הבית
נולדתי למשפחה של שמונה אחים ואחיות במרכז הארץ. מאז שאני זוכר את עצמי נושא הימורים היו חלק בלתי נפרד מחיי הבית. לא ממש דיברו על זה, אבל מספיק היה לשמוע את הצעקות של אמא ואבא כדי להבין לאן הכסף נעלם.
אמא שלי היתה עקרת בית, אבא עבד בשיפוצים ועבודות מזדמנות. חיינו בשניים וחצי חדרים קטנים מאוד. אמא ניסתה לעשות הכול כדי שלא יחסר לנו כלום.
לא קל לגדול בבית כזה: יום אחד אתה חי בשפע, ויום אחרי המקרר ריק, ואמא נאלצת להתרוצץ בשווקים כדי לחפש אוכל, לבקש מאנשים מזון, בגדים ונעליים.
לאבא היו המון שטרות של מאה לירות בכיסים. אחרי העבודה הוא הולך לבית הקפה השכונתי, לשתות כוסיות עראק ולשחק שש-בש. אחר כך הוא נכנס לאחד החדרים 'הסודיים' שם ומשחק קלפים או רמי עד השעות הקטנות של הלילה. הוא בזבז בשנה עשרות אלפי לירות על הימורים. היום זה משהו כמו חצי מיליון שקל. בלילה הוא מגיע הביתה שיכור, מעיר את כולם לפעמים מרביץ לאימא. היה קשה מאוד לשרוד את הבלגן הזה. בבוקר היינו צריכים כל האחים לקום לבית ספר. אני זוכר שהמורים היו מעירים לי שאני נרדם בשיעורים, שאני לא מרוכז. הציונים היו בהתאם, גרועים.
לא רציתי ללכת לבית ספר. לא הייתה לי מוטיבציה. בגיל 15 הלכתי לעבוד בצבע, בניקיון מדרגות בבניינים, לנקות חצרות בגינות כדי להביא כסף הביתה. לא פעם ניתקו לנו חשמל ומים בגלל שלא היה מאיפה לשלם את החובות שהצטברו. אבא חי בעולם משלו. הימורים ואלכוהול. אתה יודע מה הכי מצחיק או מדכא, תלוי איך מסתכלים על זה: אבא זכה פעמיים במפעל הפיס: 300 אלף לירות ופעם אחרת 200 אלף לירות. בשלושה חודשים הוא בזבז את הכסף על קלפים. אפילו בית לא קנה שיהיה לנו, בגדים, כלום. אין ברכה בהימורים, תאמין לי. כסף בא והולך. אתה לא באמת זוכה בו אם אתה מהמר כפייתי.
הצבא
בצבא שירתתי כאפסנאי. בערב הייתי עובד במאפיה שכונתית עד השעות המאוחרות של הלילה. העברתי את מרבית הכסף לאמא שתקנה אוכל ודברים לבית. אבא המשיך להמר והמצב רק נהיה קשה עוד יותר. אחרי שהוא היה מפסיד הכל הוא היה מגיע הביתה שיכור, שובר את הדלת, משתולל. מי שניסה להרגיע אותו חטף מכות, אז אמא הייתה סוגרת את דלתות החדרים שלנו וחוטפת בשבילנו. החלום שלי כילד היה לא להיות כמו אבא שלי. רציתי שיהיה לי כסף, הרבה כסף, שלא ייחסר לי ולמשפחה שלי דבר. אז רציתי, החיים לפעמים יותר חזקים מכל דבר אחר. אולי זה משהו גנטי, לא יודע להגיד לך. מה שכתוב מלמעלה זה מה שיקרה. אני מאמין בגורל, וכנראה הגורל שלי הוא לסבול ולגרום סבל לאחרים.
הפעם הראשונה
הייתי בן 22 כשהלכתי בפעם הראשונה לדוכן פיס כדי למלא לוטו. היתה הגרלה גדולה של 15 מיליון שקל. הייתי חייל משוחרר. התחלתי לעבוד כאיש תחזוקה במפעל גדול. סיימתי יום עבודה, נכנסתי לדוכן, לקחתי טופס ומילאתי. היום אני מקלל את הרגע שנכנסתי לשם. אני רוצה לקבור את עצמי מהמחשבה.
קניתי טופס לוטו. היו שם המון אנשים שגירדו כרטיסים, חלקם מהמרים כבדים. על הדרך כבר קניתי כרטיסי גירוד, הבטיחו זכייה של 50 אלף שקל. באותו היום בזבזתי 500 שקל בחצי שעה. הרווחתי פה עשרה שקלים, פה 20 שקל, לא יותר מזה. זה היה כמו פנטזיה.
מאותו היום דוכן הפיס השכונתי הפך להיות הבית השני שלי. יכולתי לשבת שם חמש ושמונה שעות בלי להרגיש. רעדתי מהתרגשות כשנכנסתי פנימה לגרד כרטיסים, הלב שלי עף לשמים. אושר שאי אפשר להסביר. פעם אחת הרווחתי בלוטו 50 אלף שקל, הזכייה הכי גדולה שלי.
