ביום חמישי שעבר – יומו הראשון של מבצע צוק איתן – תכנן ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש לעלות על טיסה ישירה מקנדה לישראל. הוא רצה להגיע לרצועת עזה כדי להשתטח על קברן של שלוש בנותיו, ביסאן, מאייר ואיה, שנהרגו לפני שש שנים במהלך מבצע עופרת יצוקה. אלא שלמציאות היו תכניות אחרות. "כשצה"ל נכנס לעזה, הכל התנפץ לי בפנים", הוא אומר בעצב.
מבצע צוק איתן תפס את ד"ר אבו אל-עייש, כיום פרופסור מן המניין ומרצה בבית הספר לרפואה ציבורית של אוניברסיטת טורונטו שבקנדה, ספון בביתו המקומי, ביחד עם חמשת ילדיו. למרות הטרגדיה שפקדה אותו הפך אל-עייש לאחד הקולות הציבוריים היותר שפויים ומתונים בקרב הפלסטינים. בשנת 2009 עלה שמו כמועמד לפרס נובל לשלום, והוא קטף פרסים רבים על פעילותו לקידום השלום בין שני העמים, ביניהם פרס המכון למזרח התיכון ופרס "גנדי" לשלום בקנדה. אבל המראות הקשים שמגיעים בימים אלה מהרצועה מחזירים אותו לאחור.
"חזרנו לאותה נקודה", הוא אומר בעצב, "הלקח לא נלמד. אני כועס ומאוכזב ובעיקר כואב לי. מי שמשלם את המחיר הם אזרחים חפים מפשע, בשני הצדדים. אני לא יכול לישון, אני כל הזמן צמוד לערוצי הטלוויזיה, לראות מה קורה והלב כואב ובוכה".
"כואב לי שממשלת ישראל עדיין לא לקחה אחריות"
סיפורו הטרגי של ד"ר אבו אל-עייש, 59, הרופא הפלסטיני אציל הנפש שמטפל בחולים ישראלים ומתעקש להבין את שני הצדדים, עורר בזמנו סערה גדולה ברחבי העולם, ויש כאלה שטוענים שאף זירז את סיומו של מבצע עופרת יצוקה. זה קרה ב-16 בינואר 2008, בעיצומו של המבצע שנועד למגר את יכולת ירי הרקטות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי לעבר ישראל. טנק ישראלי ירה שני פגזים לעבר ביתו של ד"ר אבו אל-עייש, שעבד באותה תקופה בבית החולים תל השומר. מעוצמת הפגיעה נהרגו במקום שלוש בנותיו – ביסאן (21), מאייר ( 15) ואיה (14), כמו גם אחייניתו, נור (19). בתו שאדאר, כיום בת 23 , נפצעה באורח קשה בידיה וברגליה, וכך גם אחיו.
תחקיר צה"ל הוביל לתגובה רשמית כי "הכוח זיהה ואיתר את מקור הירי מבית סמוך לבית הרופא וביצע לעברו ירי תגובתי. במהלך ירי התגובה של כוחותינו זוהו דמויות אשר נחשדו כתצפיתנים שכיוונו את ירי הצלפים והמרגמות של החמאס מהקומות העליונות של בית הרופא".
"זה היה היום הכי שחור בחיים שלי, יום שמלווה אותי דקה דקה, עד יומי האחרון", הוא אומר בשקט בשיחת טלפון מטורונטו, "בשנייה אחת, הצבא הישראלי רצח לי שלוש בנות חפות מפשע. כל הטענות שצלפים של חמאס ירו מהבית שלי הן שקריות ונבזיות. במקום שהממשלה הישראלית תתנצל על המעשה הנפשע הזה, הם עוד מנסים להצדיק אותו. אתה יודע מה לאבד שלוש בנות, שגידלתי כמו פרחים, ברגע אחד? לפעמים יש לי רגשי אשמה למה הן מתו ואני נשארתי חי".
כשהחל מבצע עופרת יצוקה חיפשו העיתונאים אנשי קשר בעזה כדי לקבל דיווחים על המתרחש ברצועה. ד"ר אל-עייש היה אחד מאנשי הקשר האלו, ובינו לבין כתב ערוץ 10 דאז, שלומי אלדר, נקשרה ידידות. ד"ר אל-עייש בדיוק דיווח לאלדר בזמן אמת כשהטיל פגע בביתו ובנותיו נהרגו. דקות ספורות לאחר האירוע, העלה אלדר את הרופא בשידור חי לחדשות ערוץ 10. זעקתו של האב האבל, המבכה את בנותיו בשידור חי, פילחה את הלב ולא השאירה אף אחד אדיש. ישראל אף הסכימה, בצעד חריג, לאפשר לו ולילדיו שנותרו בחיים להיכנס לישראל עד לסיום הטיפול בבתו הפצועה.
