שום דבר בחזות הזוגית של התסריטאי ערן ב.י (41) והסופרת הגר ינאי (40) לא מרמז על הדרך הפתלתלה שהובילה אותם זה לזו. לא חדר המדרגות המטופח בכניסה לדירתם התל אביבית ("אין לנו שולחן סלון", מתנצלת הגר, "בדרך כלל החלל הזה מלא בצעצועים של הילדות"), לא התצלומים המשפחתיים המקשטים את מדף הספרים, ולא הנשיקה שהבעל נותן לרעייתו בשובו הביתה מהעבודה, אגב שיחת חולין על ארוחת הערב.
ועדיין, מי שהספיק להיתקל ביצור המשונה ושובה הלב, "פוטורומן", יודע שמדובר בסיפור אהבה אנטי-בורגני בעליל: גבר ואישה בסוף שנות השלושים לחייהם – הוא גרוש+1, היא אם חד הורית בדרך – מבוגרים דיים להיות חבוטים, וצעירים דיים להמשיך לקוות, נפגשים יום אחד בכנס מדע בדיוני. אט אט הם מקלפים זה מזו את מעטה העייפות והסקפטיות, ואפילו הבטן ההריונית שהולכת וטופחת ביניהם לא מפריעה לאגדה המודרנית לרקום עור וגידים. הדרך מזמנת להם התלבטויות, היסוסים, התמסרות, אובדן, ולבסוף גם לידה של תינוקת מתוקה עם "מצח משולש", פגם גולגלתי שקורה אחת לאלף לידות.
את הסיפור הזה לא תמצאו בשום חנות ספרים. הוא ארוז בתוך אלבום תמונות אינטימי, מלווה בטקסטים קצרים ודימויים ויזואליים, שצילמו וכתבו גיבוריו. כדי לקרוא אותו, כל מה שאתם צריכים זה חצי שעה פנויה, חשבון פייסבוק פעיל, ופיסה קטנה של לב שעדיין מסוגלת לעשות סלטות באוויר במקום לצקצק בציניות.
מקום בטוח ללב
"לעשות דבר כזה לאישה בגילי זה פשע. היה לנו טוב יחד. אני יודעת שהיה. אז איך הוא העז לעזוב אותי ככה, בלי שום ניסיון להבין את עצמו ובלי שום תקשורת. אין. האפס הזה בזבז את שלוש השנים היקרות בחיי. אם אראה אותו בפתיחה של גלריה אדקור אותו עם מזלג! רגע, יש בכלל מזלגות בפתיחות?"("פוטורומן", עמוד ראשון)
הסיפור של ערן והגר אומנם מכיל את כל אבות המזון של תסריט הוליוודי ראוי, אך מתחיל בנקודה בה רוב השחקנים זונחים את ז'אנר הקומדיה הרומנטית ועוברים לחפש לעצמם איזה תפקיד אופי מאתגר בסרט עצמאי, פקוח-עיניים ונטול אשליות. לחזור לביצת הדייטים התל אביבית על סף גיל 40 זה לא גן של שושנים; ערן, יוצר ותסריטאי בשיא הקריירה ("החיים זה לא הכל", "RESTART"), מוצא עצמו שבע-הרפתקאות, אחרי שבילה כמעט עשור בתפקיד הגרוש המבוקש שחי את החלום. הוא מבין שבתו נעם כבר עברה יותר מדי בתים מיותרים בחייה, ומרגיש שהגיע הזמן לזוגיות יציבה ונוחה. הגר, סופרת מוערכת וזוכת פרסים ("אישה באור", "מכונת הנצח של אלכס", וטרילוגיית "הלויתן מבבל"), נאלצת לחזר לשוק הפנויים-פנויות אחרי שאהובה עוזב אותה במקום לעשות איתה ילד. גם בגיל 39, היא עדיין יפהפייה ומושא פנטזיה לא קטן עבור רווקי תל אביב הבררנים, אך ככל שעובר הזמן מתחדדת בה ההבנה שבגילה ובמצבה, הרעיון של אהבה הוא מותרות. היא מחליטה לעשות ילד בעצמה, ולקוות שהגורל כבר יזמן לה מקום בטוח להניח בו את לבה.
