על אריזות הלגו בדרך כלל תוכלו למצוא הערה להורים, כמו "מיועד לגילאי ארבע ומעלה". אנשי הקריאייטיב ירון פרל (33) מהוד השרון וניר לבני (40) מהרצליה מתייחסים להנחיה הזו ברצינות רבה – הם כבר מזמן עברו את הגיל שבו נהוג לשחק בצעצועים, אבל זה לא מפריע להם לשקוע בתוך עולם זעיר וצבעוני, ואפילו לייצר בתוכו אמירה אקטואלית וסאטירית על החיים.
תכירו את "הרהורי צעצוע", עמוד פייסבוק שהוקם על ידי שני החברים הללו, קולגות לשעבר במשרד פרסום, וצבר כ-1,800 אוהדים בכמה חודשים ספורים. פרל, נשוי ואב לאיתמר בן השלוש וגיא בן השנה, לא חשב שיום אחד הוא ימצא את עצמו מחטט בארגז הצעצועים של בנו.
"אני מצלם כבר כמה שנים, בעיקר בטיולים, כמו כל ישראלי עם מצלמה", הוא מספר. "לפני שנה קניתי עדשת מאקרו כי רציתי לצלם את הילדים שלי ממש מקרוב – שיראו את העיניים, את הריסים, שיהיה בול מבחינת חדות. ואז אמרתי לעצמי שרגע, אני יכול לעשות דברים עם המצלמה, לספר סיפור בעולם של מינימליזם. זה די הגניב אותי".
הוא החל לצלם ביום חמישי בערב, כשנשאר במשרד עד שעה מאוחרת. התמונות הראשונות הציגו צעצועים מביטים החוצה דרך החלון ורואים, לדבריו, את כל האנשים ברחוב הולכים הביתה, בעוד שהם "נאלצים" להישאר במשרד. תמונות הרהורים קלאסיות, אם תרצו.
"ההגדרה הזו של 'מצלם צעצועים' מאוד מצחיקה אותי, אבל אני לוקח את הפרויקט הזה מאוד ברצינות", אומר פרל. "אני מתייחס לצעצועים כבני אדם, מבחינתי הם אמיתיים". למרות ההנאה והתרפיה, הוא מזכיר את המילה "רגרסיה" שוב ושוב: "בן אדם בן 33 מצלם צעצועים, מה אפשר להגיד על זה?", הוא תוהה.
לאט לאט הוא החל לבנות סצנות מורכבות יותר, ולהעלות את התמונות לפייסבוק. לבני, בעל חברת הקריאייטיב דיגיטל "Boolba", נדלק על הרעיון. "ניר אמר לי, 'בוא נפתח דף לצילומים שלך של הצעצועים, ואני אנהל אותו'. מאותו רגע אני גונב צעצועים מהילד שלי. זה קצת השתלט לי על החיים, אבל בקטע טוב", ירון צוחק. גם אשתו כבר למדה לחיות עם התחביב הלא שגרתי הזה: "היא יודעת עם מה היא התחתנה. כשנולדים ילדים אתה חווה איתם ילדות נוספת. מבחינתה זה מגניב, זה לא שאני מקפיא חתולים ושם אותם בפורס לחם. עד כמה שלילי זה יכול להיות?".
כשמתבוננים ביצירות של הרהורי צעצוע, קל לשכוח שמדובר בצעצועי לגו ופליימוביל. בין אם אלה חיילים הזרוקים על הארץ בתחנת הרכבת ליד מיכל של משמיד חרקים, או פעיל קו-קלאס-קלאן זעיר ליד תרסיס אקונומיקה, הסאטירה עדיין נושכת – גם כשמושא הצילום הוא בגובה שלושה סנטימטרים.
"יש הרבה אנשים ברשת שעושים סצנות בצעצועים ולגו, אבל הם עושים פרשנות אחד לאחד. אם הם עושים מחווה לדקסטר, אז הם מעמידים צעצועים כמו בדקסטר ומצלמים", אומר פרל, "אני מתעסק ברעיון, ואני תמיד משתדל להשאיר מקום למחשבה, להרהור. אני רואה את זה כקריקטורה לכל דבר. היא לא מאוירת, היא מצולמת".
למה דווקא צעצועים?
"הם תמצית כל התשוקות שלנו בתור ילדים. כשקיבלת צעצוע בתור ילד קטן ברקו לך העיניים, צעצועים פשוט מעניינים אנשים".
מצטער, אבא שבר לך את הצעצוע
היכולת לספק התייחסות מיידית לאירועים היא תוצאה של ההפקה הזולה, בלשון המעטה. התאורה היא בדרך כלל מנורת השולחן של ירון, כשמדי פעם יש גם צילומי חוץ. "התנאים שלי הם חובבניים, אבל רמת האיכות שאני דורש מעצמי היא לאו דווקא חובבנית, היא מקצועית לכל דבר".
פרל משתדל לתת התייחסות אקטואלית מהירה ככל שאפשר. כש"הערת שוליים" קיבלו מועמדות לאוסקר, הוא לא חיכה והפיק תמונה. "זה הכי אינטרנטי. אם אני לא מגיב כל שעה, זה יעבוד פחות. מה שעובד ביום ראשון לא עובד בשבת".
