כמעט בכל דבר שעושים בחיים עוצרים אחרי תקופה מסוימת ועושים סיכומים. לרוב אחרי שנה אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על מה שהיה לנו, מה יצא לנו, מה הרווחנו, מה הפסדנו ומה נעשה בהמשך. הכל נמדד בגרפים אין סופיים, במדדים, במספרים ובנקודות. הכל מאד מדויק ומסתכם אל שורות תחתונות.
אבל איך מסכמים משהו שלא הסתיים? איך מודדים הליך טרם קיצו?
בהתחלה חשבנו שמדובר בדיפלומט זר. כולם אמרו שיש לרכב לוחית רישוי לבנה ותכף יתפסו אותו, כי כמה קשה לאתר דיפלומט סורר אחד ביום שישי בצהריים? הטוויסט הראשון לא בושש לבוא: זה לא דיפלומט, המרוץ ממשיך. היינו בטוחים שמשטרת ישראל תדע למצוא ג'יפ אימתני כזה, כבר ידענו שיש רק 76 כאלו בארץ. שלחנו, הפצנו, רכבנו על אופנועים בכל חניון אפשרי בעיר ולבסוף מצאנו. "קליפורניה" הייתה הכתובת שהתנוססה על לוחית הרישוי האמריקאית של כלי הרצח, זה שהוסתר טוב טוב בין עמודים עם הפנים לקיר כדי שהשקע בצורת גוף אדם יהיה נסתר מן העין. כמה העולם קטן כשיש אינטרנט מהיר. הגענו ל"קליפורניה", איש מבוגר שלא ידע על מה אנחנו מדברים סיפר שהרכב שלו בכלל מסוג אחר. "הלוחית גנובה, אין לכם מה לחפש שם" הודיע בלי הרבה מילים הבחור במדים הכחולים, אבל אנחנו המשכנו. "לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות".
בשמונה בערב צלצל הטלפון וקול מהעבר השני הודיע: "הם בצרפת, נצפו בפריז לפני שעתיים, אני אנסה למצוא לכם תמונות". מאותו רגע החל מבצע קטן שהפך לקרב גדול שהתמשך למלחמה ארוכה שבה קורבן אחד בלבד, ועשרות קורבנות פוטנציאליים דוממים מסביב. מסכנים, הם אפילו לא יודעים שהם כאלה.
מצאתי את ארץ ישראל הערכית
במהלך השבעה התארגנה הפגנה גדולה, ספונטנית. מאות אנשים הגיעו והביעו תמיכה, קראו "להסגיר את הדורסים". התקשורת כיסתה, הציבור זעם וכולם שוב היו בטוחים שעוד רגע זה נגמר. "יש הסכם הסגרה" אמר האיש עם החליפה והשעון הכתום, "לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות". חייכנו, עכשיו צריך להוציא מהם הודאה, לגבש ראיות וסיימנו.
אלא שהאיש עם החליפה והשעון הכתום חזר. "נכון, יש הסכם הסגרה, אבל הוא חד צדדי". לא הבנתי. אני לא משפטן, אני רק אזרח קטן אבל רוצה להאמין שיש בי הגיון בריא. האיש עם החליפה והשעון הכתום הסביר: "מדינת ישראל מסגירה את אזרחיה שפשעו במדינות זרות, בהן גם צרפת, כך שמבחינת מדינת ישראל יש הסכם הסגרה". חשבתי שהבנתי. "אז סיימנו?"
ואז זה הגיע – "הסכם ההסגרה אינו הדדי". שוב לא הבנתי. "צרפת כן מסגירה את אזרחיה, אבל לא לישראל". הראש מתפוצץ, הבטן מתהפכת אבל חייבים להמשיך. "אז גם עכשיו לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות". שאלנו, חקרנו, נסענו, למדנו, התגבשנו לכדי צוות של אזרחים טובים שהצטרפו למאבק הזה.