"ברוב המקרים, אימהות חד-הוריות הן נשים שלאורך כל שנות השלושים שלהן לא היו בזוגיות, אז הן מחליטות לקחת יוזמה, לשחרר את עצמן מהתלות הזאת ופשוט להיכנס להריון. יש לי הרבה מאוד כבוד הערכה כלפיהן, אבל זה לא הסיפור שלי", מודה בפני הגר בגילוי לב. "אני הייתי בזוגיות רצינית וחשבתי שהגבר שהייתי אתו הולך להיות אבי ילדי. זה שלא הייתי בהריון בסוף שנות השלושים שלי היה סוג של תאונה. הוא עזב אותי. זה לא היה מצב נפשי שהתכוננתי אליו".
וברגע שהחלטת לעשות ילד לבד, הרגשת שבאיזשהו מקום את מוותרת על הסיכוי למצוא אהבת אמת?
הגר: "בואי נגיד שלא חשבתי שאמצא אהבה גדולה, אבל בהחלט קיוויתי. זה שנכנסתי להריון נתן לי המון כוח, זה הוציא אותי מהמחשבה שאני תלויה במישהו. זהו, אני אמא. כבר הגשמתי לעצמי את השאיפה הזאת. ההבנה הזאת הכניסה את התהליך של חיפוש זוגיות למקום הרבה יותר חופשי ומשוחרר. לא עוד ממקום נואש".
ערן, מה אתה יכול להגיד על גבר שמחליט לצאת עם אישה בהריון, כשלא הוא זה שהכניס אותה להריון.
"אחרי גירושים ותקופה נרחבת של הרפתקאות, הגעתי למקום שאמרתי לעצמי שאני רוצה זוגיות. הייתה לי הבנה מאוד בסיסית לגבי עצמי שכשקורה לי משהו אמיתי עם מישהי, הוא תמיד קורה בשנייה הראשונה. ועם הגר זה באמת קרה מהשנייה הראשונה. זאת כבר הייתה התחלה טובה. ברגע שגיליתי שהיא בהריון זה אמנם היה שוק, אבל מצד שני, כשיצאתי לחפש את זוגתי לעתיד, מראש העדפתי גרושה עם ילד. היה לי ניסיון מאוד רע עם רווקות, הן אף פעם לא הצליחו לקבל את זה שאני אבא לילדה שאני מאוד אוהב".
מאיפה בא הרעיון להתחיל לתעד את הזוגיות שלכם?
הגר: "שאלה טובה. מי באמת התחיל? זה אתה בטח, לא?".
ערן: "ברמה העקרונית אני בא מהטלוויזיה והגר מהספרות, אבל גם היא באה מרקע של הופעות בטלוויזיה. למען האמת, לפני שנפגשנו לכל אחד מאתנו הציעו להשתתף במחוברים/במחוברות ומכל מיני סיבות זה לא יצא לפועל. כשהתחיל הרומן בינינו התבדחנו על זה שיש לנו סיפור טוב ושאולי נתחיל לצלם סרט דוקומנטרי, אבל זאת הייתה בדיחה כי אף אחד מאתנו לא באמת רצה להכניס מצלמה לחיים שלנו".
