עיסאווי פריג' מקבל את פניי בביתו שבכפר קאסם בתקופה מתוחה – פוליטית, ביטחונית ואישית. הממשלה, שמלכתחילה לא הצטיינה ביציבות מבנית, התערערה עוד יותר על רקע פרישת עידית סילמן, איומי הפרישה של מאזן גנאים והקצנת העמדות של איימן עודה; גל הטרור יוצר אתגרים וגובה קורבנות, יהודים וערבים; ואילו פריג' עצמו עדיין מתאושש מאירוע מוחי שתפס אותו לפני כחודשיים וחצי. "קיבלתי כרטיס צהוב בריאותי", הוא מגדיר את האירוע שבעקבותיו אושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב בתל אביב.
בממשלה ששותפים בה גורמים פוליטיים ערבים לצד אנשי ימין, לכל חיכוך יש פוטנציאל נפיץ. כזה היה מותו של השוטר הערבי-נוצרי רס"ם אמיר ח'ורי, שנרצח בפיגוע בבני ברק בסוף חודש מרץ והפך לסמל – אם כי השאלה מה בדיוק מסמלים מותו וחייו פתוחה לפרשנות פוליטית.
למה אף חבר כנסת ערבי לא בא לנחם את משפחת ח'ורי?
"אני לא מתעסק עם אחרים, רק עם עצמי. אני לא הלכתי כי לא הייתי בארץ, אבל שלחתי את תנחומיי וחברים הלכו בשמי וניחמו".
אין פה ביקורת משתמעת של ח"כים ערבים על כך שח'ורי תרם למדינה, אפרופו האמירה של איימן עודה על כך ששוטרים ערבים צריכים "להניח את הנשק"?
"האמירה של עודה אומללה ולא חכמה. שוטר שהגן על אזרחים – ראוי שיקבל אהדה ותמיכה מקיר לקיר, ללא שום קשר אם זה יהודי או ערבי. אני אישית הגעתי בעבר לנחם משפחות של שוטרים דרוזים שנרצחו".
אתה בעד גיוס של ערביי ישראל למשטרה ולצבא?
"כן. למה המדינה פוטרת אותם - זו שאלת השאלות".
כלומר לשיטתך המדינה צריכה לכפות גיוס חובה על ערבים?
"אני בכלל בעד צבא מקצועי, אבל כל עוד יש גיוס חובה – כן. אני לא מבין למה הוא לא חל על הערבים".
פריג', השר לשיתוף פעולה אזורי ומי שבפריימריז האחרונים התברג במקום החמישי ברשימת מרצ, הוא האזרח הערבי הראשון שנבחר לכנסת ללא שיריון (אחריו כבר נבחרה אבתסיאם מראענה ממפלגת העבודה). אלא שדווקא במלאת 30 שנה להקמת מרצ, כשמפלגות השמאל טועמות לראשונה זה שנים מעוגת השלטון, פריג' לא חוסך ביקורת מהמחנה שלו. "השמאל במדינת ישראל נכשל", הוא אומר כשאני מזכירה שבעת הקמת מרצ היו כ-105 אלף מתנחלים וכיום יש כ-500 אלף. "אני מודה, נכשלנו, לא הצלחנו לעצור את הכיבוש".
אבל כן הצלחתם לעצור את נתניהו.
"כולנו ביחד, ימין ושמאל, הצלחנו להפיל את ביבי. ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום זה אנטי-דמוקרטי והיה חשוב לעצור את זה, אז הכוחות הדמוקרטיים התאחדו כדי לשמור על הדמוקרטיה. אבל אם אני ממשיך לבנות הכל סביב 'ביבי, ביבי, ביבי', לא תהיה זכות קיום לממשלה וזה לא יחזיק מים. אנחנו צריכים להתעסק באיך אנחנו מקדמים סדר יום, ואני חושב שבראש ובראשונה צריך ללכת לקראת הסדר מדיני עם הפלסטינים".
אתה לא חושב שצריך להתמקד כרגע בערביי ישראל ובחיים שלהם פה?
"הכל קשור. הסדר עם הפלסטינים הוא המפתח להשתלבות של ישראל במרחב, ליציבות של האזור, למאבק בטרור, לשלום".
הסכמי אברהם מוכיחים אחרת. הם נחתמו בלי שום התקדמות מול הפלסטינים, אפילו הייתה רגרסיה.
