בכניסה לחצר רחבת הידיים בבית שאן שבה נטועים שני עצי לימון עומד שער ברזל, ומעבר לכביש בוטקה קטן וישן, זכר לאבטחה שליוותה את דוד לוי כשהיה שר. מאחורי השער והבוטקה הריק מתגוררים רחל ודוד לוי. בצמוד אליהם חיה גם אחת מ-12 ילדיהם, אילנית, העובדת כקוסמטיקאית, וילדיה. באותו רחוב, כמה בתים משם, גר גם הבן ז'קי, ומרבית בני המשפחה מתגוררים גם הם באזור.
השכנים מקבלים את פנינו. "במהלך השבוע דוד לוי אוהב לשבת בחצר עם הקפה והסיגריה", מספר אחד מהם, "הם גם מאוד אוהב לטפח את הגינה". שכנה אחרת מוסיפה ש"לפני רגע הוא טאטא פה בחצר". שכנה אחת מציינת שלוי אינו נוהג בעצמו. "הוא מסתובב בעיקר עם הילדים", היא מספרת, "פעם-פעמיים בשבוע הם הולכים איתו למרכז הקניות צים. אני רואה אותו שם הרבה". שכנה אחרת מספרת שלאחרונה דווקא ראתה את לוי יושב עם חברים בני גילו ב"גן הפיל" שבעיר. ראשון הפוליטיקאים מעדות המזרח, שפילס את דרכם של תושבי עיירות הפיתוח אל הזירה הציבורית, בוחר כעת דווקא לחבק את הפנסיה במלואה.
הבת אילנית קוראת לאביה החוצה, ומנסה להרגיע את הכלבים שלא מפסיקים לנבוח, כאילו זיהו שלא מדובר באחד מהחבר'ה. דוד לוי יוצא החוצה לבוש סוודר, נראה רזה יותר מכפי שהוא נצרב בתודעה, אך תסרוקתו עדיין מוקפדת ושיער ראשו מלא כתמיד. הוא לוחץ את ידי. "כבר שש שנים שאני לא מתראיין לכל הרשתות ולכל הפניות", הוא מסביר מאוחר יותר בטלפון, בשביעות רצון ובנימה של אושר, "מאז שפרשתי – אני פנסיונר".
למה? אולי מגיע לך שיעריכו אותך יותר?
"בשביל מה? יעריכו על מה שעשיתי ועשיתי הרבה ברוך השם מי שיודע וגם פילסתי דרך להמון. וזה הסיפוק שלי והשמחה שלי".
פילסת דרך, אבל לא תמיד הוקירו לך תודה.
"נו, מה לעשות?", הוא צוחק. "החיים הם כאלה. זאת דרכם, אבל זה לא משנה את העובדה שגרמת לאנשים להאמין בעצמם ולהתקדם. יש ביניהם שעושים עבודה טובה. ועל זה שמחתי".
הייתה נגדך גזענות.
"צריך לראות מה אדם הספיק לעשות. מהבחינה הזאת ברוך השם אני מסתכל אחורה ורואה דברים גדולים בכל התחומים, בשיכון, בחוץ, בחברה. ואיך אומרים? אני מאוד שמח על כי עלה בידי לעשות את כל אלה".
כחלון למשל הוא כוח עולה עכשיו. מצב המזרחים בארץ טוב יותר?
"אני לא מעוניין להיכנס לפוליטיקה. המדינה מתקדמת בכל התחומים".
מה עם תכניות לעתיד?
הוא צוחק צחוק מתגלגל כשאנחנו שואלים אותו. "לא, אין לי כבר תוכניות. אני לא מתעסק יותר בפוליטיקה וגם לא מתעניין יותר בפוליטיקה. זאת האמת. אדם עשה את שלו ברוך השם. מספיק, חילופי משמרות וזהו".