"היות וכבר הייתה לי חוויה של צילום דוקומנטרי, אני יודעת שכשמכניסים מצלמת וידאו הביתה זה יכול להפוך את כל החיים על פיהם", אומרת הגר. ואחרי שב-2002 השתתפה בסדרה של ציפי ברנד, "מישהו לאהוב", שתיעדה את חיפושיהם של רווקים בני 28-40 אחר קשר וזוגיות, היא בהחלט יודעת על מה היא מדברת. "את מתחילה עם מצלמה תמימה וחושבת שזה נורא מגניב, ותוך כמה ימים את מוצאת שאת חיה את החיים שלך בשביל המצלמה. מאוד לא רציתי לעבור את כל החוויה הזאת שוב, כי מהרגע שהכרתי את ערן רציתי שהחיים שלנו יהיו טובים ומאושרים ביחד, לא רציתי שהם יהיו משועבדים לתיעוד. אבל יחד עם זה, כמו שערן אמר, הייתה לנו תחושה שיש לנו סיפור נורא טוב. השיטה של סטילס אפשרה לנו גם לחיות את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים, וגם אפשרה משהו שהצילום הדוקומנטרי לא מאפשר, וזה השחזור לאחור".
לידתה של הקיסרית המשולשת
"יותר מדי פעמים אמרתי שלילי שלי תיוולד יפהפה. ערן כעס עלי, ואמר שהשדים מאזינים ויעשו לנו עין הרע. כשהוציאו אותה מבטני והניחו אותה בזרועותיי נבהלתי. חומרי ההרדמה לא הועילו לטשטש את התחושה שמשהו פה לא בסדר. היא פשוט נראתה לא נכון. היה לה מצח חייזרי משולש וקרן בולטת מתנוססת בין הגבות. האם ככה הם אמורים להיראות?"(פוטורומן, עמ' 67).הגר וערן ידעו שירח הדבש שלהם יהיה קצר, אך הפחד מאובדן הרומנטיקה התגמד לעומת עקצוצי ההתרגשות לקראת בואה של לילי לעולם. בבית החולים, בזמן שערן חיכה ככל אב נרגש מחוץ לחדר הלידה, הגר קלטה לחרדתה שמשהו לא בסדר עם התינוקת שלה. קרניוסינוזטוזיס (או מרפס בעברית), היא תופעה שמתרחשת אחת לאלף לידות ופירושה סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת של העובר. במילים פשוטות, זה אומר שלמוח אין מקום לגדול לכל הכיוונים באופן שווה, וכך נוצרת אי סימטריה בראש. מבחינה אסתטית, זה מוביל לכך שמצחם של תינוקות הנולדים עם הפגם הזה מקבל צורה משולשית משהו.
אני חייבת להודות שהסתכלתי על כל התמונות של לילי בפוטורומן, ולא הצלחתי לזהות שום מצח משולש. היא נראית לי תינוקת מתוקה ורגילה לגמרי.
הגר: "רואים את זה רק מזוויות מסוימת. כשמסתכלים מלמעלה אז רואים שלמצח יש סוג של זווית. אני ישר ראיתי שמשהו לא בסדר. הפחד הגדול לא היה העניין האסתטי, אלא הפחד שמשהו לא יהיה בסדר מבחינה שכלית".
מפחיד נורא.
"כן, אבל הרופאים היו מאוד מרגיעים. אושפזנו למשך עוד כמה ימים, עשינו כל מיני בדיקות והסבירו לנו שבעוד ארבעה חודשים לילי תאלץ לעבור ניתוח גולגלת. אמרו לנו שבסך הכל זה הליך שגרתי שילדים מתאוששים ממנו די בקלות, אבל כמובן שדאגתי. פתאום זה הכה בי: ברוכה הבאה לעולם של חוסר אונים".
ומה שלום לילי היום?
"אני ואחותי תמיד אומרות שד"ר בני עשה הרבה מקום למוח שלה. היא פשוט ילדה מדהימה. היום היא כבר בת שנה וארבעה חודשים, מצחיקה את כולם ולא מפסיקה לפטפט, וחוץ מזה שהיא שונאת לשים כובע על הראש, הכל ממש בסדר".
ערן, אתה רואה את עצמך כאבא של לילי?