כמה בזבזתי? יותר משני מיליון שקל. יכולתי לגור בבית משלי בלי שכירות ובלי לחשוב על משכנתא. היינו כמו קומונה כזו של מהמרים. שותים בירות, מגרדים, שולחים לוטו ולא חושבים על המחר. חיים את הרגע. מחר? אלוהים גדול.
אשתי
אני בן 45, נשוי ואב לשני ילדים בני 15 ו-17. כשהתחתנתי אשתי לא ידעה שאני מהמר. עבדתי אז כעצמאי, עבודות שיפוץ אינסטלציה. פינקתי אותה במתנות. גרנו בשכירות בדירה של שלושה חדרים. הייתי מהמר בשעות הבוקר, מגרד חיש גד, שולח לוטו באלפי שקלים. בין לבין יוצא לתת הצעות מחיר, לתיקונים בדירות. תמרנתי בין הימורים לעבודה. לפעמים כשנגמר לי הכסף בעל התחנה היה נותן לי להמר בהקפה. הרווחתי די טוב, כך שחייתי חיים כפולים. תמיד דאגתי להעלים מהכיסים את טפסי הלוטו. הכל זרם.
הבלגן התחיל כשנולדו הילדים והחובות הלכו ותפחו. במקום להיות יותר בבית ולעזור בגידול הילדים הייתי בתחנה, מהמר על כל מה שזז. צ'אנס, חיש גד, לוטו. אשתי חשבה שאני בעבודה, הייתי משחק אותה שאני עובד, מגיע הביתה עם בגדים מלוכלכים. היא לא הבינה לאיפה כל הכסף שהרווחתי נעלם. הייתי מערבב אותה בכל מיני תירוצים, מספר לה ששילמתי לרואה חשבון, למס הכנסה, לביטוח לאומי, למע"מ, אומר שהעסקים חלשים, מסבן אותה בשקרים.
ההימורים הפכו אצלי לחיידק שנכנס לדם ולא יוצא. הים ימים שלא היה כמעט אוכל בבית, חלב ולחם, הכל הלך לחובות. הרבה מריבות עם האישה, צעקות, לא אלימות פיזית חס וחלילה. היום אני בטוח שאני אמות בתוך דוכן פיס, או על מכונת המזל, מאושר או מדיכאון וישר משם לתוך הקבר, אם בכלל יישאר כסף למצבה.
החשיפה
לפני כשלוש שנים אשתי עלתה עליי. היא הבינה שזה לא הגיוני שהכסף נעלם לי, מתאדה, שהחסכונות נאכלו, שהחשבון נמצא כל הזמן באוברדרפט של עשרות אלפי שקלים. היא לקחה חוקר פרטי שיעקוב אחריי והוא ראה שאני מבלה שעות בתחנת הפיס. אחרי שהיא הראתה לי את התמונות נשברתי וסיפרתי לה שאני מהמר.
בוא נגיד ככה, היא לא נפלה מהכיסא אבל היא בכתה, רצתה להתגרש ולפרק הכול. בגלל הילדים החלטנו לא להתגרש. הפרדנו חשבונות בנק וסגרנו את החשבון המשותף. החלטנו שכל אחד מנהל את הכסף שלו בנפרד אבל אני מחויב לשלם חצי מחובות הבית: שכירות, חשמל, מים, אוכל, בגדים והוצאות של הילדים. היא ביקשה שאלך למרכז גמילה מהימורים אבל זה לא הצליח. אחרי כמה ימים עזבתי, זה לא בשבילי. ניסיתי כמה ימים בלי הימורים, השתגעתי. עישנתי קופסאות סיגריות בלי סוף, הפכתי לאדם יותר עצבני. חזרתי מהר מאוד לתחנה, הפעם למכונות המזל, "פיס פלייס". נרגעתי. מאז שהחדרים של המכונות נפתחו יש לי מנוי קבוע, אני יכול לפרק שם בשעתיים 3,000 שקל כמו כלום. אני מבלה עם המכונות יותר מאשר עם אשתי.
המכונות
החדרים של הפייס פלייס זה גן עדן למהמרים קטנים כמוני אבל מכורים קשה. אני קונה בשביל הספתח של הבוקר אני קונה 10 כרטיסים, כל אחד עולה 50 שקל, ומתגלגל בין כל המשחקים. כל פעם מנסה משהו חדש, אני מתפלל שאולי הפעם אני אביא את המכה, אבל איזה. על הפנים. בהתחלה אתה מרוויח כמה מאות שקלים ואחר כך אתה מפסיד הכל. בלי להרגיש הכרטיסים מתרוקנים מכסף. אתה יכול להיכנס לחדר הזה ולראות מאות כרטיסים זרוקים שם. אף אחד באמת לא זוכה, חוץ ממפעל הפיס. אחרי המכונות יש מרוצי סוסים, עושים הפסקה של שעה-שעתיים ושוב חוזרים למכונות.