"יש געגועים וכיסופים לדמות שהוא ייצג"
בבחירות הקרובות, עשור אחרי פרישתו, עתידים שניים מילדיו של דוד לוי להיפגש בכנסת. בעקבות פרשת השחיתות בישראל ביתנו שהביאה לעזיבתם של כמה מחברי הכנסת זינקה בתו, חברת הכנסת המוערכת אורלי לוי, למקום השני ברשימה. הבן ז'קי לוי, ראש עיריית בית שאן לשעבר, שובץ לראשונה ברשימת הליכוד במקום ה-18. ביום השבעת הכנסת הוא יישב על הכורסה ויחפש את ילדיו על המסך. מחלק להם טיפים להצלחה, אבל לא מתגעגע למקום ההוא. לפחות לא לפי מה שהוא מספר לכולם. אחרי כארבעה עשורים בכנסת, ובתפקידים נכבדים כשר החוץ, שר השיכון וסגן ראש הממשלה, דוד לוי נעלם כליל מהזירה הציבורית. פרס לא נח לרגע וממשיך לעבוד במרכז שהקים, אהוד ברק מרוויח מיליוני שקלים, אבל לוי, בן 77, מבלה את מרבית זמנו בבית שברחוב יצחק הרצוג, על שם הרב הראשי לשעבר, לא מתראיין, לא שולח ידיו אל הפוליטיקה. הוא קורא ספרים, כותב את זיכרונותיו, ובעיקר מבלה עם משפחתו הגדולה הכוללת 12 ילדים ועשרות נכדים ונינים.
זו התשובה הפשוטה לשאלה לאן נעלם דוד לוי. הוא בבית. "הוא נמצא בעיקר עם עצמו, עם החברים ועם המשפחה", אומר חיים ביבס, אחד האנשים הקרובים ללוי וראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. "בסופי השבוע הוא הולך לבית כנסת ובמהלך השבוע הוא קורא המון. הוא עדיין חובב קריאה מושבע וקורא ספרי מדע, מדינאות, היסטוריה ועוד. במקביל הוא כותב גם את דברי הימים שלו. אני מניח שבבוא העת גם אחרים ייחשפו לזה. הוא הולך לא מעט ברגל, ובניגוד לתקופת הפוליטיקה, שאז הוא עישן המון, עכשיו הוא הפסיק כמעט לגמרי".
חברים מספרים שביתו של לוי תמיד פתוח. רבים "עולים עליו לרגל", נהנים לשמוע אותו מנתח את המערכת החברתית, הכלכלית והמדינית. "מדי פעם אנחנו מגיעים אליו כמה חברים", מספר אלי לוי, ראש מועצת להבים וחברו של דוד לוי. "הבית שלו פתוח ופינת האוכל גדולה וארוכה. בשבת לפני שבועיים-שלושה אשתו הכינה ארוחת צהריים, הייתי איתו בבית הכנסת ושמעתי ממנו דרשה על פרשת השבוע. זה תענוג לשמוע אותו. הוא קורא ספרים מהמקורות ומעלה גם הרבה זכרונות מהפוליטיקה, ממפגשים עם שועי עולם. הוא מעלה גם ניתוחים פוליטיים ובעיקר מדיניים: הוא אמר, למשל, שהמצב הבעייתי במזרח התיכון קשור לעובדה שהמעצמות איבדו מכוחן, והמדינות הקטנות כמו סוריה, מצרים וישראל כבר פחות נשמעות למעצמות האימהות, הרוסים האמריקאים".
בשנה שעברה נראה היה לרגע שלוי עשוי להפציע שוב בשמי הציבוריות הישראלית. נתניהו התנגד למועמדותו של רובי ריבלין לנשיאות, והציע לבטל את המוסד לחלוטין. כשהרעיון לא צלח, וגם השר סילבן שלום הסתבך בפרשת הטרדות מיניות, עלה שמו של דוד לוי, והוא עצמו לא פסל את האפשרות. "התפקיד הוא מכובד", אמר לערוץ 10, והסביר שישקול להגיש את מועמדותו אם תהיה הסכמה רחבה על כך. "זה לא דבר שהולכים אליו עם מרפקים והתגוששויות חס וחלילה".
