סוף השבוע האחרון של ד"ר דניאל דנה היה עמוס ודרוך במיוחד. הוא התחיל בצפייה אינטנסיבית במהדורות החדשות, המשיך לעדכונים שוטפים באינטרנט והסתיים עם תחושת חמיצות נוראית שהתפשטה לו בכל הגוף. מסביב, מהדורות החדשות וכותרות העיתונים התרגשו מתוצאות הבחירות באיראן וחגגו את ניצחונו של המועמד המתון רוחאני – אבל עבור דנה, בעצמו יליד איראן, לא הייתה בבשורה הזאת שום נחמה. הרפובליקה האסלאמית הרחוקה, לדבריו, כבר לקחה ממנו הכל – את המדינה היפהפייה שבה גדל, את ילדיו האהובים, שאליהם הוא לא מפסיק להתגעגע, את אשתו הראשונה שפנתה נגדו, ולבסוף אפילו את דת האסלאם, שאותה בחר לנטוש. בתמורה, הוא נשבע זה מכבר לעשות הכל כדי להפיל את השלטון הפונדמנטליסטי השולט כיום באיראן עוד בימי חייו – ולדבריו, אין בתוצאות הבחירות האחרונות שום דבר שגורם לו לחשוב פעמיים.
"עכשיו רבים חושבים שרוחאני ליברל, אבל זה סוג של הונאה", הוא אומר. "למעשה, לא יכול להיות שאדם דתי מוסלמי יהיה ליברל. זה לא קיים במציאות, בפרט שיש לו אידיאולוגיה שיעית. אם תשאל אותי הוא העתק של חתאמי, הנשיא הקודם לפני אחמדיניג'אד – אדם רע שהרג אלפי אנשים והביא את איראן למקום נוראי. רוחאני הגיע להמשיך את המערכת הזו, וגם להתקדם בפרויקט האטום, ובעיניי הוא יותר מסוכן מאחמדיניג'אד. הוא יהיה יותר חזק ויותר רדיקלי נגד ישראל והמערב, ואני לא מאמין שמשהו ישתנה. רק אנחנו באופוזיציה האיראנית מבינה את התפיסה השיעית שמנחה את האנשים האלה. הם באמת בני השטן".
ובכל זאת, הזכייה של רוחאני מפתיעה. הוא לא בן חסותו של חמינאי.
"זה היה דיל, ואני מאמין שכל הדבר סוכם מראש. הרי השלטון הדתי באיראן לא היה נותן לאדם ליברלי באמת לזכות, ולכן משתמע שהם פשוט עובדים ביחד. חמינאי מבין ויודע שהרבה אנשים שמתנגדים לשלטון האייתולות לא היו נותנים לזיוף כל כך בוטה לעבור באופן חלק, ולכן הוא עשה דיל עם רוחאני: הוא יקבל את תוצאות הבחירות, ובתמורה לזה רוחאני יהיה מריונטה שלו ויילך בדרך שהוא מתווה. אל תתבלבל, אלה לא באמת בחירות, אלא משהו טיפשי שמתחזה לכך, וזו לא דמוקרטיה אמיתית. 75 מיליון אנשים בחרו רק בשמונה מועמדים שאושרו על ידי מועצת שומרי החוקה באיראן. מה כבר יכול היה לצאת מזה?".
כפי שאתם בטח מבינים, דנה לא רווה נחת מהשינויים בצמרת המשטר האיראני – אבל גם לא מתכוון להיכנע למולם. יותר מעשרה חודשים בשנה הוא מקדיש כדי להביא להפלת שלטונו של המנהיג הרוחני האיראני עלי חמינאי – ומהמורות קטנות כאלה דרך, שאולי מבלבלות אחרים, לא יכניעו אותו. דנה, משפטן בינלאומי בהכשרתו, באמת מאמין בכל ליבו שניתן להשיב את איראן לימים היפים בהם נחשבה למדינה סובלנית ופתוחה – ולדבריו, כל מה שצריך זה קצת סבלנות.