"לא תכננתי את זה, אפילו לא שמתי לב שאני בשידור חי", הוא אומר היום, "דיברתי מתוך כאב בלתי נתפס. הטרגדיה שלי נגעה בלב של כל אחד ואחד, משני הצדדים, וזה ריגש אותי מאוד. צורם לי שעד היום ממשלת ישראל לא לקחה אחריות על מות הבנות שלי. אבל העם בישראל מאוד תמך, עודד והזדהה איתי. זו גם נחמה".
שלושה חודשים בלבד לפני הלילה השחור שבו איבד את שלוש בנותיו, נפטרה גם אשתו של ד"ר אל-עייש, נאדיה, מסרטן, והיא בשנות הארבעים לחייה. באותה תקופה התבשר, במקביל, שקיבל מענק מחקר מאוניברסיטת טורונטו, והגיש בקשה לעזוב את הארץ ביחד עם ילדיו. האישור התעכב, ד"ר אל-עייש נשאר בישראל ואז נחת עליו הנורא מכל.
"אני מאמין שזה גורל, לא חוסר מזל", הוא אומר היום בהשלמה, "מה שצריך לקרות קורה. זה מקומם לחשוב שאפשר היה למנוע את המוות של בנותיי. זה גם לא קל לאבד אישה. הכל מאלוהים. הוא קובע גורלות. אם הוא החליט לקחת את הבנות שלי בצורה כזו קשה, כנראה שזה מעין קורבן שאני צריך לשלם כדי לקרב בין העמים ולעצור את שפיכות הדמים שנמשכת כבר שנים רבות. אני לא מתעסק ב'למה דווקא אני'".
"הלב של כולנו נמצא בעזה"
בקיץ 2009 קיבל את כל האישורים ועזב את הארץ לקנדה "באופן זמני", הוא מדגיש, ביחד חמשת ילדיו הנותרים: שדאר (23) ודלאל (21), שתיהן בעלות תואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים; מוחמד (17) שהתחיל לא מזמן ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים; רפא (15) ועבדאללה (11) שעדיין לומדים בבתי הספר.
מאז מות אשתו לא התחתן שוב והוא מגדל לבדו את ילדיו. "אמא זו אמא, אין לה תחליף בעולם", הוא אומר בכאב, "אני יכול לפצות אותם ולהיות אבא הכי טוב שבעולם, אבל אי אפשר להחליף אמא. היא מאוד חסרה להם. הם מנסים להתגבר אבל אני מרגיש שקשה להם מאוד, גם אם הם לא מראים את זה. הקשר בין האמא לילד הכי חזק מהכל. בגלל זה, כשאני רואה אמא ישראלית, שבנה החייל נהרג – אני מזדהה איתה לחלוטין, מבין את עוצמת הכאב שלה".
למרות שחלפו יותר משש שנים מאז אותו יום, הזיכרונות הקשים עדיין מלווים את ילדיו. "הם למדו להתגבר על הטראומה, אבל כל פעם שהם רואים בטלוויזיה מה שקורה בעזה זה מחזיר אותם אחורה, גורם להם לעצב, לכאב, לסיוטים", הוא אומר, "זה פותח את הפצע מחדש".
הוא מתגורר עם ילדיו בדירה מרווחת הממוקמת באחד הרובעים בטורונטו, הילדים השתלבו בהצלחה בחיי החברה בעיר ולמדו להתגבר על הקור הנוראי בחורף. "זה לא קל להיות פה כשאתה רואה מה שקורה ברצועה ולא יכול לעשות שום דבר", הוא מודה, "הילדים שלי ברוך השם הצליחו להתאקלם, אבל הלב של כולנו נמצא שם".
הוא משתדל להיות בקשר יומיומי עם בני משפחתו בעזה, שאינם יכולים לעזוב את הרצועה. "הם גם לא מוכנים לעזוב", הוא אומר, "עזה זה הבית והאדמה שלהם. הם אנשים שוחרי שלום ומאמינים שהמצב עוד ישתנה לטובה. חוץ מזה, גם אם הייתי רוצה להוציא אותם משם, זה בלתי אפשרי כרגע בגלל הלחימה".
אתה מתגעגע?
"עזה היא האדמה שלי, הארץ שלי, ולא משנה אם אני לא גר שם עכשיו. אני לא לעולם לא אוותר על האדמה שלי, על המקום בו נולדתי, בעד שום הון שבעולם. עזה תמיד תהיה אצלי בלב ובנשמה ויום אחד נחזור לשם. אני מתגעגע לחברים שלי ולמשפחה, שעוברים ימים קשים מאוד".
