מדינת ישראל היא מותג של יצירתיות, כשם שהמפעל הציוני הוא מותג של יוזמה והפרחת השממה. האומה הישראלית זכתה לכינוי the start-up nation, המוסד הוא ארגון שיצא מהקופסא ולא חזר, ובמקומות רבים בעולם מוכרים ישראלים פורמטים חדשניים לתעשיית הבידור והטלוויזיה. אנחנו חסרי סבלנות מטבענו לנוקשות מחשבתית. באוויר מרחפים מספרם העצום יחסית של זוכי נובל יהודים, לצד ממזריות וחוצפה ישראלית. וכן, גם חוסר נימוס, אבל כזה שמלווה באופן טבעי ביכולת לקיצורי דרך.
בניגוד כמעט מוחלט עומדת ישראל מול הסכסוך הישראלי פלשתינאי במשך עשרות שנים ומפגינה צורת חשיבה נוקשה ומגושמת. עשרות שנות סכסוך שמאיים על סיכוייו של הנס שהקמנו כאן ואין באמת פתרון. לאן נעלמה החשיבה היצירתית שכה מאפיינת אותנו?
משך עשרות שנים נחלקות ההצעות לפתרון לשלוש בלבד:
1. השכן הפלשתינאי שלנו מבין רק כוח. אם אנחנו רוצים יחסי שכנות נסבלים איתו - רצוי מידי פעם לאיים עליו. לסטור לו, להסביר לו מי מנהל את העניינים ולהמשיך הלאה.
2. השכן הפלשתינאי שלנו זקוק שיתייחסו אליו כמו אל בן אדם. אם נקפיד להביא לו פרחים מידי שבוע. זר קטן, לא משהו גדול במיוחד, נזכה ליחסי שכנות שקטים ושלווים.
שני הפתרונות, המכונים במקומותינו כ"ימין" וכ"שמאל" הם דוגמא לרעיונות נוקשים ומקובעים מאוד. כל ימני יסביר לך שלו היינו נוהגים "בשפה שהם מבינים" לפני כמה חודשים כל זה לא היה קורה. כל שמאלני יסביר לך את ההפך: אם היינו מייצרים מצב ש"יהיה להם מה להפסיד" כל זה לא היה קורה. ההתנשאות כאן עצומה והחטא של הימין ושל השמאל משותף – השכן הערבי הוא יצור שנתון למניפולציות. אין לו רצון או אישיות משל עצמו, תלוי על איזה כפתור לוחצים. זה הכל. סוג של מחשב מיושן, רק צריך לדעת על איזה מקש להקליד. זה כמובן מגוחך, ומעבר להכל מאוד לא גמיש מחשבתית. ומהי האפשרות השלישית?
3. להחליט שלא להחליט. ההנחה: הזמן פועל לטובתנו. הנה סוריה נפלה. מצרים התהפכה. המזרח התיכון כולו משתנה. הטוב ביותר הוא למשוך זמן, לא לקחת החלטה כי אין ממילא עם מי ואל מול מי. רוב ראשי הממשלה (שזה בשנים האחרונות בעצם ביבי), נוקטים בשיטה הזאת. גם מתוך הנחה שזאת לא הבעיה וצריך להתרכז היכן שהזמן לא פועל לטובתנו - באיראן.
שלוש אפשרויות בלבד של תשובה לבעיה. בכל סיעור מוחות בסיסי של חשיבה יצירתית יש לכל בעיה לפחות עשר חמש עשרה תשובות אפשרויות שונות, אחרת הפורום לא התחיל באמת לחשוב. דמיינו לעצמכם הורים לארבעה ילדים שאינם מסוגלים להתאים סגנון הורות שונה ונבדל לכל ילד, או רופא שמנסה לטפל בכל החולים שלו באותו האופן. אנו מצפים מכל מנהל, מורה או מנתח להפעיל חשיבה גמישה ומשתנה. אז לאן נעלם הראש היצירתי שלנו כזה מגיע לסכסוך?
כל צד וקלף האס שלו
כיפת ברזל היתה דוגמא יוצאת-דופן לשבירת פרדיגמה. משך שנים אחזה ישראל בתפישה כי "הגנה הכי טובה היא התקפה". הכל נבנה על התפישה הזאת. ישראל שואפת למערכה קצרה, להכות בכוח באויב וממילא - העורף אינו בנוי למערכה שתמשך זמן רב. כיפת ברזל הגיעה ושינתה את כללי המשחק: ההגנה הכי טובה היא הגנה טובה. ומי תמך ונתן רוח גבית? עמיר פרץ, שר הביטחון האזרחי. זה שצולם עם משקפת סגורה. זה שלעגו לו. כמו בחשיבה יצירתית: כדי לראות באמת את המציאות צריך לעיתים לא לראות. הנביאים העיוורים בטרגדיות היווניות ראו תמיד את המציאות והעתיד טוב יותר מכולם. בשלב מסוים, טרם הכניסה הקרקעית, היה הצד השני מתוסכל כל כך שההיפוך המחשבתי הושלם: ההתקפה הכי טובה היא הגנה טובה.
אלא שאז נכנס צה"ל לרצועה וחזר לפעול כמעט באותו האופן שפעל בעבר. להודיע מראש להיכן יגיע, להישמר מפגיעה באזרחים כמובן ולהיכנס לתוך מלכודות שהונחו מראש בתוך סבך של אזרחים. אינני מתכוון לנתח טקטיקות צבאיות, רק לשקף נקודה: בעצם מאוד ברור היכן ישראל חושבת יצירתי והיכן הרבה פחות.