"יש לנו חברים חזקים מאוד בתוך המדינה, ואנחנו עושים הרבה דברים בשקט בתוך איראן, מתחת לפני השטח. החלום שלי הוא אפשרי", הוא אומר. "24 שעות ביום אני עובד כדי להפיל את השלטון באיראן, והבחירות האלה לא משנות בדבר את דרך הפעולה שלנו – האנשים שלי באוסטרליה, קנדה, הודו, יפן ומדינות נוספות עדיין מתנגדים לשלטון בשיא הכוח, ומאמינים שאין שום הבדל בין רפסנג'אני, רוחאני, חתאמי ואחמדיניג'אד. המנהיג החדש אפילו מסוכן יותר, כי הוא איש דת, והאסטרטגיה של השלטון תמשיך להיות סיום פרויקט הגרעין, השמדת ישראל והמערב והשלטת האיסלאם על העולם כולו. רוחאני הוא איש מלא אמונה, ומסור כל כולו לאמונות האלה, ואני והשותפים שלי חייבים לפעול נגד הרפובליקה האסלאמית. יש 75 מיליון אנשים באיראן שמחכים לנו".
"אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני חוזר לבית שלי כדי להיהרג'"
סיפור חייו של דנה (68) – ג'משיד חסאני בשמו הפרסי המקורי – יכול לפרנס בקלות לפחות שלושה ספרי מתח דרמטיים, אבל בינתיים הוא מסתפק באחד: אוטוביוגרפיה שראתה אור בשנה האחרונה ושמה "שלושה חבלים לתלייה" (הוצאת אוריון) - כשמם של שלושת פסקי הדין שהוכרזו על שמו באיראן וגזרו עליו מוות. בספר הוא מתאר איך נולד כמוסלמי שיעי באיראן, וכיצד חש בהשתלטות הדת על המדינה כבר כשהיה בן 15, עוד בטרם עלה האייתולה חומייני לשלטון. "הייתי אז כמו כל מוסלמי רציני וקיצוני, בעידוד סבתא שלי, שרצתה שאהיה אייתוללה כשאגדל", הוא מספר. "היא ביקשה שאתפלל איתה כל יום, כמה פעמים ביום. הדבר המוזר היה שהיא הקפידה שלא נאכל בשר וחלב ביחד".
במקביל להשלמת התואר הראשון שלו במשפטים, שירת דנה שנתיים בצבא האיראני ושמונה שנים במשטרה, שאף העניקה לו מדליה על היותו צלף מצטיין. כבר באותה תקופה, הוא מספר, החל לחשוד בדמותו של המנהיג הרוחני העולה רוח'ללה חומייני – וכשזה גורש לעיראק על ידי השאה האחרון, מוחמד רזא שאה פהלווי, הצליח דנה להגיע עד לאשתו של השאה ולהתנדב בפנייה לחסל את חומייני בשם המולדת. "אמרתי לה שאני מוכן לנסוע לטהרן ולהתנקש בו מפני שאני מאמין שהוא הורס את ארצי. נשבעתי שמיד לאחר מכן אירה בעצמי, ואף אחד לא יידע על הקשר בינינו, אבל המלכה סירבה 'כיוון שאנחנו לא טרוריסטים'".
איך ידעת שחומייני יהיה רע לאיראן, דווקא בתקופה שכולם סגדו לו?
"הבנתי שהוא שקרן. הוא התראיין עשרות פעמים בתקשורת הבינלאומית נגד שלטון השאה, וכל פעם אמר דברים אחרים, בהתאם למקום. ארצות הברית ואירופה תמכו באותה תקופה בחומייני, העבירו לו מיליארדי דולרים והתייחסו אליו כאל אדם קדוש. עד עכשיו אנחנו משלמים על ההחלטות הטיפשיות של הפוליטיקאים האמריקאים, שלא הבינו שהשקר נמצא בדמו".
