האדם האחרון שראה את דניאל מיניביצקי היה אביו יהושע. ביום שבת, ה-11 באוקטובר, ישב יהושע בסלון בית המשפחה ברמת אביב ג' בשעת בוקר מוקדמת, סביבות 05:30, כשפתאום בנו בן ה-35, שהתגורר שם אז, עבר לידו עם תיק ואמר לו שהוא הולך לבריכה. "אמרתי לו שבשבת הבריכה נפתחת רק ב-07:00. הוא היה קצת מופתע וחזר לחדר שלו", מספר יהושע. "ב-06:00 הוא יצא שוב, הפעם בלי תיק. הוא הכין לעצמו כוס אספרסו ואמר שהוא יורד לעשן למטה. אחרי חצי שעה בערך שהוא לא חזר, התחלתי קצת לדאוג. קראתי לאשתי ורדה שבדיוק התעוררה. היא נכנסה לחדר של דניאל וראתה שהתיק והמעיל שלו לא שם, ושחסרים גם בגדים בארון. מאותו הרגע התחיל מחול השדים".
נכון לעכשיו ידועים רק פרטים בודדים על מעשיו של דניאל מנקודה זו ואילך. כרטיס האשראי של ורדה, שבו היה משתמש לעתים, נעלם מהשידה שעליה היה מונח באופן חד פעמי, ובדיקה טלפונית עם מוקד החירום העלתה שדניאל משך באמצעותו קצת יותר מ-2,000 שקל בכספומט של בנק לאומי במרכז שוסטר ברמת אביב ג', שכונת מגוריו. בשלב הבא ניסה להזמין מונית, אבל ככל הנראה ויתר והחליט לצעוד ברגל.
שעה לאחר מכן, ב-07:19, הוא משך סכום כסף דומה, הפעם כבר בכספומט בנק לאומי בדיזנגוף סנטר. מצלמות האבטחה בשני הבנקים – בשוסטר ובדיזנגוף – תיעדו אותו. הוא נראה בהן לבוש בבגדים אחרים לגמרי מאלה שיצא עמם מהבית: במקום הבגדים הקצרים, לבש מעיל כחול ומכנסי טרנינג ארוכים שככל הנראה הבריח בתיק שזרק מחלון ביתו.
בשעה 13:30 לערך ההורים הודיעו למשטרה על היעדרות בנם. השוטרים סייעו בניסיון האיתור הראשוני, אבל לא מיהרו להכריז על דניאל כנעדר – החלטה שמשמעותה נקיטת פעולות חירום, הקצאת משאבים וכוח אדם, אבל היא לא הייתה מובנת מאליה בנסיבות המקרה. "אומרים לך: 'בחור בן 35 בגיר קם והולך, מה זה ענייננו?' פחדתי שימחקו אותו בכלל מהרשימה ולכן הפעלנו לחץ", מספר יהושע. ורדה מצטרפת לדבריו: "כן, הוא כבר לא ילד, אבל בא לי להגיד שהוא 'ילד של בית'. הצעתי לו כמה פעמים לשכור לו דירה איפה שהוא ירצה, אבל הוא לא רצה. עד עכשיו אני חושבת ואני משתגעת, 'איך הוא הלך'", היא אומרת ובעיניה נקוות דמעות.
לבסוף דניאל הוכרז כנעדר רק לאחר מספר ימים. מכשיר הטלפון הנייד שלו אותר עוד קודם לכן באזור הדולפינריום שבחוף הים של תל אביב, אחד האהובים ביותר על דניאל, והחיפושים, לפיכך, עברו להתמקד שם. אבל לוורדה הייתה תחושה לא טובה לגבי העניין. "הרגשתי שהטלפון לא אצלו ואמרתי את זה, אלא שלא הייתה לי שום הוכחה". ורדה צדקה. רק ימים ספורים לאחר מכן התברר שמי שהחזיק במכשיר איננו דניאל, אלא אדם אחר שטען שמצא את המכשיר ברחוב. המשפחה איבדה זמן יקר.
בני המשפחה מגלגלים מדי פעם בראשם את האפשרות שדניאל יתייצב פתאום בפתח הדירה, ידפוק בדלת וייכנס כאילו כלום. אבל גם הם יודעים שהסיכוי איננו גבוה. נכון למועד כתיבת שורות אלה הוא מוגדר כ"נעדר בסיכון" – במידה רבה בשל המצב הנפשי העדין והפגיע שבו היה שרוי ביום שבו נעלם. החשש לחייו ממשי.