לא ברור למה הוא בדיוק התכוון ב"הסכמה רחבה", אבל שיחת טלפון מראש מהממשלה בטח הייתה יכולה לעזור. לוי, לפי דיווחים, היה מועמדו של אביגדור ליברמן לנשיאות, ואף קיבל בעבר הבטחה מנתניהו שיתמוך בו. "ליברמן אמר בפירוש שהוא המועמד שלו", אומר אחד ממקורביו של לוי, "וגם ביבי, שביקר בביתו לפני שנתיים וחצי, אמר או רמז שיגיע מועד שבו הוא יהיה נשיא. זה לא יצא כי ביבי כמו ביבי ברגע האמת לא פנה לדוד".
"אם ראש הממשלה היה בא אליו, וקורא לו, ואומר לו שהוא מנסה לארגן תמיכה רחבה למועמדות שלו, ומבקש ממנו להציג מועמדות כנשיא המדינה - אני בטוח שהוא היה מציג את מועמדותו ונבחר", אומר אלי לוי. "אבל הוא ידע שמפלגת העבודה מריצה מועמד, והליכוד מציג מועמד, וריבלין מתחרה, ופתאום קמים גם מועמדים חיצוניים. הוא לא רצה להגיע למצב שבו הוא צריך להתחנף ובסופו של דבר להתבזות. אם היו מסתכלים עליו ואומרים: הנה בחור ממשפחה ברוכת ילדים, שלא עזב את בית שאן אף פעם, מגיע ממה שנקרא ישראל השנייה, אדם מוכשר שכיהן בתפקידים בכירים ביותר, וזה האיש שהבית מתאחד סביבו – זה היה אחרת. ראש הממשלה היה צריך לעמוד מאחורי זה, והוא לא עמד".
לוי אולי התאכזב, והיה לוקח את הנשיאות, אם התפקיד היה מוגש לו על מגש של כסף. אבל הקרובים אליו מספרים שבשורה התחתונה - מי שאחראי לעובדה שלא קיבל את התפקיד הוא לוי עצמו. "למען ההגינות צריך לומר שהאנשים סביב דוד רצו יותר ממנו", אומר ביבס, "אנחנו מאוד רצינו שיתמודד. אני חושב שמי שהיה אחד הגורמים המשפיעים, מי שהוביל את התפיסה החברתית הכלכלית של הליכוד במשך שנים והיה פורץ דרך מרכזי עבור הרבה אחרים – ראוי שיבחר לתפקיד. אבל דוד חי במסגרת שלו, ומבחינתו ברגע שהוא יצא מהפוליטיקה כמעט ואין דרך חזרה. לאורך כל הדרך יאמר לזכותו שהוא היה מאוד סקפטי והוא לא הסכים לתת תשובה חיובית. בסופו של דבר זה גם מה שהכריע. ברגע שהוא לא רצה – לא יעזור כלום מה תעשה המערכת הפוליטית".
"התהליך בסופו של דבר היה מעורר סלידה", אומר איתן בנצור, שהיה מנכ״ל משרד החוץ בתקופתו של לוי והיום הוא חברו. "הרושם שלי היה שהוא לא היה מוכן להיות חלק מהתהליך כמו שהוא התנהל, אחרי שנתניהו ניסה לבטל את מוסד הנשיאות ואחר כך פנה לעוד כמה אנשים. זה פגע באינטגריטי של תהליך הבחירה".
בשיחות עם המשפחה והחברים, נראה שחלקם חשים פספוס. לדבריהם מדובר בפספוס לעם ישראל יותר מאשר לדוד לוי עצמו. "הוא אדם מבריק, בעל זיכרון מצוין ונואם בחסד עליון", אומר אלי לוי. "אני חושב שהפוליטיקה הישראלית, הציבור הישראלי הפסיד אותו. הוא יהודי חכם, עם ניסיון רב. עם זיכרון טוב". אבל לא רק הם חשים את הפספוס. "היו אליו אינספור פניות, גם של דרגים פוליטיים, אבל גם אנשי כל ימות השבוע פונים אליו", אומר בנצור, "יש אפילו סוג של געגועים וכיסופים לדמות שהוא ייצג, לשיקול הדעת שלו. הוא קיבל פניות להצטרף למפלגות וגם הצעות לדחוף אותו לרוץ בכוחות עצמו".