דנה לא התייאש: חדור באמונתו כי הכוחות השיעיים המתחזקים לאט לאט בארצו יובילו לחורבן המולדת, הוא הקים את ארגון המחתרת המיליטנטי "ג'וואן", שביקש לעורר פרובוקציות, לזכות בתשומת לב בינלאומית ולהתריס כנגד שלטונם המתחזק של האייתולות. הפעילות של הארגון, שכללה בין היתר השתלטות על כוחות הצבא האיראני כמחאה, הקימה עליו גם את המשטר, ויצר חיכוכים רבים גם בתוך משפחתו של דנה. "זה גבה ממני מחיר אישי גבוה", הוא אומר. "אשתי הייתה אז קרובת משפחה של שר בכיר בשלטון, וזה גרם ללא מעט בעיות משפחתיות. אבל הרגשתי שאין ברירה, שאני לא יכול לשבת בשקט".
בשלב מסוים באמת לא נותרה לדנה ברירה: בסוף 1978 החלה סדרה של הפגנות אלימות כנגד השאה שהובילו להדחתו לגלות, וב-1 בפברואר 79' כבר נחת חומייני באיראן אחרי 14 שנה והפך למנהיג הרוחני העליון של הרפובליקה האסלאמית החדשה. אחרי מספר שנים של מאבק פנים איראני, וכששלושה גזרי דין מוות מונחים מעל ראשו בעקבות ההתנגדות למשטר החדש, נמלט דנה מאיראן. ב-1984 נחת בפריז יחד עם אשתו הראשונה, גיטי (ממנה התגרש בהמשך) ושני ילדיו, וממקום מושבו בגלות המשיך לפקד על המחתרת בפרופיל נמוך. חמש שנים העביר כשהוא מביט מבחוץ על ארצו שמשנה את פניה, עד שהחליט שאינו מסוגל יותר – וחזר לאיראן, על אף הסיכון הברור. "אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני חוזר לבית שלי כדי להיהרג'", הוא מספר. "הרגשתי שבמקום הנוכחי שלי אני קטן, ושאני חייב לחזור להיות חייל שנלחם למען מה שהוא מאמין בו. רציתי להיות חלק מנשמת האומה שלי ולא עניין אותי שום דבר – לא משפחה, לא פחד. רציתי להקריב את עצמי לטובת האומה".
איך אשתך וילדיך קיבלו את ההחלטה הזו?
"ילדיי כועסים עד היום. הם חושבים שנטשתי אותם כשהחלטתי לחזור לאיראן. ביקשתי בזמנו מאשתי לחזור עם הילדים לאיראן אבל היא סירבה, והיום הילדים שנשארו בפריז מרגישים שעזבתי אותם. אולי זו הייתה טעות, אבל טובת איראן ניצבה מול עיניי לפני טובת המשפחה. פעלתי מתוך להט שלפעמים גרם לי לסטות מהדרך".
ד"ר דנה משתתק בעצב, וזו הפעם היחידה בראיון שבה דיבורו השוטף נעצר ופניו מתקדרות. בנו (כיום בן 40) הפך לרופא ובתו (בת 36) לעורכת דין, אך הוא מודה שהקשר שלו עמם רופף מאוד. "הילדים שלי תמיד יכעסו עליי שלא תפקדתי כאבא, שכביכול נטשתי אותם, ועד היום זה פצע פתוח מבחינתי", הוא אומר. "על כל עשרה מכתבים ארוכים שאני שולח אליהם, הם יכולים להשיב פעם בודדת, במשפט אחד. כנראה שאבא זה אבא ושילדים זה ילדים. את הנכדים שנולדו לי ראיתי רק למשך כמה שעות, בפגישה שנערכה לפני כמה חודשים".