במשך כל חודשי המאבק, מאות ואלפי אנשים התגייסו אליו לצדנו. צעקו אתנו כשצעקנו, שתקו אתנו כששתקנו, תמכו והביעו זעם על חוסר. חוסר באותה מילה שזועקת מכל פינה בחיינו בשנתיים האחרונות; אותה מילה שהוציאה מאות ורבבות, בהם גם את לי ואותי, לאוהלים, לצעקות, לרחובות; אותה המילה שבשבילה נכנסו מאה ועשרים לבית המחוקקים. המילה שקל לומר כי היא קצרה וחותכת, היא מתגלגלת טוב על הלשון ונראית לא רע בכלל על שלט גראפי או פרסומת. צדק.
המשימה הפרטית שלי הפכה לקרב של כמה מהאנשים הקרובים אלי ביותר, ובהמשך הקרב שלנו הפך למלחמה של רבים שלא הכרתי מעולם. כמו המלחמה הזו, גם המילה צדק נתונה לפרשנויות. אבל במלחמה כמו במלחמה, יש מפסידים ויש מפסידים – המנצח היחיד יהיה זה שיספר עליה לילדים שלו בתחושת סיפוק, יידע להגיד ששום דבר לא באמת נגמר עד הרגע בו תפסיקו לנסות.
במשך הזמן הציבור הישראלי התגלה במלוא הדרו. שמות אינטרנטיים הפכו לפרצופים מוכרים ובהמשך הפכו לחברים לדרך. חברים שמייצגים חברה שמוכנה לצעוק כשכואב לה, חברה שמוכנה לקום ולעשות מעשה כשמפריע לה, חברה שבוחרת באסטרטגיות ובמעשים, לפעמים נכונים ולפעמים לא, לפעמים מתונים ושקטים ולעיתים, לצערי, קיצוניים ומציתים.
הצטרפו מאות ותמכו אלפים. זה כל כך לא מובן מאליו לצאת מהבית בגשם ובשמש, ביחד ולחוד. אני כל כך מעריך כל אחת וכל אחד שמגיע, שמשתף, שתורם, שמדבר ואפילו שמעלה את הנושא על שולחן השבת או על הקפה בעבודה. זאת בדיוק אותה "ארץ ישראל הערכית" שדיברו בה גדולים ממני.
הפרטים הלכו ונחשפו, והאיומים לא איחרו לבוא. "תרדו מזה או שאנחנו גומרים אתכם" נאמר לנו בשיחות טלפון שונות. "לא כדאי לכם להתעסק איתם", התריעו רבים. התגובה הנחרצת מצדנו המשיכה להיות "לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות". כל האופציות היו מונחות על השולחן, כולן כולל כולן.
במקום בו המדינה צריכה לפעול, פעלו האזרחים
מהרגע הראשון הילכנו בין הטיפות. לפעמים רצנו, לפעמים נרטבנו ולפעמים טבענו, העיקר שהמטרה עומדת מנגד לעיננו וגם אם הדרכים אליה עקלקלות – נגיע. עלינו לכנסת כשבידינו עצומה, 71% מחברי הכנסת חתמו. "מאז חוק הגולן לא הייתה היענות כזאת, שיחקתם אותה", אמר אחד מהם. 186 אלף אזרחים חתמו גם הם, ולא קיבלו.
עלינו לכנסת שוב, הפעם כדי להעביר את "חוק זיתוני" – חוק מונע הישנות של מקרה מתסכל מסוג זה, חוק שמגביל את התנועה של עבריינים זרים בתחומי ארצנו. החוק כמעט עבר, אבל התנגדות בלתי מוסברת של משרד המשפטים קטעה את המהלך. ההיגיון או החוסר בו היכה שנית. "לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות". המדינה מתנגדת לעצמה, הייתכן?
המשכנו. נסענו שוב לצרפת, הגענו עד לנשיא, עד ללב של אשתו, עניינו את שר החוץ, את שר המשפטים ורבים נוספים, כל זאת כדי להכין את הקרקע המשפטית להגשת תלונה אזרחית. אזרחית! תלונה מטעם אזרחים! אני הרי רק אזרח שדרסו את החברה הכי טובה שלו, ואיציק הוא רק אבא ישראלי שדרסו את הבת שלו. אבא ישראלי שהלך לבד, שכר עורך דין בעצמו והגיש תלונה בצרפת מטעם עצמו כנגד שני הנבלות שהרגו את בתו ועדיין מסתובבים חופשי. במקום שבו המדינה הייתה צריכה לפעול פעלו האזרחים.