כבר לא צריכים להסתיר
למתבונן מהצד זה עשוי היה להיראות כמו עוד ערב משפחתי נחמד: בית משפחת מיניביצקי – בקומה התשיעית של בניין רמת אביבי – נקי ומסודר, ומעוטר בעשרות עבודות אמנות מרשימות שיצרה ורדה. יהושע, שותף במשרד רואי חשבון מכובד, רמזים לשורשיו הצרפתיים בדיבורו, מתיישב לצד אשתו הנאה והמטופחת, ושתי בנותיהם קפצו גם הן לדירה: אביטל (29), עובדת בחברת הייטק ומאורסת, ואפרת (32, נשואה פלוס אחד) שעובדת במשרד ממשלתי. הם מתכנסים בסלון הבית, כשבמטבח כבר ממתין סיר עם מרק עוף שהכינה ורדה כדי לארוז לבנותיה.
אבל הגב הזקוף והחזות המוקפדת שמשדרים עסקים כרגיל הם רק כוחו של הרגל. חלפו כבר יותר מחודשיים מאז שדניאל יצא לעשן ובלעה אותו האדמה, ולמשטרה, למשפחה וגם לחוקר הפרטי במשרה מלאה שנשכר, אין עדיין קצה חוט שעשוי להוביל לפתרון התעלומה.
אחרי שבמשך שנים ניסו להצניע את מצבו הנפשי המידרדר של הבן הבכור, היפה והמוצלח, משפחת מיניביצקי מבקשת כעת לזעוק את סיפורו החוצה. אולי זה יסייע בניסיונות לאתר אותו. "זה תמיד היה עקב אכילס שלי", מספרת ורדה, "במשך הרבה שנים לא סיפרתי לאף אחד על המצב שלו. רק בשנתיים-שלוש האחרונות התחלתי לספר לחברות. עצם העובדה שאני כבר לא צריכה להסתיר שום דבר דווקא גורם לי להקלה. עכשיו כבר לא אכפת לי לספר, אני רק רוצה למצוא אותו".
כאן המקום לציין שבניגוד לדיווחים מסוימים שנפוצו בכלי התקשורת – דניאל מיניביצקי לא לחם בעזה במבצע צוק איתן. את שירותו הצבאי במגלן, יחידה מיוחדת של חטיבת הצנחנים, סיים לפני יותר מעשור. עם זאת, במהלך הסדיר שימש כצלף – תפקיד שהציב אותו בסיטואציות מורכבות רגשית. האם זה היה הטריגר להידרדרות שהחלה בהמשך? קשה מאוד לדעת. דניאל מעולם לא הוכר כהלום קרב או נכה צה"ל, ולמעשה, עד הקיץ האחרון – שבו הזכיר לפתע, במהלך תקופת מבצע צוק איתן, שתי תקריות שבהן נכח במהלך שירותו – אף פעם לא דיבר על הצבא. ואולם, על דבר אחד כל קרוביו ואוהביו מסכימים: השינוי במצבו החל כשנתיים לאחר השחרור.
מסע כומתה עם רגל שבורה
מבחינה חיצונית, דניאל משתלב היטב בנוף המשפחתי המרשים: בחור נאה בגובה 1.90 מטר. הוא גדל ברמת אביב, למד בבית הספר היסודי "רמת אביב ג'" והמשיך לתיכון גימנסיה הרצליה בתל אביב. כבר מילדות למד לנגן על פסנתר, והצטיין. חבריו מגדירים אותו כילד אהוב ולא שגרתי, במובן החיובי של המונח.
"היינו ביחד בצופים, ביסודי ובתיכון וגרנו באותו בניין", מספר רן רז, חבר ילדות, "היינו מה שנקרא 'בסט בדיז', וניגנו הרבה ביחד. הוא היה תלמיד טוב, חזק במתמטיקה ובתיכון היה נורא ביישן. הוא היה ילד מאוד נורמטיבי, אבל היה בו עוד משהו שאהב להיות קצת יותר דופן. במשלחת לפולין בתיכון, למשל, כולם קפאו מקור בשלג עם המעילים, ורק דניאל החליט שהוא הולך עם מכנסיים קצרים ומוקסינים. היה לו גם תחביב כזה, שהוא יכול היה לאכול שבוע שלם רק מאכל אחד. היה לדוגמה שבוע שבו החליט לאכול רק אורז, מכל הסוגים והסגנונות. בשבוע אחר הוא שם את הדגש על סוגים שונים של קורנפלקס".