"עטנו כמו נשרים על הגוויה"
"דוד לוי נכנס למסיבת קוקטייל ומיד רץ אל הגג. כששואלים אותו מה אתה עושה הוא משיב: 'אמרו שהמשקאות הם על הבית (on the house) אז עליתי'". אם אתם לא מכירים את בדיחת הקרש הזאת כנראה נולדתם לפני פחות משלושים שנה, ולא הספקתם להיחשף לז'אנר שלם של בדיחות שסבבו סביב השר לשעבר, שיצרו לו תדמית קשה ומעליבה של אדם פרובינציאלי, לא משכיל, שאינו דובר אנגלית. חיקויים שונים, הזכור שבהם ב"החרצופים", הציגו את דמותו כנלעגת, אדם דרמטי שמרבה להיעלב ופולט את המילה "מופלטה" ללא הקשר. אין ספק שגזענות שיחקה גורם משמעותי בתדמית הזאת.
המהפך של 77' אולי סימל את המודעות לאפליה כלפי בני עדות המזרח, אבל גם בתוך הליכוד עצמו חש לוי כי הוא ומחנהו מדוכאים. "הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מהעצים", אמר ב"נאום הקופים" המפורסם נגד חבריו למפלגה, לאחר שהובס על ידי שמיר בבחירות לראשות הליכוד של תחילת שנות השמונים. "תוקפים אותי, טוענים שאני פומפוזי, דמגוג ושאיני דואג לבעיות האמיתיות".
בעוד עיקר מאבקו של שמעון פרס, למשל, היה להיבחר לראשות הממשלה על ידי העם – מאבקו של לוי התרחש בעיקר בתוך מפלגת הבית שלו, הליכוד, שבראשה רצה לעמוד. לוי ראה את עצמו כממשיכו של בגין, ואפילו הכריז בעקבות פרישתו של מנהיג הליכוד "יש לך יורש", אלא שבבחירות הפנימיות ניצח דווקא שמיר. גם בהמשך, למרות שבלט כשר הקליטה, השיכון והחוץ, לא הגיע לראשות המפלגה, ולכן גם לא קיבל הזדמנות להתמודד על ראשות הממשלה. לוי שיפר משמעותית את יחסי ישראל עם מדינות ערב, וחידש את הקשרים עם מדינות מזרח אירופה ואפריקה. הוא היה היחיד שזיהה בשנת 82' את הסכנה הטמונה בכניסת הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה, והזהיר מפני אפשרות לנקמה. היה היחיד בליכוד שתמך ביציאה מלבנון, וקיבל עוד הרבה החלטות שקולות וחשובות, אבל גם לאורך כל הזמן הזה – התדמית לא התאיידה.
אפרים סידון, יוצר "החרצופים", היה אחד מאותם אנשים שטיפחו את התדמית הזאת. מנקודת מבטו, לא מדובר בעניין עדתי. "זאת הייתה דמות שהיה נוח להתעסק איתה ואנחנו כמו נשרים – עטנו על הגוויה", הוא אומר היום. "הייתה תחושה שהכבוד האישי שלו נורא חשוב, לפעמים יותר מהשליחות הציבורית. הוא היה לדעתי חבר הכנסת הכי הדור והכי חתיך. הייתה לך הרגשה שהוא עבד על התסרוקת יותר מאשר על הנאומים. הוא היה צרפתי גאה. הוא היה תמיד מטופח ולבוש יפה, מה שאחרים לא היו. העניין הזה שידר קצת זרות. הוא דיבר בהמון מליצות, עם הרבה מילים לועזיות והיה בזה גם משהו נלעג. היה גם את המבטא ואת חיתוך הדיבור המיוחד והמעבר בין מפלגה למפלגה בהמשך".
