היא החזירה לי את האמון במין הנשי | זוהר ישראל
בפעם הראשונה שאשתי פגשה אותי היא לא סבלה אותי.
זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר אותי. אחרי הכל, הייתי הצלחה מסחררת בקרב בנות המין השני, כזה שבגיל 34 לא הצליח לתחזק מערכת יחסים של יותר מחצי שנה. וגם זה און-אנד-אוף. כך שהייתי בשלב בחיי שכבר די ויתרתי על הרעיון של זוגיות יציבה בחיים.
נתקלנו בנסיבות מקצועיות. ניסיתי כמובן להתחיל איתה, אבל היא אמרה שהיא יוצאת עם מישהו וחזרה להתעניין בסיגריה שלה. היא כמובן לא זוכרת את השיחה הזו. עד כדי כך הרושם הראשוני שהותרתי עליה היה חזק.
קצת יותר מחצי שנה אחר כך, הלכתי עם חברה משותפת למסיבת יומולדת של חבר משותף אחר. החברה אמרה שיש מישהי שהיא רוצה שאכיר, מבלי שהמישהי תדע שיש שידוך מתוכנן. כעבור שתי בירות + צ'ייסרים החברה אמרה לי "בוא נלך לדבר עם הבחורה הכי יפה בחדר". את האירוע הזה אשתי דווקא זוכרת. לדבריה היא נזפה בחברה המשותפת על המחשבה לשדך בינינו. אחרי עוד בירה + צ'ייסר הצלחתי לשכנע אותה לתת לי את הטלפון שלה איכשהו (רמז: לבירות + צ'ייסרים הייתה יד בעניין).
מהדייט הראשון היא הבריזה ברגע האחרון בגלל דלקת עיניים מפוברקת. בדייט השני לקחתי אותה לבר ללא עישון, כך שהיא נאלצה אחת לכמה דקות לצאת החוצה, בקור של פברואר. כל הסימנים הראו שמדובר בסיפור אהבה. אבל בדייט השלישי גילינו ששנינו חולקים חיבה משותפת לגברים מזיעים בטייטס (אממ...זה לא כמו שזה נשמע), ואז הכוכבים התחילו לנצנץ בעיניי.
שבועיים אחרי נשארנו ערים כל הלילה לראות ביחד את טקס האוסקר. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שיש כאן משהו שאפשר לבנות עליו לטווח ארוך. היא, מצדה, חשבה שאני מרגיש יותר מדי בנוח על הספה שלה.
התחתנו באחד מימי חמישי, יום קדוש לאוהד מכבי כמוני, יום שבו נערך גמר גביע המדינה בכדורסל. אבל נישואים זה עניין של פשרות, וכך אני הסכמתי לא ללכת למשחק, והיא הסכימה להחרים לי את הטלפון כדי שלא אתעדכן בתוצאה בזמן החופה.
היא החברה הכי טובה שלי. היא מסוגלת לכבוש אנשים תוך שניות עם החיוך והגישה שלה, ומצליחה לגרום לאנשים לחשוב שאם היא נמצאת איתי, כנראה שאני בסך הכל די בסדר. והיא הייתה ועודנה הבחורה הכי יפה לא רק בחדר ההוא, היא הבחורה הכי יפה בכל חדר.
היא החזירה לי את האמון במין הנשי. נכון, אני חירבתי לה את האמון במין הגברי, אבל זו כבר בעיה שלה.
הם עברו ביחד את התיכון ואת מלחמת העצמאות | גל אוחובסקי
דב אוחובסקי שכולם קראו לו דובי, גדל בראש פינה. כשהגיע לכיתה ט' שלחו אותו ההורים שלו ללמוד בפנימייה החקלאית בפרדס חנה. זה היה רחוק מהבית, אבל ההורים שלו האמינו שגבר ישראלי צריך קודם לדעת לעבוד את האדמה.
בפנימייה החקלאית היו בעיקר בנים, בגיל שהם מתחילים להתעניין. שלא לומר מתעניינים כל היום. אז אחרי הלימודים הם היו יוצאים לטייל במושבה, לפגוש את בנות המקום. נירה פרבוסקי גדלה בפרדס חנה, וידעה שתלך ללמוד בתיכון החקלאי, עם כל החברות הטובות שלה מהיסודי רותי, שמחה, נעמי ורותי השנייה. גם היא אהבה להסתובב אחר הצהריים במושבה עם החברות.