"כן. ברור. תראי, זה לא סוד שאני לא האבא הביולוגי שלה. יש חוברת שלמה שנועדה לספר בדיוק את זה".
הגר: "ברור שנספר ללילי את האמת, זה לא סוד. אבל ערן הוא אבא של לילי בכל מובן, למעשה הוא עכשיו בתהליך של לאמץ אותה. הוא האדם הראשון שהחזיק אותה בידיים ברגע שהיא נולדה. הוא מנקה לה את הנזלת, מחליף לה חיתולים, המילה הראשונה שהיא אמרה זה 'אבא'".
שמתם לב שמאז שאתם מכירים, בעצם אף פעם לא הייתם לבד? הרי נפגשתם כשהגר כבר הייתה בחודש חמישי, ולא היה אפשר להתעלם מהנוכחות של לילי.
ערן: "אנחנו בכלל אומרים שכל הזוגיות שלנו הייתה מהלך של לילי. לילי יזמה, לילי הפיקה".
הגר: "אם תכירי אותה את תראי שזו ילדה שבהחלט מסוגלת ליזום. בכל תנוחה, גם בתנוחה הפוכה".
ארבעה חודשים אחרי הדייט הראשון כבר הייתה לכם תינוקת. מה זה עושה לזוגיות?
הגר: "אני חושבת שתשוקה ואהבה בין שני אנשים זה דבר אחד, וגידול משותף של ילדים זה דבר אחר לחלוטין. המחשבה שילדים יחזקו את הזוגיות או יעצימו אותה היא מחשבה מאוד מוטעית בעיני. אני חושבת שילדים זה בדיוק להיפך, הם דורשים המון כוחות. ילדים זה נפלא, אבל אני מאמינה שאנשים חכמים יודעים להחזיק גם את הזוגיות וגם את המשפחה כעניין נפרד. אצלנו זה בא בדילים נפרדים: ברור לנו שאנחנו לא ביחד רק בשביל הילדים אלא גם כזוג שרוצה להיות ביחד אחד עם השני. עד כדי כך שכשהשכנים שלנו השכירו את הדירה ממול, עלה בדעתנו רעיון לשכור את הדירה ולנהל רומן סודי, מאחורי גבן של הילדות".
שוב שלושים, הפעם כמו שצריך
סיפורם של ערן והגר ("אוטוטו שנתיים ביחד") הוא כבר מזמן לא החוברת הפרטית שיועדה במקור לאורחי חתונתם. בעת כתיבת שורות אלה מונה האלבום האטרקטיבי שלהם בפייסבוק, שעמודים מתוכו כבר התפרסמו במוסף "שבעה ימים", כבר למעלה מ-600 חברים.
אולי באיזשהו מקום ההפצה והשיתוף של הסיפור נותנים תוקף לאהבה שלכם?
"לא, לא, סליחה, אנחנו אנשים מבוגרים", הגר נחרדת. "זה לא בא משם. אנחנו נורא מעבר לזה. אנחנו באמת זקנים מדי בשביל זה".
ערן: "אני חושב שמה שקרה לנו זה היה הפתעה מאוד חיובית בחיים. אף אחד מאתנו בכלל לא חיפש את האהבה הגדולה. היינו במקום של לחפש משהו שיהיה נחמד, נוח, סבבה".
אז למה לשתף? בטוח יש משהו שאתם רוצים לצעוק מהגגות דרך הסיפור שלכם.