אבל עיתונאי פוליטי ותיק, שכתב אז באחד מכלי התקשורת המרכזיים וסיקר את פועלו של לוי, מודה שאכן הייתה גזענות. "הוא היה קצת פומפוזי, אבל אם תנקי את ההופעות הפומפוזיות האלה הוא בסך הכל היה די שקול, די מעשי. יכול להיות שבאותה תקופה, בשנות ה-80, הייתה איזושהי גזענות, למרבה הצער. ראו פתאום אדם פורץ למעלה מלמטה וחלק מהבדיחות נולדו על רקע גזעני. אז נכון, הוא לא ידע אנגלית, אבל הוא ידע צרפתית שוטפת. מבחינת הרמת האצבע שלו בישיבות ממשלה והחלטות גורליות הוא היה בהחלט יותר רציני ויותר אחראי מאחרים. מה שעזר לדימויים האלה זה מי שהקיף אותו, האנשים שהוא מסתובב איתם. יותר קל להצמיח למישהו את הדימוי הזה כשהוא מוקף בכל הדודי אפלים האלה שמגיעים למרכזים".
"אני חושב שהאיש קצת התפספס", אומר סידון, "היה לו פוטנציאל גדול שלא התממש עד הסוף. מבחינת היכולת האינטלקטואלית, הרגישות שלו לעשירונים הנמוכים והמקום שממנו הוא בא, הוא יכול היה להיות ראש הממשלה המזרחי הראשון".
גם טוביה צפיר, מי שחיקה את קולו של לוי בחרצופים, מודה שנעשה ללוי עוול. "התדמית אולי נוצרה מכך שלא הייתה לו השכלה גבוהה, אבל גם ליאיר לפיד אין בגרויות ולא עושים לו את מה שעשו לדוד לוי. וללפיד עוד היו את האמצעים. לוי כנראה היה צריך לצאת לפרנס את המשפחה", הוא אומר. "הוא נפגע מאוד מהביקורת. אין ספק שהוא רגיש. אפילו קראנו לו לפעמים דוד נעלוי".
לדברי בנצור, עם הזמן התדמית של לוי השתנתה לחלוטין בקרב עמיתיו. "היו כאלה שניסו להחליש אותו בהתחלה, ומתוך שיקולים ציניים ופוליטיים הדביקו לו את זה", אומר בנצור, "מה שעשו לו היה באמת שערורייתי. זה אות קלון עבורם. אבל ברגע שנחשפו לסגולות שלו – גם מבקריו החריפים לא יכלו שלא לדבר עליו בהערכה רבה. כיום אנשי שירות החוץ שבאים אליי מדברים עליו בגעגועים עצומים. הם אומרים לי שתחת הנהגתו היה משרד חוץ אחר לגמרי. גם בעולם הוא זכה להערכה בינלאומית בלתי רגילה. האמריקאים העריכו אותו מאוד וגם בעולם הערבי ראו בו פרטנר ראוי. הוא מוזכר גם בספריו של המדינאי האמריקאי ג'יימס בייקר".
ואכן בשיחות עם דיפלומטים, ראשי ערים ובכירים שונים נדמה שלוי מוערך היום יותר מתמיד. פוליטיקאים מזרחים מגדירים אותו כ"גאווה ומודל לחיקוי לכל עדות המזרח", פורץ דרך, שאיפשר לתקן את העוול של שלטון מפא"י האשכנזי. בני ביטון, ראש עיריית דימונה מפציר בנו ש"כשמוציאים את המילה דוד לוי מהפה צריך לעמוד דום".
הבעיה, הם מסבירים, הייתה ביחסי הציבור. "דוד לוי קיבל החלטות חשובות", אומר חברו דרור זייגרמן, שכיהן בעבר כחבר כנסת מטעם הליכוד. "הוא מנע פעולות הרפתקניות של צה"ל במהלך מלחמת המפרץ, הוא התנגד למה שהפך בהמשך לסברה ושתילה, והיה היחיד מהליכוד שתמך ביציאה מלבנון. אבל בזמן שכל פוליטיקאי שעושה משהו רץ לעיתון ומחפש את עצמו בכותרות, דוד לוי אף פעם לא התגאה בדברים שהוא עשה ובהחלטות שהוא קיבל, ואני חושב שהוא היה צריך לעשות את זה יותר".