כשישבתי בשקט בפינת הבר שלי מול דמות מהבכירות ביותר במשרד החוץ הישראלי, וחיכיתי לשלב השאלות והתשובות. אלא שכשהגיע הרגע הרגשתי לא בנוח לשאול, ואז סימסתי לצביקה שיעשה את זה. השאלה הייתה פשוטה: "מה היית מציע למשפחה כמו משפחת זיתוני לעשות?" כמי שמכיר מעט את רזי הדיפלומטיה ציפיתי מהאדם האמון על הדיפלומטים שלנו שפשוט יענה בתשובה דיפלומטית, מתחמקת ומשומנת היטב שתרצה את כל הצדדים. כשהגיעה התשובה קעקוע מגן הדוד שחרוט על הרגל החל לשרוף ביחד עם צווי המילואים שפזורים על השולחן.
"אני מציע להם לשכור עורך דין ולצאת לקמפיין ציבורי בצרפת". באמת? זו התשובה הכי טובה שלך? זה המענה הרשמי שיש למדינה שלנו למקרה בו ידרסו/ירצחו/יגנבו/ינסו ויצליחו לברוח? משהו פה עובד הפוך. אלא שהדורסים באמת שכרו עורך דין, וגם אנחנו, והחיים הפכו להיות מרוץ: נוסעים לצרפת, חוזרים, ומפגישה לפגישה מתגלים עוד ועוד קלפים. חוסר האונים הופך למתסכל יותר, כי דווקא עכשיו הכול עובד לאט יותר. כל שעל מדינת ישראל לעשות הוא לשתף פעולה עם הצרפתים ולהעביר את חומרי החקירה, אבל משחקי אגו ופוליטיקות פנימיות בין ימין ושמאל ויהודים ומוסלמים מציירים תמונה אחרת, ובעצם משאירים את שני העבריינים בחופשות בקאן ובריביירה. הם, מצידם, דואגים לשלוח לנו הודעות טקסט או תמונות עם מסרים מרתיחים מחייהם שם. הבטן שוב מתהפכת ובאחת השרירים מתקשים. "עוד לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות"
החובה לדורות הבאים אחרינו
אחד עשר חודשים שלילי שלי לא פה, שנה שלמה של חוויות מפוספסות. אני חושב איך היה בקטיף הדובדבנים אצל חזיזה בקיץ שעבר, איך היה ביום ההולדת, איזה כיף היה כל יום בים, איך בדיוק היום לפני שנה מצאנו סוף סוף דירה והתחלנו בחתימות על חוזים שסימלו הרבה יותר ממה שאמורים חוזי דירה לסמל, איך קיפוד שלנו נשאר בקיבוץ עכשיו ומשתגע כל פעם שאני עוזב, איך הדירה שכל כך אהבת שייכת כבר לזוג אחר, לא פשוט.
הצדף שלך תלוי במרכז העסק שלי. השרשרת שלך, על הצוואר שלי, מורכבת מהעגילים ומהטבעת שהאיש במדים הכחולים הביא לי בשקית ניילון קטנה ומוכתמת בדם. השרשרת הזאת היא לא סמל לזיכרון, אלא תזכורת – תזכורת שבוחנת את האופי, את ההתנהגות ואת דרך קבלת ההחלטות. נכון, אפשר להרים ידיים, זה כנראה יהיה יותר נוח וקל לכולם מבחוץ. אמירות כמו "היה", "נגמר", "תמשיכו הלאה", "אין מה לעשות" ו"היא לא תחזור" הן נכונות, וכל אלו שאומרים אותן צודקים. ובכל זאת, עוד לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות.