הדברים שהמשפחה לא סיפרה לי
כשחזר לבסוף לאיראן, נדהם דנה לגלות שאיש לא מוציא אותו להורג. השלטונות פשוט העלימו ממנו עין, "משיקולי תדמית בלבד", לדבריו, והוא ניצל את מרחב הפעולה הצר שניתן לו כדי להמשיך ולעבוד כעורך דין. גם הפעם התבלט כטראבל מייקר: לקח על עצמו תיקים משפטיים סבוכים ועדינים של אסירים פוליטיים, נשים שנידונו לסקילה בעוון ניאוף ושאר טיפוסים שלא התחבבו על משטר האייתוללות – ובמהרה סומן מחדש על ידי המשטר. תחילה נאסרה מזכירתו האישית בעוון "הליכה משותפת עם גבר ברחוב", ובהמשך גם הוא זכה להתנכלויות. בתחילת שנות התשעים נאלץ לעזוב את איראן בפעם השנייה ועקר לאוסטרליה, שם קיבל מקלט מדיני.
ביבשת החדשה, בעקבות חלום על ישו, החל דנה בתהליך רוחני שבסופו החליט להתנצר. והוא לא הסתפק בכך, אלא גם למד לימודי הסמכה לכמורה באוניברסיטת מלבורן במשך שלוש שנים והפך לכומר מן המניין. גם כאיש דת לא הפסיק לעורר מחלוקות, במיוחד כשהחליט לתרגם לפרסית את הספר הידוע לשמצה "פסוקי השטן" של הסופר סלמן רושדי, אשר עורר בזמנו סערה עצומה בקרב מאמיני אסלאם בכל העולם ונאסר לפרסום ולהפצה בכל מדינה מוסלמית. התרגום יצר סביב דנה מהומה באוסטרליה: עימותים התעוררו בינו לבין מאמינים מוסלמים המתגוררים במדינה, והפכו אותו לדמות שגם שירותי המודיעין המקומיים לא מרשים לעצמם להתעלם ממנה. ב-1994 טס לישראל למשך מספר חודשים בכדי לערוך מחקר מקצועי באוניברסיטה העברית בירושלים, וכשהתכוון לחזור – גילה שהשלטונות האוסטרליים מונעים את כניסתו למדינה בטענה שהוא מהווה סיכון לביטחונה הלאומי. דנה נותר ללא בית, ללא תעודת זהות וללא ביטחון אישי. "ניסיתי לשכנע את השלטונות האוסטרליים לשנות את ההחלטה", הוא מספר, "אבל התכתובת שניהלנו לא הביאה שום תועלת. היום אני מבין שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לי על העוול שנעשה".
בלית ברירה החליט דנה להשתקע בישראל. בחודשים הראשונים חש מבועת וחסר אונים, העדיף לא לפנות לרשויות מחשש שאלה לא ידעו איך לעכל את סיפורו. לבסוף פנה לעזרה למשרדי האו"ם בירושלים, שם פגש זינה הרמן – דיפלומטית ישראלית וחברת כנסת לשעבר שנפטרה השנה, אשר עזרה לו להתחיל מחדש. הרמן, אותה מכנה דנה "מלאך מושיע", חיברה אותו אל השגרירות הנוצרית הבינלאומית, עבורה התבקש לערוך מחקר אקדמי בתשלום. מעודד מהישגיו החל להרצות בנושאי התרבות הפרסית, קיבל הסמכה כעו"ד בישראל, טיפל בלא מעט תיקים של פליטים איראניים שחיפשו מקלט מדיני – ובאופן כללי התחיל להרגיש בבית.