זייגרמן השתייך לזרם הליברלי המתון של הליכוד, ונחשב לסמן השמאלי שלה. הוא מספר שהתרשם דווקא מהסובלנות שהפגין כלפיו לוי. "גיליתי שהוא אדם פתוח בעל השקפה ליברלית", הוא אומר, "הייתי הראשון שחשב שהליכוד צריך לדבר עם אש"ף, ושלא צריך להתעקש בנושא ארץ ישראל השלמה. למרות שבחלק מהדברים דוד לא הסכים איתי, הוא תמיד לחם על זכותי לדבר".
למה דוד לוי נעלם?
האם לוי איבד את עור הפיל שדרוש לפוליטיקאי ולכן החליט לרדת למחתרת, או שהרגישות הזאת, שעליה מדבר צפיר ושאפילו בתו אורלי לוי הזכירה אותה בראיון, תמיד הייתה שם? ואולי פשוט כשלא זכה למקום ריאלי ברשימת הליכוד ב-2006 הבין שכבר לא יגיע למקום שרצה להגיע – ראשות הממשלה? נראה שכל התשובות נכונות.
"אף פעם לא היה לו עור של פיל", אומר בנצור ומתכוון למובן החיובי של המילה, "להיפך, אני חושב שהיה לו מהבחינה הזאת יותר קשה ביומיום מפוליטיקאים אחרים, שיש להם עור עבה כל כך. הוא היה מאוד רגיש, מאוד אכפתי, מאוד נזהר בכבודם של אנשים וגם לקח ללב את הדברים. יכולת לחוש לא פעם שהוא כואב את הביקורות המרושעות, אבל הוא עשה את זה באצילות רבה, ידע להתנהל ולהכיל את זה".
גם לחיים ביבס נדמה שללוי נוח יותר במקומו החדש – בבית. "אני מעריך שהשנים והביקורת משפיעים. ברגע שאתה מתנקה מכל זה ומוריד מעליך את כל הזרקורים, מטבע הדברים יוקל לך ואתה לא תמיד רוצה לחזור לזה. ביום שאתה מחליט שאתה יוצא – אז זה היום שאתה לא רוצה יותר שיתעסקו בך. אתה מעדיף שיתעסקו באחרים", הוא אומר.
בבית שאן דווקא לא מתעסקים בדוד לוי. לפחות לא בתדמיתו. כן, אז אולי המשפחה התקשתה תחילה לקבל את העובדה שהבן ז'קי כבר לא עומד בראשות העיר, ואכן הייתה ביקורת על כך שדווקא ארבעה ילדים ממשפחת לוי זכו במגרשים בהגרלה של מנהל מקרקעי ישראל בעיר, אבל נדמה שזה כבר נמצא מאחוריהם. התדמית של לוי בעיר הקטנה הזאת ברורה לכולם היטב: גם לשומר בכניסה לעירייה מרדכי מלכה, שגדל עם לוי בעיר, גם לעובדת הניקיון בבניין שמשבחת אותו. כולם מגדירים אותו כאדם צנוע, שיגיע בעצמו לעירייה לדווח על פיצוץ בצינור גם כשהבן שלו הוא ראש העיר, כזה שיזמין את כל אנשי האבטחה שלו לאכול איתו ארוחת צהריים כמו שאף אחד אחר לא עשה, מי שבנסיעות לחו"ל מעולם לא התעניין באיזה מלון הוא יישן ומה יאכל – אלא רק וידא שהאוכל כשר. התושבים המקומיים אולי מציעים את התשובה הטובה ביותר לשאלת היעלמותו של דוד לוי. פה הוא לא צריך לחפש הסכמה רחבה כפי שביקש בנשיאות, וגם לא צריך לחפש כבוד כפי שטענו שעשה בממשלה. "מה זאת אומרת? בית שאן זה דוד לוי", אומר רואה החשבון בבניין העירייה, "ככה גדלתי. ואני בכלל מנצרת עלית".