כמו שקורה במקומות קטנים, הם נפגשו די מהר. הוא היה בכיתה ט', היא בח'. הוא חייך אליה ואמר "שנה הבאה תבואי ללמוד אצלנו, נכון?" והיא גם חייכה, וענתה "כן" או "אולי" או מה שבנות אומרות. וזהו. כשהתחילה שנת הלימודים, היא באמת באה ללמוד בית הספר החקלאי, והוא המשיך לחזר אחריה, ודי מהר היא נעתרה לו. למרות שהיו גם מחזרים אחרים. הם הפכו לזוג.
אימא שלו, בלומה אוחובסקי, חשבה שהבן הבכור שלה, בן של רופא רוסי, חייב למצוא לעצמו בחורה טובה ממשפחה רוסית עירונית. היא אמנם חיה בראש פינה אבל אהבה לברוח לתל אביב, לשבת עם חברות וגיסות בבתי הקפה שעל הטיילת. היא לא כל כך רצתה בת של פולני ממושבה שעוסק בחקלאות ומסחר, ויהפוך בקרוב לנהג מונית.
יצחק פרבוסקי, בעיקר רצה שהבת שלו תבוא הביתה בשעה שהוא מחליט, ולא תעשה שום הנקי פנקי עם בחורים. אפילו בערב הכלולות, הוא עשה סקנדל גדול, כשגילה שהחתן והכלה המיועדים ישנים ביחד (!) באותה מיטה (!!). רק ברגע האחרון נמנע הסקנדל של החרמת האירוע.
הם עברו ביחד את התיכון, כולל מלחמת העצמאות, ואחר כך את הצבא. שניהם שרתו בנח"ל והיו גאים בזה מאוד. הם התחתנו בשנת 1956. הולידו ביחד שלושה בנים. בשנת 2006 הם חגגו 50 שנות נישואים. אבא שלי נפטר לפני כמעט שלוש שנים. אימא שלי נורא מתגעגעת אליו.
הוא נכנס לסלון, והעיניים שלו קראו לי | לירון שמם
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. הייתי בת 19, זמן קצר אחרי שהגעתי לניו יורק. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לבדי למסע שיש לו התחלה ואין לו סוף. גרנו בשתי דירות צמודות עם סלון משותף אחד בהארלם. על קיר הסלון ציירנו סמיילי גדול. החברים, שהיו מסודרים זוגות זוגות, בכלל זממו להכיר לי מישהו אחר, אבל אז יום אחד, הוא נכנס לסלון. הוא היה בלי חולצה, וחשף גוף מושלם, אבל זה דווקא העיניים שלו קראו לי יותר מהכל. מבלי להביט ישירות לתוכן ראיתי אותו, את כולו. ראיתי את כל הרבדים שמרכיבים את האישיות שלו, עומק שאין לו סוף.
רציתי אותו, אבל הייתה לו חברה. כמה ימים אחר כך הוא הפסיד לי במהלך התערבות בין הבנים לבנות. התשלום היה מסז', אבל כשהגיע הרגע הוא התנצל מעמקי נשמתו ואמר שהוא לא יכול. מאוכזבת נורא, הפגנתי קלילות. האמת, כמה שזה כאב, ידעתי שהוא חייב להיות חלק מהחיים שלי – ואם לא בן זוג, אתפשר על חבר הכי קרוב.
שש שנים עברו, חברות נפש עמוקה, חוצה יבשות. ואז הוא חזר לישראל. אני זוכרת את היום הזה, התרגשתי מאוד. נסעתי מיד לירושלים לראות אותו, הוא חזר איתי לתל אביב ואז הכל פשוט נפל במקום. הצעתי לו להתגורר אצלי, עד שימצא את דרכו, ובמשך שבועות ארוכים לדעתי לא אכלתי כלום כי המוח שלי היה אכול מדופמין. ואז לילה אחד זה קרה. הוא נישק אותי, ואמר שאני בדיוק כמו שהוא דמיין כל השנים האלו. זה היה לילה מדהים, ועם אור הבוקר יצאתי לעוד משימה עיתונאית.
אחר כל זה הגיע הפיקחון. שנינו רצינו כל כך, עד שאמרנו הכל הפוך. במשך חודשים אהבנו, חשקנו, רצינו, אבל לא הצלחנו אף פעם להגיד את הדבר הנכון. הוא נפרד ממני שוב ושוב, ולא הבנתי איך, כי הגוף שלי אומר שלהיות ביחד זה הדבר הכי נכון. ואז לילה אחד של שכרות קשה, נתקלנו זה בזה ברחוב. ופתאום לא היה צריך להגיד יותר כלום. זה היה בחנוכה, לפני שש וחצי שנים.