"אני מברך על הסכמי אברהם וחושב שהפלסטינים טעו שלא היו חלק מהם. כדי שההסכמים ישיגו את מטרתם, הפלסטינים חייבים להיות בפנים".
ומהי מטרתם מבחינתך?
"אני רוצה שתיפסק העוינות בעולם הערבי כלפי מדינת ישראל".
מציק לך שיש עוינות כלפי ישראל? מפריעה לך למשל הפעילות של BDS?
"בוודאי, ישראל זו המדינה שלי. אני רוצה ביטחון, שוויון ושלום, ואני רוצה שהמדינה תהיה גאווה ודוגמה לאחרים. אני רוצה, כמו שאומרים היהודים, שמדינת ישראל תהיה אור לגויים".
המתנחל מנצל את העליונות היהודית שלו כדי להשפיל את הפלסטיני
פריג' עושה את זה לכל אורך השיחה. העמדות שהוא משמיע הן לגמרי אינדיבידואליות, לא מיישרות קו עם שום קונצנזוס – לא הישראלי, לא הערבי-ישראלי ולא המפלגתי. בעוד שראש מרצ ניצן הורוביץ הביע תמיכה בחקירת פשעי מלחמה ישראליים בהאג, פריג' לא רוצה לראות את קציני צה"ל וחייליו כנאשמים בבית הדין הבין-לאומי: "אני נגד. חייל שמבצע מדיניות זה לא כמו האדם שקובע מדיניות, ואני בעד לשנות את המדיניות – מדיניות של תוקפנות, מדיניות של לעודד מתנחלים לאלימות".
יש לך כאן ויכוח עם הורוביץ.
"שאלת אותי שאלה? עניתי. לא כל דבר צריך להיות מתואם עם ראש המפלגה שלי".
פריג' הוא אב לשש בנות ובן, ובעוד שכל ילדיו מעורים בחברה הכלל-ישראלית ומשגשגים בה (בין השאר יש לו בת רופאה, בת אדריכלית ובת מהנדסת), כשהשיחה מגיעה לנישואי תערובת הוא שוב מסרב ליישר קו – הפעם עם מה שנתפס כמתקדם ונאור. "במציאות של היום", הוא אומר, "אני לא מציע ליהודי להתחתן עם ערבייה ולא לערבייה להתחתן עם יהודי".
ואם זה מה שאחת הבנות שלך תרצה לעשות?
"אני לא אקבע את האהבה לבת שלי, אבל אני לא ממליץ ולא רוצה".
למה?
"בגלל המורכבות של החיים".
אנחנו שבוע לפני יום העצמאות. אתה שר את ההמנון?
"אני נותן כבוד להמנון, אני עומד בהמנון, אבל אני לא יכול לשיר את ההמנון. אני לא נפש יהודי הומייה ועיני לא צופה לציון. אני במפלגה שמאמינה שישראל היא מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה, ואם את מדברת על סמלים – אני רוצה שהסמלים ישקפו את כל המדינה".
אבל המנון כזה כבר לא יהיה של העם היהודי והמדינה היהודית.
"תמצאו את הדרכים שזה ישקף את הרגשות של כל האזרחים, שגם עיסאווי פריג' וגם מואנס דאבור בנבחרת ישראל יהיו שלמים לעמוד ולשיר את המילים. מה זה 'נפש יהודי הומייה'? מה עם הנפש שלי? אני ישראלי לא פחות ממך. למה את כל כך מפחדת מהישראליות?".
אתה ישראלי לא פחות ממני, אבל אני מדברת על היהודייה שבי. לא על הישראלית.
"המנון צריך לייצג מדינה וציבור. המדינה הדמוקרטית היא גולת הכותרת בעיניי, הדבר שאני מוכן לתת את נפשי למענו, כי בזכות הדמוקרטיה אני נמצא כאן – אוכל, שותה, חי בכבוד. והמדינה צריכה תמיד לשאוף לצדק ולשוויון".
אמרת קודם שמעודדים את המתנחלים להיות אלימים. אתה חושב שיש שוויון בין האלימות שלהם וזו של הפלסטינים?