היה צעד שובר שיוויון מבחינה יצירתית כאשר הסכימה ישראל להפסקת אש ראשונה והחמאס סירב. העולם נטה לטובתנו. זה קרה שוב בהפסקת האש ההומניטרית הראשונה. זאת דוגמא ליציאה מחשיבה נוקשה. זאת דוגמא למהלך שמחזיר לך את היוזמה ואת היצירתיות. הבעיה היא עיר המנהרות שהתגלתה. האס של ישראל היה כיפת ברזל, אבל הצד השני הכין אס משלו: עיר תת-קרקעית של מנהרות. אתם שולטים באוויר, אנחנו נרד אל בטן האדמה. אנחנו הסיוט שלכם, אלה שחופרים לכם בלילות מתחת לבתים, אנחנו נמשוך אתכם אל הגיהינום. אתם הישראלים מרחפים עם המטוסים בשמיים ומגביהים עוף, אנחנו נבוא מבטן האדמה, מעולם השאול. סיכום ביניים: אס אחד על השולחן ישראלי (כיפת ברזל). אס אחד על השולחן פלשתינאי (עיר מנהרות). קלף של שבע לב אדום ישראלי (מסכימים להפסקת אש בפעם הראשונה). אחר כך זה כבר לא באמת עבד. זאת הסיבה לתיקו האסטרטגי.
צה"ל והקבינט הביטחוני נוהגים בהרבה שכל ישר. כך אומרים. יש הרבה מאוד איי. קיו סביב השולחן, אין ספק. המונחים של השיח הם: אחריות, בגרות, איפוק עצמי, רציונליות. זה טוב וחשוב, אבל לא מספיק. צריך גם חשיבה אחרת בנוסף: חשיבה יצירתית, גמישה, מפתיעה, מתריסה. חשיבה שתעמת את המנהיגים עם הנחות בסיסיות שאנו אוחזים בהם באופן כמעט אוטומטי.
ביום בו נסכים לדבר עם החמאס
אז מה עושים?
חשוב להבהיר: אין כאן שיח פוליטי. בואו נשתחרר לרגע מההגדרות המקובעות. במידה רבה אין יותר שיח פוליטי קלאסי. הרוב הדומם בישראל מחכה פשוט לפתרון יצירתי. אז הנה דוגמא:
ההנחה הישראלית המקודשת אומרת: לא לנהל משא ומתן עם החמאס. בואו נתהפך לרגע על תפישה מקובעת כל כך אצלנו: לא מנהלים משא ומתן עם ארגון טרור, מדוע? כדי לא לתת לו לגיטימציה, כדי לא להכיר בו. כדי לא לחזק אותו ולא לתת לו מעמד בעולם. בדיוק ההפך הוא הנכון: אם ישראל תצהיר שהיא מוכנה לנהל משא ומתן עם החמאס יהיה זה המשך ישיר של ההצלחה להסכים להפסקת אש. הסיכוי שהחמאס ישבור את הכלים באמצע הוא עצום. הסיכוי של ישראל לצאת שוחרת שלום בעיני העולם כשהיא נושאת ונותנת מול אבו מאזן הוא קטן בהרבה. מול החמאס הכל יפעל לטובתנו. פרט לכך, ברגע שישראל תביע את נכונותה לשוחח עם החמאס עשוי הדבר רק להחליש אותו ולא לחזק אותו. כרגע הוא לוחם העצמאות הפרוע והאמיץ היחידי בשטח, לעומת אבו מאזן הפייסן. ברגע שנסכים לדבר עם החמאס, העולם יצהל, ואבו מאזן יאבד את מעמדו כמתווך יחיד בין כל הצדדים, מה שיעזור לנו גם מולו. אנו לא מגיעים באמת לחשוב על כל אלה כי אנחנו לא מניחים לעצמנו באמת לשחק עם האפשרויות.
כל תפישה כמעט שאנו אוחזים בה חייבת להיבדק לעומק. חייבת להיות מאותגרת. כך גם האמירה: "אין להם מה להפסיד". למי בדיוק הכוונה ומי קבע? יש להם הרבה כבוד להפסיד, או תחושת עצמאות, או תחושת הערך העצמי בכך שהם משיבים מלחמה.
אפשר גם לבחון מחדש את ההאשמה שחמאס משתמש באזרחים. ייתכן שאזרחים רבים משתפים פעולה לא מתוך פחד ואימה? האם אנו באמת פתוחים לנרטיב אחר חוץ מזה שאנו מחליטים עבור הצד השני (כולל כמובן לוח השיבוצים מחדש שאנו עושים עבור הצד השני: אבו מאזן יעבור לשלוט גם על עזה, את החמאס נחליש מאוד, אבל לא לגמרי). או המחשבה ש"אין קיצורי דרך וייקח שבעים שנה של סכסוך עד שהצדדים יבינו". אמירה לא בדוקה ולא אחראית, ובעיקר - לא יצירתית. ולחשוב שלזה מסכימים ישראלים שלא מוכנים להמתין חמש דקות נוספות בתור ופתאום מקבלים על עצמם תפישה של עשרות שנות המתנה וסכסוך.
אנו חייבים לבחון מחדש את כל האמירות שמקיפות אותנו ומטביעות אותנו בחשיבה מקובעת. אנו מוכרחים לנטוש את החלוקה המיושנת של "ימין" ו"שמאל", לטובת התבוננות אחרת. המצב תקוע והולך ומסתבך. כשמביטים בעשרות הפרשנים באולפני הטלוויזיה בשבועות האחרונים מבינים שמעולם לא חשבו כל כך הרבה אנשים כמו כל כך הרבה אנשים. זה תמיד סימן מדאיג.
הכותב הוא חוקר תבונה יצירתית. מחבר הספר "החיים בלונה פארק" שיצא לאחרונה בהוצאת כתר.