זה לא שהכל היה דבש מאז, אבל היום אני כבר יודעת שהכל דבש זו סדרה ולא החיים. בט"ו באב לפני שש שנים הוא נקרא אל הדגל במלחמת לבנון השנייה, ואני שמעתי שהוא רעב, העמסתי את הרכב במזון ונסעתי לבקר אותו תחת הפצצות בגבול לבנון. היום, בט"ו באב, שנינו את הסטטוס שלנו רשמית במשרד הפנים: נשואים.
הוא זרק על עצמו חולצה ורץ החוצה | דרור גלוברמן
1948. מרדכי, וַלִי, פגישה.
הוא עומד בחדרון המקלחת, מתגלח. בחודשים האחרונים כמעט ולא היה כאן, בחדר ששכר בשכונת הדר בחיפה. קרבות מלחמת השחרור לא הותירו הרבה זמן פנוי, ומי שבכלל שרד אותם לא מצא לנכון להתלונן.
אני כבר זקן מדי לשטויות האלה, חשב. בגיל 34 חשבתי שאהיה במקום אחר לגמרי. רופא באיזו עיר יפה בצ'כוסלובקיה. נשוי, ילדים. אבל אחרי שלוש שנים בצבא הבריטי, במדבר, פלוס כמה חודשים בצה"ל הטרי, כל זה נראה רחוק מדי. הוא מביט במראה, מותח את הלחי. משב חורפי מתגלגל על עורפו. הסכין מחליקה, שיר מזדמזם בראשו, עינו תופסת צל של הליכה מוכרת. הסכין נעצרת. הוא מצמצם עפעפיים, מתרכז בתנועה הנשקפת מבעד לחלון. פיו נפער בתדהמה. וַלִי?
בפעם האחרונה ראה אותה בפקולטה בברטיסלבה, לפני 12 שנים. היא למדה בשנה שנייה, הוא בשלישית. הם לא היו בדיוק חברים, אבל היהודים תמיד התגודדו יחד במנזה, וכבר אז חשב שהיא מעניינת. הוא התלבט אם לגשת, אבל החוקים החדשים שמו סוף להיסוסים וגרשו את כל היהודים מהאוניברסיטה. מעניין איך שרדה את הזוועות באירופה, הוא חושב תוך כדי שהוא מנגב בתנועה מהירה את הקצף מהפנים, זורק על עצמו חולצה ורץ החוצה.
"ומה שלומך היום"? הוא שואל בנונשלנטיות תוך שהוא משלב ידו בידה, מנסה להסוות את ההתנשפות. אינסטינקטיבית היא נרתעת, אבל מתרככת כשהיא מזהה את פניו. היא רק הגיעה לארץ, ופרצוף מוכר הוא מצרך נדיר. היא סוקרת אותו בעניין. ככה מתגלחים פה? הוא מסביר. הם צוחקים. בתוך דקות הופכת הבדידות לקירבה. למחרת הם נפגשים שוב. יש הרבה על מה לדבר. הוא מספר על קרבות אל-עלמיין, היא מספרת על אושוויץ ועל בעלה שנלקח למחנה ולא חזר. הוא מספר על החקלאים הנצלנים שאצלם עבד ביבניאל, היא מספרת על בית הספר העברי לניצולי שואה שהקימה בשבדיה ועל התלמידות שהיא אוהבת. הוא צוחק ומעדכן את העברית התנ"כית שבפיה. "אל תגידי כלי-זין", הוא מבקש. "תגידי רובים". הוא מנסה להסביר לה למה, אבל קצת מסתבך.
את הפגישות הוא משתדל לקבוע רחוק מהחדר, מתבייש להכניס ליידי אירופאית כזו לדירת רווקים נטושה ומזוהמת. גם אצלה אי אפשר לבנות על קצת פרטיות – אִמה לא תיתן. באחד הערבים הוא מציע, וַלי, אולי נעלה לחדר פה במלון. היא קופצת בזעם: "אם עוד פעם אחת תדבר ככה אני לא אראה אותך יותר".
הם התחתנו כעבור מספר חודשים, במרץ 1949. אחר כך נולדו דני, שנפל במלחמת יום כיפור, ורחל, אמי.