אני עובד חמש שעות ביום במקרה הטוב רק כדי שיהיה כסף לתת לאישה. מבחינתה, ברגע שהילדים יעברו את גיל 18 אנחנו מתגרשים. נמאס לה ממני. הילדים כועסים שהמכונות יותר חשובות מהם. כדי להמשיך להמר לקחתי הלוואות של 300 אלף שקל מחברים כדי להתגלגל. החזרתי חובות לבעל תחנת הפיס, קצת למע"מ, למס הכנסה, איתם אסור להסתבך. זה מעגל שלא יוצאים ממנו. שעבדתי את המכונית שלי. מכרתי שעונים ושרשרות זהב שהיו לי בסכומים מצחיקים.
גמילה
גמילה מהימורים? אין דבר, אל תאמין לשטויות האלה. הסיכוי להיגמל מסמים יותר גבוה מהימורים. מהמרים תמיד חוזרים למכונות. בלי להמר מרגישים ריקנות. אין ריגוש והגוף מת. יש כאלה שיש להם ריגוש מסקס, הימורים עושים לי כיף. יושבים איתי בחדר המכונות מהמרים שעברו גמילה וחזרו להמר. חבל על הזמן. הם לא יפסיקו להמר עד יום מותם. ככה זה מהמר. אתה יודע שתהפוך יום אחד להומלס, שאולי תמות לבד ברחובות, שגם תרוויח מיליונים זה ייעלם תוך כמה שבועות, אבל אתה לא יכול להפסיק.
השוק האפור
לקחתי לפני כמה שבועות הלוואה של 150 אלף שקל מעבריין בשוק האפור שעובד עם ראש ארגון פשע ידוע. סתמתי כמה חורים לחברים שהייתי חייב להם כסף. חשבתי שאני אחסוך כסף מהעבודות שאני עושה אבל אחרי כמה ימים הימרתי על הכל. אני יודע שעשיתי שטות, שטעיתי, שאני הולך להסתבך, שאם לא אחזיר את הכסף כדורים יעופו לכיוון שלי. אני צריך להחזיר 200 אלף שקל בשלושה חודשים. עיכוב ביום זה 5,000 שקל קנס. שוק אפור זה לא חברים או משפחה שיכולים להתחשב, שאפשר לספר להם מעשיות. זה לא צחוק. אני לא ישן בלילה. פוחד שידפקו על הדלת, יזרקו רימון, ידקרו אותי. יש לי עוד חודש להחזיר את הכסף ואני חי בסרטים. הכול הלך על ההימורים. אני יודע שהיום הזה קרוב. אני מחפש לגרד כסף, אבל אף אחד לא רוצה לתת לי. נגמרו לי הרזרבות. יש לי חברים נהגי מוניות מהמרים כמוני שלקחו כספים מהשוק האפור. הם הפכו לעבדים של העבריינים. הם כבר משלמים את ההלוואה פעם שלישית ורביעית בגלל הריביות והאיומים שירצחו אותם. ואו, איזו טעות.
הילדים
מה שהכי מצער אותי באמת זה לא הכסף. אני מצטער על כך שפגעתי בילדים שלי. שלא הייתי איתם מספיק, שלא זכיתי להיות איתם בשנים הכי יפות שלהם. שבמקום להיות בטקסים שלהם בבית הספר, באספות הורים ובהצגות ובמשחקי כדורסל שהם שיחקו הייתי שקוע בהימורים. הייתי מנותק מהם, מהעולם. לא התעניינתי בלימודים שלהם, במה שקורה איתם, במה שעובר עליהם. הכול נפל על אשתי. הייתי אבא רע מאוד. חסר אחריות. הפסדתי את הילדים שלי וזה אוכל אותי. כסף בא, כסף הולך אבל השנים של הילדים לא יחזרו. הכול הלך לעזאזל. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. יש לי המון ייסורי מצפון בעניין הזה. אני משלם על זה ביוקר היום. הקשר איתם די רופף. אני מנסה לשקם את היחסים איתם אבל זה ייקח שנים אם בכלל.
אתם
אני רואה סביבי צעירים שבאים כדי להמר במכונות, אפילו תלמידי תיכון עם תעודות זהות של חברים וחיילים ברגילה. זה כואב לי. אני יודע שהם הדור הבא של המהמרים הכפייתים, שהחיים שלהם הולכים להיות במיץ של הזבל. אני מעיר להם פה ושם. הם די אדישים, חושבים שיעשו מיליונים, שיהיו מיליונרים מהימורים, שהם לא צריכים לעבוד קשה. הם לא מבינים שהם יישארו גם בלי תחתונים. בינתיים הם מבזבזים את המשכורת הצבאי ודמי הכיס שההורים נותנים להם. זה עצוב, אבל אני יכול לומר למי שחושב בכלל להיכנס למכונות המזל סתם כדי להתנסות, אל תנסו, אל תהמרו, אל תתפתו. זה לא חיים. תבזבזו את הכסף על כל דבר. תיהנו ממנו, אל תתקרבו להימורים.
הביא לדפוס: שמעון איפרגן