קל ומהיר יותר לצלם צעצועים מאשר לצלם מערכון ל"ארץ נהדרת", במיוחד כשבבית יש ילד בן שלוש שלא מבין לאן נעלמו בובות הפלסטיק שלו. פרל מספר שהוא מזמין צעצועים במיוחד מ-ebay כדי שיהיו לו בובות ממקצועות שונים, ומעניק לאיתמר את הצעצועים המשומשים אחרי הצילום. הבן, מצידו, לא תמיד מאושר מהסידור.
"אחת התמונות האהובות עליי היא זו שבה רואים יד עם אקדח יוצאת מספר תנ"ך. היא מתייחסת לאירוע שבו מתנחלים תקפו חיילי צה"ל ואת הסמח"ט", פרל מספר. "הייתה לי בובה של פיראט עם ראסטות וזקן, והייתי צריך לכרות את היד. הייתי חייב להעלים את הבובה הזאת, כי אני לא יכול להראות לילד שלי בובה שבורה, זה יותר מדי. אז פשוט לקחתי אותה, והיא נשארה כרותת יד. תכל'ס, הרגשתי עם זה רע – במיוחד אחרי שהוא בא לעבודה שלי וראה את הבובה בלי יד, 'אבא שבר לך את הצעצוע"'.
כיוון שמדובר בסופו של דבר בצילומי מאקרו, הסטים הקטנטנים כוללים בדרך כלל בובה או שתיים ואלמנט נוסף מעולם הדימויים הרלוונטי לתמונה. "את גלעד שליט שמתי על תחבושת אישית, מול עדשה. אני לא צריך שזה יהיה דומה לגלעד שליט. זו קריקטורה שבה ברור שאני מתייחס לגלעד שליט. מה שהכי מאתגר אותי זה לתאר את הסיטואציה באמצעים הכי מינימליים".
מאיפה מגיעים הרעיונות?
"חצי מהצילומים הם על דברים שמרגיזים אותי או מצחיקים אותי. יש דברים שהם בדיחה שלי עם עצמי, למשל התמונה של אביבית מ'האח הגדול'. במקרה של היד עם התנ"ך, מדובר באירוע שנורא עצבן אותי ואמרתי שאם אני לא מגיב לזה אני מפספס פה משהו".
"תלוי גם אילו צעצועים יש לי", הוא מוסיף. "במקרה של וויטני יוסטון, נניח, לא הייתה לי בובה של גברת שחורה שמנה. ברור שהיא לא שמנה, אבל יכולתי לשחק על זה. זה היה משהו שהתפספס כי לא היו לי צעצועים מתאימים".
"זה דיאלוג הרבה יותר שפוי"
הפופולאריות של העמוד, שצובר מעריצים בעיקר מפה לאוזן, לא מרתיעה את ירון מטיפול בנושאים שמפריעים לו באמת. "כשאתה עובד בקריאייטיב כל הזמן כולם מתערבים לך ברעיונות. יש במאי, יש לקוח, יש משרד, יש אסטרטגיה, יש מנהל קריאייטיב וכל אחד בא ולוקח חלק. פה יש איזושהי במה שבה אני עושה מה שאני רוצה".
גם במסגרת החופשית הזו, פרל עדיין מקפיד לשמור על כמה גבולות. "אני לא אעלה תכנים פוגעניים כי זה מגעיל אותי. אני כן אתאר אלימות, אבל אני לא אהיה אלים במסרים. כל עוד זה כיף, מבחינתי אפשר להשתמש בזה. אם בתמונה אני מתייחס ל-29 שנים לרצח אמיל גרינצווייג, אז בחיים אני לא אגיד 'ימנים מסריחים' כי אני גם לא מאמין בזה. אני לא בא ממקום מתלהם, אלא ממקום של נקיטת עמדה".
"גם הדיאלוג באופן כללי הוא הרבה יותר שפוי", אומר פרל. "אין שם השמצות, כי אני חושב שהעבודות עצמן גורמות לאנשים להתייחס אחד לשני בצורה יותר יפה. כאילו אנחנו בעולם יותר ילדותי, עולם חלבי, אז בואו נדבר יפה".
אבל בסאטירה, כמו בסאטירה, יש גם מי שלא תמיד מסכים עם תמונת המצב שמומחזת בצעצועים. "הייתה תמונה של דגל ישראל בתוך בקבוק, כמו בקבוק מולוטוב, וקראתי לה 'לתפוס את פושעי תג מחיר'. אז אנשים ראו אותה כתמונה שמאלנית, כשבתכל'ס זו תמונה שקוראת לתפוס פורעי חוק. טרור מסוג כזה פוגע בעם ישראל, זה לא קשור לימין ושמאל. עצבן אותי והעציב אותי שאנשים חושבים שאני זה ששם את הדגל בתוך בקבוק מולוטוב, כשבעצם התכוונתי שמי שעושה פעילויות טרור בשם עם ישראל הוא זה ששם את הדגל של כולנו בבקבוק מולוטוב. אבל אם זה מזיז לאנשים, כנראה זה שווה את זה".
במיוחד למגזין סוף השבוע של mako, הרהורי צעצוע מגישים את הטייק שלהם על התקיפה באירן