"בסך הכל, כשאתה פותח עיתון אתה קורא דברים די נוראים. לנו קרה דבר נורא יפה, מעורר השראה. לתחושתי זה בדיוק ההפך מלקבל תוקף לאהבה. זה לבוא להגיד: חבר'ה, אתם יודעים מה? זה יכול לקרות. אל תתייאשו. מעבר לזה, אני חושב שכל אחד מאתנו יש מסר בסיפור הזה. מהצד של הגר המסר נורא ברור: תהיי נאמנה לעצמך. אם את רוצה ילד, תעשי ילד ואלוהים יעזור לך. זה מסר של אומץ. תהיי אותנטית וכל השאר יסתדר. וכשמסתכלים מהצד שלי, המסר קצת פחות ברור, למרות שלדעתי הוא גם מסר של אומץ. הרי יכולתי לבוא ולהגיד, אישה בהיריון? לא מתאים לי. אבל אם באותה נקודה הייתי מחליט שזה גדול עלי ומוותר, היה יכול לעבור המון זמן, לא הייתי מוצא אף אחת, ובסוף הייתי מתפשר על איזו גרושה בדיוק כמו שרציתי. לעומת זאת, עם הגר היה משהו מאוד חזק. היו בזה המון אתגרים, זה לא בדיוק מה שרציתי. אבל בסופו של דבר, זה היה מה שרציתי. לפעמים אתה מקבל את מה שאתה רוצה אבל זה לא בדיוק מה שאתה רוצה. אבל אתה צריך להיות מספיק חכם ואמיץ בשביל לקחת את זה".
הגר מהנהנת אך מסתייגת בזהירות. "זה הצד של ערן", היא מבהירה. "מבחינתי מדובר בשני מספרי סיפורים שפשוט הרגישו שיש להם סיפור טוב ביד ולא יכלו להתאפק. כשטוב לך עם מישהו אז טוב לך עם מישהו, אבל צריך לעבוד על זה ולהוקיר את זה כל יום. זה לא משהו שלכתוב אותו בעיתון או בפייסבוק יכול לשנות משהו".
"יש אנשים שפיצחו את הזוגיות הרבה יותר מוקדם מאתנו", מהרהר ערן, "יש לי חברים שכבר יש להם ארבעה ילדים והם ביחד כבר 20 שנה. הם בטח ידעו מראש דברים על זוגיות שלנו לקח כנראה יותר זמן להבין".
"הסתדרנו בדקה התשעים", מסכמת הגר, "על הדלת של הדירה הקודמת שלנו רצינו לתלות שלט, 'שוב שלושים, הפעם כמו שצריך'".
סוף טוב, הכל טוב?
ההתרפקות הרומנטית נגנזת כשערן נאלץ לצאת לאסוף את בתו נעם מבית הספר. עוד כמה דקות גם הגר תצא לאסוף את לילי הקטנה, ותסריטאי והסופרת יחזרו להיות אבא ואמא. לתוך האינטימיות הפלרטטנית שעטפה את הריאיון משתרבבת לפתע השגרה, וכמו תינוקת תובענית היא דורשת את מלוא תשומת הלב. הבעל אומר לאשתו שיחזור עוד מעט, היא מזכירה לו שעדיין צריך לפצח את שאלת ארוחת הערב. הם נפרדים בנשיקה ורשרוש מפתחות מוכר בדלת. קולות של בית. אני תוהה בקול רם כיצד מצליח התא המשפחתי הקטן שלהם להכיל אגו של שני יוצרים.
"אין שום בעיה", מבהירה האמא-סופרת בחיוך, "אני אמן וערן יוצר".
מה ערן היה אומר על זה?
"תראי", היא שוקלת מילים. "אני נפש של אמן. אין מה לעשות, אני הסופרת. ערן הוא יוצר, הוא הרבה יותר מחובר למדיה, לטלוויזיה...", היא מהססת לרגע ואז מסתייגת, "אבל זה לא מה שערן יגיד. אם הוא היה פה הוא היה נותן תשובה אחרת".
אתם מראים אחד לשני כל מה שאתם כותבים?
"לא בהכרח. אנחנו יוצרים ממקומות אחרים בתוכנו. האמת היא שכמו שערן לא רצה לגור עם יוצרת, גם אני לא רציתי יוצר. רציתי גבר יציב, רצוי בנקאי השקעות, אבל לא הלך לי, מה אני אעשה? למזלי ערן מספיק יציב ועם כתפיים מספיק רחבות ורגליים מספיק על הקרקע".