ואז הגיע הזמן להתמודד עם היהדות. אחרי שצלל לנבכי הקוראן והברית החדשה, הרגיש דנה כי זה אך טבעי שיחקור גם את התנ"ך – ונשבה בקסמו. בזמן שהחל להתעמק ברזי הדת החדשה, התרחשו שני אירועים מרכזיים שגרמו לו להבין כי הוא בסך הכל מתחבר מחדש לשורשים: הראשון הגיע במאי 2003, אז גילה דנה כי רגלו השמאלית משותקת. הוא הובהל לבית החולים ואחרי סדרת בדיקות מקיפות התברר שהוא סובל ממחלה הנקראת "אנמיה טלסמיה". לתדהמתו, אמרו לו הרופאים שהמחלה מאפיינת בעיקר את יהודי המזרח התיכון. "זה הותיר אותי בהלם", הוא משחזר, "לא היה להם מושג שאני בכלל מוסלמי שיעי, הרגשתי פתאום שהרצון להיות יהודי נבע ממש מתוך הנשמה, ומתוך רצון עז".
הגילוי השני בנוגע לרקע היהודי שלו התרחש ארבע שנים אחר כך, בשנת 2007. "בת דודתי מרים חשפה בפניי פרט שהדהים אותי. היא סיפרה שכשאביה, דוד שלי, אח של אמי, היה על ערש דווי, הוא לקח את כף ידה, אחז אותה בחוזקה, ואמר לה: 'אני רוצה שתדעי שאנחנו יהודים. שם המשפחה המקורי שלנו הוא אבאייף'. הוא סיפר לה שהם הסתירו זאת לאורך השנים כדי שהמוסלמים באיראן לא יתנכלו להם.
"הסתבר שלפני שנים רבות המשפחה עקרה מאיראן לטורקמניסטן ולבוכרה, אך בסופו של דבר חזרה לאיראן בשנת 1920 דרך הים הכספי, אחרי שלנין עלה לשלטון. השומר במעבר הגבול אמר להם שאם הם רוצים להיכנס למדינה, עליהם לנהוג כמוסלמים לכל דבר. בתעודת הזהות שונה השם מאבאייף לדאננדה, שמשמעותו בפרסית היא 'אדם ידען', אבל בהקשר העברי הוא מרמז על שייכות לשבט דן. גם סבתי ה'שיעית' ידעה את הסוד, ועכשיו הבנתי גם את ההתעקשות המוזרה שלה שלא נאכל בשר בחלב".
שני הגילויים המסעירים הללו דחפו אותו להיכנס בכל הכוח לתהליך גיור, שבסופו בחר בשם דניאל דנה. "שם המשפחה דומה לדאננדה, ולמה דניאל? מפני שדניאל, המתואר בספר דניאל שבתנ"ך, היה יהודי-פרסי".
היום אתה נמצא בקשר עם משפחתך האיראנית?
"אבי נפטר לפני 28 שנים, ואמי נעה כל הזמן בין איראן לבין ארצות שונות בחו"ל, שם אנחנו מקיימים מפגשים משפחתיים. בני המשפחה יודעים שאני אדם לא פשוט, ושאלה החיים שלי. הם תמיד שואלים 'מה אתה עושה? למה דווקא ישראל? למה לא איטליה, למשל?'. ישראל נתפסת כמקום מסוכן עבורם. רק מרים בת דודתי, ועוד קרובת משפחה שגרה בארצות הברית, מאמינות שאנחנו יהודים. השאר לא מאמינים ולא מייחסים לגילוי הזה חשיבות".
אתה מתגעגע לאיראן?
"בוודאי. זו המדינה שלי, הבית שלי. לא היית מתגעגע לבית שלך במקומי?".
היום אתה יהודי, לכאורה הבית שלך הוא כאן.
"אני יהודי בדם, אבל נולדתי בפרס. אני ישראלי-יהודי וגם אירני-פרסי. אני רוצה ליצור גשר תרבותי בינלאומי, בין דתי, בין איראן לישראל. זה מה שאני מאמין בו".
"הגרעין האיראני לא רציני"
דנה מנהל כיום אורח חיים דתי: שומר שבת, מניח תפילין, גם אם עוד לא מתהלך עם כיפה על ראשו. הוא נשוי בשנית למרינה, יהודייה ממוצא רוסי שהכיר בארץ, והיא זו שתמכה בו בכל תהליכי הגיור על מנת שיוכלו להתחתן כדת.