הוא הלך למחנה במקומה | קרן בר לב
כשאני מבקשת מבת הדודה של סבתא שלי שתספר לי את סיפור האהבה של סבתי ובעלה הראשון, היא פוקחת שתי עיניים תמהות, כאילו המילה עצמה נאמרה בשפה לא מוכרת. "אף אחד לא חיפש אהבה אז", היא מנידה בראשה. "כל אחת הייתה צריכה פתק שאומר שהבעל שלה עובד, ואם היה לה פתק כזה, זה אמר שהיא נשארת בגטו". למרות שהיא עצמה נמלטה מהגטו כשנה לפני שסבתא שלי נישאה, היא משוכנעת שלא מדובר כאן ברומן רומנטי, בניגוד למיתוס שעבר מדור לדור במשפחתי. אולי היא צודקת. אבל הסיפור הזה, שנכונותו מוטלת בספק, מצמרר ומרגש מכדי שאוכל לוותר עליו לתמיד.
בגיל 20 גילתה אימא שלי שאימה שלה הייתה נשואה במלחמה לגבר שעליו לא שמעה מעולם. באלבום התמונות המשפחתי הישן מתחבאים להם כמה צילומים מצהיבים שלו ושל המשפחה שלו, בעוד שאימי ואחותה הניחו תמיד שמדובר בקרובי משפחה בלתי מוכרים. אותו גבר, סיפרה סבתא, היה בין האחראים על הרשימות של הנשלחים לטרבלינקה מהגטו.
חודשים ספורים לאחר שנישאו, הוא גילה ברשימות את שמה ואת שם אימה. כשפנה לנאצים והתחנן על חייה, הם נתנו לו ברירה – הן יישארו בגטו, ואתה תלך במקומן. הוא הסכים.
סיפור ההקרבה המדהים הזה סופר לי שנים אחרי שסבי וסבתי הלכו לעולמם. עימם, כך נראה, נקבר גם הסיכוי האחרון לאמת. בחיפושיי אחרי פרטים נוספים העליתי חרס: בארכיון העיר בפולין מצאתי את רק את תעודת הנישואים, המעידה שבעלה היה מבוגר ממנה אז ב-12 שנים, ובדף העד שמילא אחיו, שעלה לארץ לפני המלחמה, הוא מציין רק שהבעל נרצח בטרבלינקה. אף מילה על אהבה.
כל כך הרבה חלקים חסרים להשלמת התמונה האמיתית, אבל אני מסרבת להניח להם להיעלם באבק, מסרבת להשאיר את האיש הזה מאחור. כי אם יש אמת במיתוס, הרי שבזכות האיש הזה אני כאן. המעט שאני חייבת לו הוא לשמור על הסיפור הזה בחיים, גם אם זה כל מה שהוא – רק סיפור.
היא לעולם לא תפגוש את אהבת חיי | עמית סלונים
סביר להניח שהמשפט שאמרתי הכי הרבה פעמים לבת הזוג שלי (לא כולל: "בייבי, תדליקי את הדוד") הוא "כמה עצוב לי שלא פגשת את באדי". באדי היה הכלב שלי שליווה אותי מחטיבת הביניים ועד האוניברסיטה. הוא היה החבר הכי טוב שלי ולפני שלוש שנים הוא עבר לעולם שכולו צעצועי נשיכה בטעם בייקון, ובייקון.
ביותר ממובן אחד, הוא היה אהבת חיי.
מאז שבאדי מת הולכתי את הבדידות שלי ברצועה ללא מחסום. עצרתי מדי פעם לקפה והטבלתי בו ביסקוויט של מישהו אחר (כאילו בטעות). לקחתי את הפרנויה שלי ברצינות. שיקרתי מדי פעם לגבי הגיל שלי, אבל הסטטוס שלי בלט לעין.
ואז פגשתי אותה.
פגשתי אותה בדיוק כשהבדידות שלי ואני החלטנו שאנחנו רוצים להיפגש עם אנשים אחרים, והאמת היא שסיפור ההיכרות שלנו ראוי לאייטם נפרד בערוץ הרוח של mako. סיפור כזה שנשמע כאילו תלוש מאיזה ספר הארה של "הנזיר שהקיא את הגבינה שלו" או משהו כזה.
אין באמת זמן מדויק שבו נולדת האהבה. מבחינתי היא נולדת ברגע המפגש הראשוני, לא ברגע שבו אומרים לראשונה I love you, ובטח לא ברגע שנפרדים. והאם אפשר להשוות אהבה אחת לאחרת?