"רק העם הישראלי מסוגל לשנות את המצב"
ד"ר אבו אל-עייש נולד במחנה הפליטים ג'באלייה. ב-1983 סיים לימודי רפואה באוניברסיטת קהיר והחל להתמחות ברפואת נשים באוניברסיטת לונדון. הוא המשיך ללימודי תואר בתחום בריאות הציבור בהארוורד וחזר לארץ כדי לעבוד כרופא בעזה. במקביל החל לעבוד גם בבתי החולים סורוקה ותל השומר והיה בין הרופאים הפלסטינים היחידים שעבדו בישראל. הוא ערך מחקרים על מחלות גנטיות בקרב הבדואים, התמחה בטיפולי פוריות ותכנן להקים מרכז רפואי המשותף לישראלים ולפלסטינים ברצועת עזה.
"עבדתי קשה מאוד, לפעמים הייתי ישן בבית החולים", הוא נזכר, "ופעם פעמיים בשבוע הייתי נוסע למחסום ארז ומשם חוזר הביתה להיות עם המשפחה. היה לי אישור מיוחד. היה לי רצון גדול ללמוד כדי שאוכל להעביר את הידע שצברתי לעמיתים שלי ולצעירים בעזה שרצו ללמוד רפואה. המטרה שלי הייתה לשדרג את רמת שירותי הבריאות בעזה, אפילו היו דיבורים על לגייס כסף ולהקים מרכז בריאות גדול, של ישראלים ופלסטינים, כדי שנוכל לתת שירותי רפואה טובים לתושבי הרצועה. לצערי התכנית לא יצאה אל הפועל, אבל אני אופטימי ומאמין שזה עוד יקרה".
הוא שומר על קשר הדוק עם חבריו בישראל, רובם מעולם הרפואה, האקדמיה ומהתקשורת. מעת לעת, הוא מוזמן להרצות בבתי כנסת של הקהילה היהודית בעיר, כמו גם בכנסיות ובמסגדים. בהרצאותיו הוא פורש את סיפור חייו ואת השליחות שלקח על עצמו – להביא לשלום בין שני העמים. "אני בקשר טוב עם הקהילה היהודית כאן, מקבלים אותי יפה", הוא אומר, "בקנדה כולם שווים בפני החוק. יש פה מהגרים מכל מיני מדינות, וכולם מרגישים שווים. זה מה שחסר לפלסטינים, שנמצאים תחת שלטון ישראל".
בקנדה הקים גם את עמותת "בנות לחיים" (DAUGHTERS FOR LIFE) לזכר בנותיו. "זו קרן שפועלת בשיתוף האוניברסיטאות חיפה ובן גוריון שבנגב ומסייעת לסטודנטיות משני העמים לקבל מלגת לימודים בחו"ל. אני מאמין שחינוך זה הגשר בין שני העמים, וזה המעט שאני יכול לעשות כדי לשנות את המצב הקיים. אני רוצה לתת לאותן צעירות – פלסטיניות, יהודיות, דרוזיות ונוצריות – אפשרות להתפתח ולקבל עזרה בלימודיהן".
לפני כשלוש שנים פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "לא אשנא", אשר תורגם לעברית וב-2012 עובד על ידי היוצר שי פיטובסקי – שלחם בעצמו במבצע עופרת יצוקה – להצגת יחיד שהוצגה ב"הבימה".
אתה מזהה הבדל בין עופרת יצוקה למבצע הנוכחי?
"הפעם זה יותר קשה, יש מאות הרוגים. התחושה היא שמה שקורה בעזה זה אסון. אני מגנה את חמאס על הירי שלהם לעבר ישראל והניסיון לפגוע בילדים ואזרחים חפים מפשע. זו לא הדרך לעשות שלום, זה מרחיק את החזון הזה. אבל אני כועס גם על ממשלת ישראל, שלא עשתה הכל כדי להגיע להסכם שלום, ובמקום זה הולכים וכובשים את עזה, כאילו זה הפתרון הכי טוב. גם הטענות שהחמאס מסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית הן לא מדויקות. רצועת עזה היא 360 ק"מ, מאוד צפופה באוכלוסייה, מהצפופות בעולם. לאן אתה רוצה שהאוכלוסייה תברח מפני חמאס, לים? כולם חיים ביחד. זה סתם תירוץ כדי לנמק את התוקפנות הישראלית".
לטענתו, ההסגר הממושך שהטילה ישראל על עזה יצר ייאוש עמוק בקרב התושבים והביא להתחזקותם של הקולות הקיצוניים ברצועה ולהעצמת כוחו של חמאס. "הייאוש גורם לאזרחים להזדהות עם חמאס בגלל שהם מרגישים שאין להם מה להפסיד", הוא מסביר, "אדם מיואש יהפוך בקלות לטרוריסט. מה אתה היית עושה אם היו סוגרים אותך במשך שבע שנים, בלי אוכל ומים, בלי עבודה, בלי לצאת? הסגר הזה החליש את המתונים בקרב תושבי הרצועה והקיצוניים ניצלו את זה. צריך להסיר את הסגר ולאפשר לתושבים לשקם את חייהם. אתם, במעשים שלכם, גורמים לילד הפלסטיני לשנוא אתכם. השנאה היא תולדה של סבל, של כאב , של השפלה יומיומית. לצערי, ממשלת ישראל, בניגוד לעם, לא רוצה בשלום".