"תלוי באיזו סיטואציה. יש פלסטינים אלימים, יש מתנחלים אלימים, וכל אלימות פסולה בעיניי. אבל המתנחל מנצל את העליונות היהודית שלו כדי להשפיל את הפלסטיני. בקטע הזה הפלסטיני נמצא בעמדה נחותה. אסור להשוות בין אלימות לאלימות, אבל האלימות של המתנחלים מקוממת כי היא אצבע בעין של מערכות החוק והשלטון. המתנחל נמצא במאחז לא חוקי, משתלט על אדמות, עוקר עצים, מרביץ לילדים שהולכים לבית הספר, יושב על הצוואר של אנשים. זה בלתי נסבל. איך הגענו למצב שאנחנו משווים בין מתנחל פורע חוק לפלסטיני תושב המקום? אלו מתנחלים פורעי חוק שמובילים אותנו למקומות חשוכים".
מה עם הבדואים בנגב? הם פורעי חוק?
"צריך לטפל בכל פורע חוק, זה אחת. שתיים, פורעי החוק בנגב, מי עשה אותם כאלה? המדינה, שהתעלמה מהם ב-1948 ומאז לא שמה עליהם. עכשיו היא התעוררה פתאום וגילתה שמ-15 אלף איש ב-48' הם נהיו 250 אלף. המדינה אשמה, לא הבדואים".
אתה תומך בשימוש בכוח כדי לאכוף את החוק בנגב?
"כוח זה האמצעי אחרון שצריך להשתמש בו. לבדואים מגיע שירות כמו לכל אזרח אחר, והמדינה צריכה לתת להם מענה כמו שהיא נותנת לאחרים".
ישראל השתמשה בכוח כדי לפנות אזרחים מגוש קטיף.
"אבל זאת הייתה התיישבות לא חוקית".
גם ההתיישבות הבדואית בנגב. האם המדינה יכולה להפעיל כוח כדי להעביר בדואים למקומות התיישבות חוקיים?
"הכי קל להשתמש בכוח, אבל המדינה צריכה להציע הסדר. בואי נתרגל את המשפט הזה: 'אזרח ערבי הוא כמו אזרח יהודי, ולמדינה יש מחויבות לאזרחיה'".
את אוסלו הכשלנו, ואני מאוד מצטער על זה
פריג' (58) הוא נכדו של אחד מניצולי הטבח בכפר קאסם, האירוע שבו לוחמים ממשמר הגבול הרגו 43 מתושבי הכפר בתחילת מבצע קדש. הסב ניצל כשהעמיד פני מת; שני אחיו היו בין הנרצחים. "העבר נותן לי כוח לפעול, כי אני מאמין בשותפות הגורל שלנו ובדו-קיום בין שני העמים", אמר פריג' בריאיון ב-2012 והוסיף: "ישראל ופלסטין הן האימהות שלי".
כבר ארבעה עשורים הוא בפוליטיקה. התחיל בפעילות עוד כסטודנט לכלכלה וחשבונאות בתחילת שנות ה-80, אחר כך הצטרף למפלגת רצ לפני שזו נהפכה לחלק ממרצ. בעבר היה חבר מזכירות "שלום עכשיו" וחבר מועצת "יוזמת ז'נבה"; לכנסת נבחר לראשונה ב-2013, לאחר שסירב לשיריון במקום השביעי ברשימת מרצ, אבל זכה במקום החמישי בפריימריז.
אולי השנים בפוליטיקה נותנות את אותותיהן. בשנה שעברה ניהלת בכנסת ויכוח סוער מאוד עם עאידה תומא-סלימאן על החוק להכרה בטבח כפר קאסם, קיבלת כוס מים להירגע. יכול להיות שזה ניבא את האירוע המוחי?
"אם את שואלת אותי, אז היום לא הייתי חוזר על הוויכוח הזה. כלומר, הייתי אומר את הדברים אבל בצורה אחרת. אני אדם אותנטי, אבל מאז מה שקרה, כשאני מרגיש שאני מתחיל להתעצבן אני משתדל להתרחק מהוויכוח".
מה בעצם הרגשת כשזה תקף אותך?
"זה התחיל עם הרגל, קמתי בבוקר ופתאום אני לא הולך. פיוז שקפץ בצד שמאל של הראש השפיע על צד ימין של הגוף. אבל מאחר שלא היה לי שטף דם אלא רק קצר, זה לא הפריע לי בפנים או בדיבור".
היו לזה סימנים מקדימים?
"רק מה שכתוב בכל הספרים של הרופאים. אני מעשן, סוכרתי, עצבני, אמוציונלי. כל התרכובת הזו אולי לא טובה".
איך אתה מרגיש היום?
"אני כל הזמן מתחזק, ושלא יהיה ספק – אני ממשיך להיות אותו בן אדם. אני, מה מאפיין אותי? מה שהעיניים שלי רואות, זה מה שאני אומר".