כלב לא יכול לשקר. גם אהבה לא.
אז היא לעולם לא תפגוש את הכלב שלי, שהיה אהבת חיי, ויש בזה מן הסימבוליות. כי הכלב שלי, שהיה החבר הטוב ביותר שלי אי פעם, היה נאמן מספיק כדי לפתוח לי מקום בלב כדי להכיר אהבה אמיתית.
הוא חיכה לה מחוץ לחלון מדי יום | קובי אריאלי
האמת היא שרוב המודלים שלנו לאהבה מבוססים על סיפורים לא שגרתיים. זו תמיד אהבה שנתקלקלה: נכזבת, בלתי ממומשת, כזו שנקטעה. רק דרך האין ניתן לעמוד על עוצמתו של היש. לאהבה המסורתית, הזוגית, הממושכת, זו של נישואים, רחמנא לצלן, אין הרבה מקום בט"ו באב. הרי כמה רומנטי זה כבר יכול להיות, 50 שנה ברצף? הנה, הביטו על הסיפורים שבעמוד הזה: זה על הוריו, זה על סבא וסבתא. הכל יפה, אבל הכל עתיק.
משאני נדרש לסיפור אהבה זוגי אני כפעם בפעם חוזר לסיפור השכונתי שסופר במשפחתנו על זוג השכנים שאני הכרתי אותם זקנים, אבל מספרים שפעם הם היו גם צעירים. הוא היה רב מכובד שעסק בצרכי הציבור ונשא משרה חשובה, היא הייתה עקרת בית חכמה, עזר כנגדו, שגידלה את ילדיה ועשתה את ביתה. בכל בוקר, בשעה קבועה, הוא היה עוזב את הבית עם שקית ובה כריך, והולך למשרדו ששכן באותה שכונה. יום אחד השגיח אחד מנערי המקום בדבר מעניין: הוא שם לב שבכל פעם שהגבר, מנשה נקרא לו, יוצא את הבניין בדרכו לעבודה, הוא עוצר בנקודה מסוימת, מסב פניו אחורה, מרים את ראשו ונותן מבט לשלום לה, חסיה נקרא לה, שהייתה עומדת בחלון ביתם בקומה השלישית וממתינה למבטו. רק אז היה ממשיך בדרכו לעמלו, והיא שבה ליומה.
משיצא הדבר בשכונה, החלו רכילאים לעסוק בו ולאט לאט הוא הפך לנחלת הכלל. הלא דבר הוא! רב מכובד ורבנית דקדקנית משחקים ברומנטיקה, כאחד האדם וחוה? וכך הפך הדבר להצגה הכי טובה בעיר. לא היה יום שבו לא היה ר׳ מנשה הופך פניו באהבה לחסיה העומדת בחלון ולא היה יום שבו לא הציץ בהם בטלן אחד או יותר עושים את זה.
כך זה עבד למעלה מ-50 שנה. יום יום. בחול ובשבת. הוא יוצא את הבניין במהירות, היא כבר בחלון. בנקודה קבועה הוא מסתובב, נותן את המבט, מפגש עיניים, חשמל של אהבה, הלאה. יום טוב. והיה המבט הקצר הזה נח על השיכון הצפוף וצובע את הבוקר בצבע רומנטי עדין שאין כמותו בכל העולם. גם כשהזקינו השניים מאוד וקומתם שחה, המשיך המנהג לנהוג. אומרים שאפילו בשנים האחרונות לחייו, כשהיה ר׳ מנשה יוצא את הבניין על כיסא גלגלים, מלווה ברעו מן הפיליפינים, היה עוצר את מסעו, מסובב את הכיסא, מרים בקושי את מבטו ומנפנף בידו הרועדת לשלום לחסיה.
הוא מת ראשון. בן למעלה מ-90 היה. בערב נתכנסו כולם אל הדירה הקטנה ללוותו אל בית עולמו. המון רב הגיע לחלוק לו כבוד. כמנהג החרדים ירדו הגברים ראשונים, נושאים את גופת המת למטה, אל המכונית עליה תועמס. הנשים חיכו למעלה, עוטפות את חסיה ומנחמות אותה, ממתינות לתורן לרדת. רגע לפני שירדה עמן, נחלצה חסיה מן הטבעת שהקיפה אותה וסרה לבדה אל החלון. היא הרימה את התריס הביטה החוצה וציפתה, עד שראתה את האלונקה העטופה בטלית יוצאת את פתח הבניין, ונתנה בה מבט אחרון.