אתה מעלה טענות קשות, אבל צריך לזכור שישראל פינתה את גוש קטיף והעניקה הזדמנות לשלטון חמאס לשנות את דרכיו ולשקם את עזה מהריסותיה. זה לא ממש עבד.
"ברגע שנעלתם את הרצועה זה לא משנה בכלל שעזבתם את גוש קטיף. מה עשיתם בזה? איך אתם רוצים שאנשים יחיו במקום סגור? גם לישראל יש אחריות בהתחזקותם של חמאס וחיזבאללה, ועכשיו זה חוזר אליה כבומרנג. אז בנושא הזה תאשימו גם את עצמכם. למטבע יש שני צדדים".
אם תשאלו אותו, הפתרון הטוב ביותר הוא לאפשר לראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, להנהיג את אנשי הרצועה ולהוביל את הסכם השלום עם ישראל. "אבו מאזן הוא האדם היחיד שיכול לשנות את המצב", קובע אל-עייש, "הישראלים צריכים לתמוך בו, לעזור לו להשיג את המשימה הזו. לא ייתכן שכל שנתיים נחזור לסחרור כזה, שחמאס יורים טילים ואז צה"ל הורס את הרצועה והורג מאות אזרחים חפים מפשע, צריך לעשות לזה סוף. מספיק להקשיב לקיצוניים. די עם כל הקריאות האלה מוות לערבים. תפסיקו את השנאה וההסתה. תפתחו את הלב שלכם לשלום, תגרמו למנהיגים שלכם לקבל אומץ ולעשות ברית אמיתית עם העם הפלסטיני. יש בעם הישראלי מספיק אנשים שפויים שצריכים להרים ראש, להפסיק לפחד ולהבהיר לראש הממשלה נתניהו ולשרים הקיצוניים שהעם רוצה שלום ושנמאס ממלחמות. רק העם הישראלי מסוגל לשנות את המצב".
חשוב לו להדגיש שלמרות כל מה שקרה למשפחתם, הילדים שלו לא שונאים ישראלים. "בחינוך שנתתי להם אין מקום לשנאה", הוא אומר בסיפוק, "אני רוצה להשאיר אחריי ירושה שתקל עליהם, לקרב אותם לעולם שבו פלסטינים וישראלים יחיו בשלום ויכבדו אחד את השני. אני אומר להם תמיד שאסור להסתכל לאחור ולהתעסק בכאבי העבר, אלא להביט לעתיד. אני רוצה שהדור הבא של הישראלים והפלסטינים לא יסבלו כפי שהדור שלי סבל".
למרות הטרגדיה הקשה שעבר, הוא אופטימי חסר תקנה. לא מרים ידיים, לא מתייאש בקלות ועדיין מאמין שגם אם יש אחוז של סיכוי לשלום בין שני העמים – צריך לעשות הכל כדי למצות אותו.
"אני אומר לעם בישראל, אל תתייאשו, אל תיכנעו לממשלה, אל תפחדו להביע את הדעה שלכם", הוא אומר, "אני אופטימי שבסוף יהיה שלום, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה, אבל לפחות אני אדע שהדם של בנותיי ושל שאר הילדים שמתו, משני הצדדים, לא היה לשווא, וזה משהו שיכול לנחם אותי".
האם ישראל מחויבת בפיצויים?
כמה חודשים אחרי מות בנותיו, הגיש ד"ר אבו אל-עייש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. התיק עדיין נמצא בדיונים וטרם התקבלה הכרעה. במרוצת השנים, הוגשו לבתי המשפט המחוזיים אלפי תביעות נזיקין של פלסטינים, שבתיהם הוחרבו, שנפצעו או שבני משפחתם נהרגו עקב פעילותו של צה"ל בעזה. מרבית התביעות נדחו על ידי השופטים, שטענו כי מדובר במלחמה ואי אפשר לחייב את משרד הביטחון לפצות את התובעים. בנוסף, חלק גדול מהתובעים, המתגוררים בעזה, לא הורשו להיכנס לישראל במשך שש שנים ולכן תביעותיהם נמחקו על ידי בתי המשפט, מאחר ולא התייצבו כדי להוכיח את טענותיהם.
ההערכות הן שלפחות כ-30 אחוז מהתביעות הסתיימו בהסדרי פשרה, לאחר שהתברר שהחיילים טעו בזיהוי וגרמו למותם או לפציעתם של אזרחים.