היושרה שפריג' מתגאה בה עמדה לאחרונה למבחן כשתחקיר של "הקול היהודי" טען שעבד כרואה חשבון של עמותה התומכת בחמאס. "לא עבדתי בה", הוא מבהיר כעת. "כרואה חשבון במקצועי אני נותן שירות למאות לקוחות ולא מתחקר מה הם עושים עם הכסף".
מה חשבת כששמעת על התחקיר?
"לא התרגשתי. הדובר של דיבר איתי, ואני צחקתי ואמרתי לו 'רד מזה, זה לא נושא שצריך להדאיג אותנו'".
מישהו במרצ בא אליך בטענות?
"לא על כל הזיה צריך להגיב. אם הייתי יודע שזו עמותה שתומכת בחמאס, לא הייתי שם".
אם כבר מדברים על חמאס, מה נכון לדעתך לעשות מול הארגון הזה?
"הפתרון הוא הידברות".
לשבת עם חמאס?
"בהחלט. כל הפסקות האש מולם מתנהלות בתיווך של אחרים, אבל למה אני צריך מתווך? עם יאסר ערפאת ניהלתי מו"מ והגעתי לאוסלו. עם אויב מדברים".
ברמה הפרקטית וההיסטורית, הרעיון של לדבר עם האויב לא תמיד עבד.
"תראי, את אוסלו הכשלנו ואני מאוד מצטער על זה. גם לפלסטינים וגם לנו יש חלק בזה, אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות שוב. תראי מה זה מנהיגות, מה זה פריצת דרך: בא בגין ועשה הסכם עם המצרים. בא רבין, עשה הסכם אוסלו. ברק עשה נסיגה מלבנון, שרון פינה את המתנחלים מעזה בניגוד לתפיסת עולמו. כל ראש ממשלה פעל בניגוד למה שהוא חשב קודם, כי כשאתה מקבל פיקוד אתה מחויב. דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
נתניהו מעולם לא שינה את דעתו בנושא הפלסטיני.
"יפה, בגלל זה אני חושב שנתניהו הוא לא מנהיג. הוא קומבינטור, איש תקשורת, איש שיווק ששיחק אותה טוב. מנהיג צריך לבוא ולהתעמת עם הבעיות. נתניהו לא עשה את זה. הבעיה הפלסטינית היא הכי קשה וחשובה, והוא ברח ממנה".
מפלגת העבודה איבדה את זכות הקיום שלה
בשעה שמנהיגי ישראל ואזרחיה מוטרדים מהאלימות בחברה הערבית, זו שמתפרצת בגבולות המגזר וגם זו שגולשת החוצה, פריג' מבקש לחדד: "אין טרור בקרב ערביי ישראל. אם יש אחד-שניים, אסור להכליל".
במאי 2021, בזמן מבצע "שומר החומות", היו יותר מאחד-שניים.
"את לוקחת את השאלה למקום אחר. למה היו מהומות בערים המעורבות ולא בשאר היישובים? כי בערים המעורבות יש בעיה חברתית, מצוקת דיור, עוני. שנים המדינה בורחת ולא מתמודדת עם זה. צעיר ערבי שנולד ביפו וחולם על בית ביפו מגלה פתאום שהיא הפכה למפלצת כלכלית, שקשה מאוד לקנות בה בית ולגור בה, וזה מביא לכאוס".
להרבה אנשים קשה כלכלית והם לא הולכים ורוצחים.
"אף אחד לא הלך ורצח. היה כאוס, ותודה לאל שהרוב הצליח להתגבר עליו. כל מי שפשע או פעל בניגוד לחוק קיבל את עונשו. אני מצידי לא רוצה שהמדינה תיזכר שיש בעיה בערים המעורבות רק בזמן אירועים".
גם החרדים הם אוכלוסייה ענייה מאוד, ועדיין לא רוצחים שם.
"כי המדינה דואגת לקולקטיב הזה יותר מאשר לקולקטיב כאן".
אז זה הסיפור עם האלימות במגזר? בעיה חברתית וכלכלית, לא לאומנית?
"אני חושב שנותנים לעניין הלאומני יותר ממשקלו. האזרחים הערבים במדינת ישראל לא מחפשים מדינה נוספת, הם רוצים להשתלב ולהבטיח חיים טובים להם ולמשפחות שלהם. יש אנשים בימין שלוקחים את זה לצד הלאומי כדי לחמם, ואני לא מקבל את הגישה הזו. יש אלמנט לאומי, אבל הוא לא מכריע או מתניע".