נכון, לי לא תחזור יותר, אבל לא ייתכן שנשלים עם מצב כזה, שבו שני הדורסים שלה, אריק רוביק וקלוד חייאט, מסתובבים להם בחופשיות בריביירה. הם ואחרים, כמו הדורסים של אילן סירק שלא נמצאו עד היום, מארק פטריק שדרס את שחר גרינשפן שנותרה משותקת, פנינה תורן ועמרי נעים שדרסו והפקירו את אמיר על הכביש והשאירו אותו צמח, כולם מוגנים על ידי בירוקרטיות וחוקים. איזה מסר אנחנו מעבירים להם? איזה מסר אנחנו מעבירים לכמותם? איזה מן מסר אנחנו מעבירים לעצמנו?
בדרך כלל אנחנו מוותרים כי קשה, כי לא נעים, כי לא נוח, כי התרגלנו. אז לא, לא הפעם. לא חבורת האנשים הזאת, לא החברה הישראלית שהולכת ונבנית מחדש בכל יום בשנים האחרונות. הערכים שגדלנו עליהם עומדים למבחן – רעות, הקרבה, מוסר, חברות, חוסר פשרנות – ואת אלו אנחנו נציג מולם בגאווה. לא כי זה יחזיר את לי או את הקורבן הפוטנציאלי הבא, וגם לא מתוך נקמה, אלא כי זוהי חובתנו המוסרית לעצמנו, לדורות הבאים אחרינו. לומר שעשינו הכל, גם אם המחיר הוא לא נעים, גם אם הבירוקרטיה תהיה ארוכה ומייגעת.
ההדים התומכים הפכו אט אט לשקופים יותר ומורגשים פחות, אפילו מבית. התרומות לעמותה שהקמנו כדי לסייע לנפגעי תאונות פגע וברח פסקו והדרך התעקלה לה יותר ויותר. אבל היי, זה טבעו של האדם, וטוב שכך. עדיין יש כאלו שיזכרו, שיילחמו על הערכים והמוסר, גם אם זה לא נוח. מעניין מי יישאר אתנו פה כדי לספר על הניצחון הזה. המוסרי הזה, הערכי הזה, החשוב והבלתי נמנע הזה.
אז איך מסכמים שנה? לא מסכמים. זוכרים, לומדים, מתגאים בהישגים וממשיכים בדרך, אל אותה מטרה שטרם הושגה. כי יש בחברה הישראלית ערכים שכדאי וצריך להתגאות בהם, יש דרכים להגיע לניצחון, בכל נושא, אישי וחברתי כאחד. ואפילו אם לכולנו קצת נמאס, ולא כולם מסכימים, צריך לחזור ולומר "לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות" בתקווה שהערכים, המוסר ואלו המאמינים בהם ילכו אתנו.
כמה אירוני, בשבוע שעבר הכותרת בעיתון הגדול צעקה "כישלון לקורזיץ, אין לישראל מדליה". ואני אומר שאולי נהיה מעט טובים יותר כשנדע לתת את הכותרת "כישלון לישראל, אין לקורזיץ מדליה". הגענו רחוק עד עכשיו, אבל לא, לא סיימנו, יש לנו עוד מה לעשות. יחי ההבדל הקטן.
מה מצב הדברים היום?
בחודש יולי האחרון הגישה משפחת זיתוני תלונה נגד אריק רוביק וקלוד חייאט במחוז קריטיי, אחד מפרברי פריז. התלונה הועברה ישירות למחלקת המשפט הראשית של צרפת בפריז וזו מינתה שופטת חוקרת, שתפקידה להפעיל את הרשויות הרלוונטיות לקידום בירור העובדות וחקירת המקרה.
השופטת הורתה לרשויות בצרפת לפתוח בחקירת פרטי התאונה. בשלב זה חומרי החקירה המלאים נמצאים בידי משטרת ישראל והפרקליטות וטרם הועברו לרשויות צרפת.
בנוסף מסתמן כי במקביל לחקירת התאונה, ממשלת צרפת ורשויות המס של האיחוד האירופי החלו בודקים חשדות נוספים לעברות כלכליות חמורות ביניהן הלבנת הון, העלמות מס, סחר לא חוקי ועוד, המיוחסות לשני דורסיה של לי זיתוני.