עיקר פעילותו כיום היא דרך ארגון PLIM - גלגול מתקדם ואנטי מיליטריסטי של הארגון "ג'וואן", המתרכז בטיפוח יחסי רעות בין איראן וישראל. "אנחנו בקשר עם הרבה איראנים שחיים מחוץ לאיראן", מסביר דנה, "מטרת הפעילות שלנו היא להסביר מדוע ישראל היא מדינה חיובית, ולמה האלימות והאיבה כלפיה מצד איראן היא לא נכונה. יש לנו הרבה פעילויות בנושא הזה – אנחנו מזמינים איראנים לישראל, ומקדמים פעילויות הסברה למען שלווה והרמוניה במזרח התיכון".
כשהוא לא עוסק בטיפוח הקשרים הישראלים-איראניים, כאמור, מרשה לעצמו דנה להתמקד בפוליטיקה הפנימית בתוך המולדת שאותה נאלץ לעזוב. הוא מסרב לפרט בדיוק את דרכי הפעולה שבעזרתם הוא מתכוון לקדם את נפילת השלטון הנוכחי באיראן, אבל מבטיח שמושקעים בכך מאמצים אינסופיים, באפיקים רבים משנדמה. "חודשיים בשנה אני עובד כעורך דין ובעשרת החודשים האחרים אני בחו"ל – בגרמניה, בצרפת, בארצות הברית, בקנדה – כדי לקדם את המטרה הזו. אני עושה את זה ביחד עם אלפי חברים נוספים שנמצאים באירופה ובארצות הברית".
השאלה היא אם לא מדובר במשאלת לב שקל לתמוך בה מרחוק. האם יש לכם מספיק תומכים אקטיביים באיראן עצמה?
"בהחלט יש, אבל אי אפשר להגיד מי. יש לנו קשר יומיומי עם אנשים במדינה, אבל הבעיה היא שהצבא האיראני חזק מאוד והוא מעניק חימוש לכ-3 מיליון איראנים שנאמנים לשלטון ומתנגדים אקטיבית לכל התקוממות. זה הופך את העבודה להרבה יותר קשה. רק שתבין: האוכלוסייה הכללית בפרס, לפני המהפכה האסלאמית, הייתה 33 מיליון איש. היום האוכלוסייה מונה יותר מ-80 מיליון. כלומר, כמעט 50 מיליון נוספו בגלל 'שיטת הילודה' האסלאמית, המעודדת ילודה ללא קשר ליכולת לתמוך כלכלית בילדים. זו ה'מתנה' השיעית לאיראן, שיצרה בעיות סוציו-אקונומיות קשות במדינה. זו מדינה שהיא בעצם בית סוהר אחד גדול".
מדינת ישראל עוזרת לכם?
"עד עכשיו, לא".
ומדינות מערביות אחרות?
"לא באופן רשמי, אבל יש לנו קשרים בגרמניה, בצרפת ובמדינות נוספות".
מה עמדתך בנושא תקיפת מתקני הגרעין? אתה כבר סופר לאחור?
"האמת שאני נגד תקיפת מתקני הגרעין, כי התוצאות בסוף יהיו לא טובות לישראל. ישנה גם אפשרות שהאיראנים יבצעו פיגוע בעצמם, כמניפולציה, ויאשימו את ישראל. זה יאפשר להם לעשות יופי של פרופגנדה. בכל מקרה, אני חושב שאין להם שם משהו באמת רציני. אמרו בזמנו שגם לסדאם חוסיין יש הרבה דברים, והסתבר שלא".
יש תמונות של מתקני גרעין, יש צילומי לוויין.
"זה לא רציני. אם באמת היה להם משהו – הם היו מתקדמים בקצב יותר מהיר. תאמין לי, כמו הרבה דברים אצלם, זה בעיקר דיבורים".