אין כאן גם עניין תרבותי? אתה לא רואה תופעות בסדר הגודל הזה אצל היהודים.
"זה לא תרבות קולקטיבית אלא אישית. אלה עבריינים ממשפחות חלשות, ללא השכלה. התרבות וגם האלימות כפופות לבית, אצל יהודים וגם אצל ערבים. לבוא ולהגיד שיש בעיה ברמה התרבותית הקולקטיבית – אני חושב שזו אמירה גזענית ומתנשאת שאין לה מקום".
נשים ערביות נרצחות בידי הבעלים שלהן. יש פוליגמיה, בעיה של תרבות נהיגה, ירי בחתונות. לא כל דבר זה גזענות. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר בה.
"יותר נשים יהודיות נרצחות בידי הבעלים שלהן מאשר נשים ערביות. מי יורה בחתונות? העניים. מי יורה בנשק בלתי חוקי? משפחות חד-הוריות, משפחות חלשות. גם אצל היהודים הרצח והאלימות באים ממשפחות עניות".
השאלה היא אם אין פה עצימת עיניים. אתה אומר בצדק שהמדינה לא משקיעה ברווחה, באכיפה, אבל יכול להיות שזה גם וגם.
"זו גישת עליונות פסולה שאני לא מוכן לחיות איתה. למה אצלי ואצל האחים שלי, כולנו אקדמאים מצליחים, אין נשק? למה לנו אין בעיות? מה, אנחנו לא ערבים?".
בוא ניגע רגע בפוליטיקה של המגזר. אם יש היום שלוש מפלגות ערביות – אחת בראשות טיבי, השנייה בראשות עבאס והשלישית בראשות עיסאווי פריג' – מי זוכה ביותר קולות?
"אני חושב שעבאס, כי מנסור עבאס מייצג זרם מסורתי-דתי, והחברה הערבית היא מסורתית ודתית. זה קל".
ובינך לבין טיבי?
"אני לא יכול להחליט. זה עניין של משאבים".
מקרב הערבים שמצביעים למפלגות יהודיות, רובם מצביעים לליכוד ולא למרצ. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בבחירות האחרונות 5.2% מהמצביעים במגזר בחרו בליכוד ו-3.7% במרצ.
"זה מראה שלמצביע הערבי יש אופק בחירה. רובו מצביע למפלגות הערביות, אבל הפיזור של הקול הערבי גדול יותר מבשנים עברו. למה? כי הערבי רוצה להיות חלק".
מה לגבי מפלגת העבודה? למה לדעתך היא מתקשה להיות רלוונטית, בשני המגזרים?
"העבודה איבדה את זכות הקיום שלה כי היא כבר לא מפלגה שלטונית או חלופה לשלטון. היא הפכה להיות מפלגת נישה".
וזאת, סליחה על משחק המילים, הנישה שלכם.
"מרצ קמה ופרשה מהצד השמאלי של מפלגת העבודה, שהקים אותה, כדי להיות המצפן. לכן מרצ אומרת את הדברים בצורה ברורה, ובמפלגת העבודה העמימות שולטת".
אמרת כאן שהמחנה כולו נכשל. לפני כמה ימים דיברת בריאיון ל"כאן רשת ב" על האפשרות שתפרוש מהפוליטיקה. זה רציני?
"המצב הבריאותי הוא שיכריע את מידת המוטיבציה ורוח הפעולה שלי. אם הוא לא יהיה תקין, אני לא אמשיך בפוליטיקה".
זה באמת רק העניין הבריאותי, או שאחרי ארבעה עשורים בפוליטיקה קצת נמאס לך?
"בסוף אנשים זוכרים מה עשית, לא כמה שנים היית. כשהתמניתי לשר שאלתי את עצמי איך יגיבו בחברה הערבית על דברים שבעבר לא העזתי לחשוב שאהיה חלק מהם – לשבת עם ראש ממשלה שמאמין בסיפוח, ועם ליברמן וההצהרות שלו. ואני אגיד לך משהו: אנשים כל הזמן אומרים לי 'עיסאווי, תמשיך'".
פעם היית רץ ישר לתוך האש. משהו בך נרגע?
"אני בעצמי הייתי אש, אבל היום אני מסתכל על הדברים מזווית אחרת. אני רוצה תכלס. עשייה, פתרונות, הישגים. מגרש כדורגל באום אל-פחם, זה מה שמעניין אותי".