לדאבונה של הגר, אמא שלה כבר לא יכולה לספוק כפיים בנחת נוכח הזיווג המוצלח והקן המשפחתי שבתה ההרפתקנית הצליחה לבנות בשנתיים האחרונות. מרים ינאי נפטרה זמן קצר לפני שלילי נולדה, ומעולם לא הספיקה לחבוק בזרועותיה את הנכדה שכל כך ייחלה לה.
באחד הקטעים הכי מצמררים של פוטורומן, תחת תצלום המצבה של אמך, את כותבת על האשמה והכאב שחשת על כך שלא נכנסת להריון בגיל מוקדם יותר. את כותבת, 'זה המחיר ששילמתי עבור הדרך שבחרתי בה'. תהיתי האם חלפו לך בראש מחשבות מהסוג הזה כשגילית שלילי צריכה לעבור ניתוח בראש.
"ממש לא! אני לא מיסטיקנית ואני לא חושבת שהגורל היכה בי. זה פגם שלא קשור לגיל המאוחר יחסית בו ילדתי. כשיולדים ילד, וחשוב להדגיש את זה, כל אחד משלם את החוב שלו לסטטיסטיקה. אתה חייב לקחת בחשבון שאולי תהיה לו גולגולת לא תקינה, אולי יהיו לו חצ'קונים כשהוא יתבגר, אי אפשר לשלוט בזה או לברוח מזה. הרגשתי ששילמתי את החוב שלי לסטטיסטיקה וזהו".
עכשיו כשאת אמא בעצמך, את חושבת יותר על אמא שלך, על הדברים שהיית יכולה לשאול אותה לו הייתה בחיים?
"זה מאוד עצוב להגיד, אבל האמת היא שכאמי נפטרה פחות הרגשתי את זה. הייתי בחודש שמיני להריון, לילי מילאה את בטני וערן מילא את ליבי. היו לי כל כך הרבה רגשות, שלא נשאר לי מקום בלב לאבל. הדבר הקשה הוא שבכל יום שעובר מאז אני מרגישה את יותר ויותר אבדנה. אין יום שאני לא רוצה לדבר אתה ולשאול אותה שאלות. היום היא נורא חסרה לי".
מעניין שאת אומרת את זה, כי שמתי לב שבספרים שלך תמיד יש איזשהו געגוע למשהו שאיבדת. את לא מפחדת שעכשיו, כשהגעת למקום כל כך שלם של זוגיות ואימהות, כבר לא יהיה לך יותר על מה לכתוב?
"את צודקת, הספרים שלי באים הרבה מתחושה של אובדן, של אדם או של תקופה או של חלק בעצמי. זה כוח מניע נורא חזק ביצירה שלי. את מקום בטוח ללב (ספרה החדש) התחלתי לכתוב שבועיים אחרי שנכנסתי להריון. זה סיפור על רקדנית קברט בברלין של שנת 1939 שמרגישה שהיא מזדקנת, מאבדת את יופה וקסמה, ומחליטה שהיא חייבת להיכנס להריון. הספר בעצם עוסק בתשוקה, ברצון להיות אמא וברצון לשלב אימהות יחד עם חיים שיש בהם תשוקה. הוא מכיל את כל החרדות והכמיהות שלי בתקופה שקדמה להריון, והדבר המדהים הוא שבדיוק ברגע שבו סיימתי לכתוב אותו פגשתי את ערן.
"אז על מה אני אכתוב עכשיו? אני חושבת שעדיין יש אזורים אבודים בחיים, זוגיות ומשפחה הם לא מזור לכל הפצעים. השאלה הטובה היא באמת על מה לכתוב מבלי להסתכסך עם בני משפחתך הקרובים", היא צוחקת, "יכול להיות שסיפור על עקרת בית משועממת בפרוורים לא יתקבל באהדה על ידי ערן".