה להחזיר אותנו בתשובה. ממה שאני יודע, רבים פשוט ברחו מישראל, חלקם חזרו לבלארוס לתמיד, חלקם היגרו לארה"ב או מדינות אחרות. מי שנשאר בישיבה עוד כמה שנים הלך לאיבוד אחר כך. לא הצליח להתרומם".

והיו גם מכות. המדריכים נהגו לבעוט בילדים ברגליהם ואלו היו המקרים הקלים ביותר. "בחיים לא אשכח שני אירועים שקרו", ממשיך קיריל, "פעם בחודש הותר להתקשר להורים. רק בנוכחות מדריך, בלי פרטיות. יום אחד כזה מדריך בשם הילל שאל מי עוד לא התקשר להורים. יורה, אחד השותפים שלי לחדר, הרים יד למרות שכבר דיבר עם הוריו, והילל אפשר לו. מאוחר יותר הוא גילה שיורה התקשר פעמיים. הוא הגיע לחדר שלנו, קרא ליורה לחדר שלו שבקומה השנייה ודפק לו מכות. הוא הכה אותו באגרופיו וברגליו. יורה היה בן 11, הילל היה בן 38 בערך. יורה דימם מהאף. זה היה בתחילת השנה ואז התחלנו לפחד מהם. במקרה אחר אחד הבנים שתל משהו בין הדברים של ילד בשם איגור, כדי להאשים אותו בגניבה. כשמצאו את האבדה אצל איגור הילל קרא לו לחדר והוא שבר לו את היד. אני זוכר איך איגור חזר עם גבס מבית החולים".

"כשהיגרנו לישראל בתחילה גרנו בבאר שבע", אומרת אמה של דיאנה, "ראיתי נערים ונערות מוכי גורל, מסתובבים אבודים, חלקם משתמשים, חלקם שותים יותר מדי. אני עיתונאית, התחלתי לברר ואז הסתבר לי שהם מתוכנית נעל"ה. זה יש הקפיץ לי את מה שקרה לנו עם הישיבה הזאת בנתיבות, אבל לא היה לי האומץ לעשות משהו בנידון".

"קווי דמיון בין בוגרי התכניות לפליטים ולניצולים"

"אנחנו יודעים לזהות את פליטי התוכניות האלה. אלו אנשים עם פוסט טראומה", אמרה השבוע בכירה בסוכנות היהודית. "בעיקר תוכנית נעל"ה. יש קווי דימיון ביניהם, של פליטים, של ניצולים, ואנחנו בסוכנות כבר למדנו לזהות אותם. הם חיים בתחושה שאין להם על מי להישען אלא על עצמם בלבד, וכל סיכוי שניתן להם, כל מה שהחיים נותנים להם, הם נאחזים בו בשיניים ולא מרפים. זה כמו שהיו מלמדים ברוסיה ילדים לשחות, זורקים אותם למים והם היו ממשיכים לבד, אז היו כאלה שהצליחו והיו כאלה שטבעו. גם כאן זה ככה.  מה שעובר על הילדים האלה בלי ההורים זה קשה מנשוא. הרי גם אלה שהגיעו לכאן עם ההורים כאילו גדלו לבד, כי ההורים היו עסוקים בלפרנס. אז תארי לך מה זה ילדים שמגיעים לארץ זרה והם באמת לבד לגמרי".

מה קורה לילדים האלה במהלך התוכנית ואחריה?
"רבים מהילדים האלה הופכים להיות נוער בסיכון: נערים ונערות עם בעיות של אלכוהוליזם, סמים, פשיעה, נשירה מבתי הספר, תיקים פליליים, התאבדויות. במשרד הרווחה יש תת מחלקה שעוסקת בנערות במצוקה. אני יודע שיש שם לא מעט מפליטות נעל"ה. הגירת ילדים היא הגירה קשה ביותר. יש כאן בעיות גדולות, וגם החומר האנושי, המנהלים ומנהלות, המדריכים והמדריכות הם לא האנשים המתאימים ביותר לעבודה הזאת".

נדיה, בת 33, מכירה מקרוב את הנושא. "אני נורא כועסת על מה שנעשה פה לחלק מאיתנו", היא אומרת. "הכרתי אדם שחייו נהרסו והוא גמר אותם בירייה בעצמו. תפסו אותו שם, ברוסיה הבטיחו לו לימודי מתמטיקה גבוהים, פיזיקה וציונות. פיתו אותו לבוא לישראל. עזב את הכל, הגיע לכאן ומצא את עצמו בישיבה בירושלים. כשכבר יצא משם, היה מאוחר מדי. הוא הלך והרקיב, עבד עשר שנים כשומר ובסוף לא עמד בזה. ומי ייקח אחריות על החיים שלו? לכמה אנשים עוד נעשה עוול כזה?" 

 לכל כתבות המגזין