בסיום התיכון דניאל התקבל לקורס טיס, אך בהמשך נשר ועבר לשרת במגלן. "היה לו כוח סיבולת וכוח נפשי גדול", מספר שימי, חברו לצוות, "הכרתי אותו כ'זה שסוחב את האלונקה'. במסע הכומתה שלנו, של 97 קילומטר, הבחור שסחב את הקשר שבק חיים אחרי 20 קילומטר, לא היה מוכן לסחוב אותו יותר, ודניאל התנדב להחליף אותו. במשך 17 שעות בערך הוא סחב ולא התלונן. רק אחרי המסע התברר שהוא דרך לא טוב על הנעל, שבר את הרגל והמשיך ללכת ככה את עשרת הקילומטרים האחרונים".
עם השחרור, ניגש דניאל למבחן הפסיכומטרי, והוציא 714 על אף הכנה יחסית מינימלית. אחר כך עבד כמלצר במסעדת זוזוברה במשך שנה. עם הכסף שחסך, נסע לניו יורק עם חבר הילדות רן. "אני התחלתי לעבוד בסבלות, אבל הוא לא כל כך התחבר", הוא מספר. "כבר שם התחיל להיות לו קצת קשה. הוא עבד פעמיים-שלוש וראה שזה לא מתאים לו. זאת הייתה בעצם הפעם הראשונה שממש גרתי איתו ואיפשהו הרגשתי שמשהו לא עובד מספיק טוב. אחרי שבועיים-שלושה הוא החליט שזה לא מתאים לו וחזר לארץ. יכול מאוד להיות שזו הייתה נקודת המפנה בחייו".
הולך ברחוב עם דגל של משיח
לאחר החזרה לארץ, דניאל נסע לטיול ארוך במזרח. הוא התחיל בתאילנד ובהמשך הצפין למונגוליה. שם, פגש ירושלמית צעירה בשם ענת. "הכרנו בגסט-האוס במונגוליה והוא עשה רושם של בחור יפה וחכם, יוצא מגלן שסיים פסיכומטרי ורוצה להירשם ללימודי משפטים. הוא נראה לי מהאנשים האלה שיוכלו לעשות מה שרק ירצו, אבל בעיקר נראה כמו אדם ששורד. יצאנו ביחד לטרק של כמעט חודש וניווטנו את דרכנו לבד. בכל לילה הוא היה שם שעון ל-05:00 בבוקר כדי להצטייד במים מהאגם לפני שהחיות מתעוררות ומזהמות אותו, והסתובב עם ליטרים על הגב. הוא הסתקרן מאוד מהמקומיים והיה מאוד חברותי כלפיהם". ממונגוליה דניאל המשיך לבדו. הוא גמע קילומטרים על קילומטרים של טרקים, ו"היה לו שם הרבה זמן לחשוב, המון", מספר רן. "הוא כנראה עבר עם עצמו ברמה הנפשית משהו בטיול הזה".
ממונגוליה, דניאל המשיך לספרד ומשם חזר לתאילנד. "נסעתי לספרד לפגוש אותו וביליתי אתו שבוע", מספרת ורדה, "אחרי שעזבתי, הוא ישן לילה אצל חברת משפחה נוצרית. היא שאלה אותו כמה שאלות על היהדות שהוא לא ידע לענות עליהן, ולכן, כשהגיע לתאילנד, הוא החליט לקפוץ לבית חב"ד ולברר כמה דברים. והוא נתפס שם". "קיבלתי ממנו אי-מייל: 'תקשיב, ראיתי את האור'", נזכר רן, "והבנתי שעומד להיות פה שינוי מאוד מאוד גדול. למה? כי הוא ילד טוב, אבל אפשר להשפיע עליו בקלות. התחננתי, אמרתי לו תקשיב, תעזוב את השטויות האלה".
"הוא אמר לנו שהוא מתחזק, וקצת נבהלנו", מודה ורדה, "יהושע נסע אליו. רצינו לבדוק שזה לא באווירה של כת ושלא תפסו אותו בניגוד לרצונו או משהו. התרשמתי שזו אכן החלטה שלו, אבל בהמשך אמרנו לו: 'אוקיי, תחזור בתשובה, אבל תעשה את זה במקום הטבעי שלך – בארץ'. אז הוא אכן חזר, חיפש קצת לאן ללכת ובסוף החליט להצטרף לחב"ד ברמת אביב". דניאל נראה בטוח בהחלטתו, והמשפחה מצדה החליטה לחבק את השינוי. ורדה דאגה להכשיר את המטבח ולהגעיל את הכלים, ויהושע מספר בחצי חיוך שהתנחם בריבוי הנכדים הצפוי.
דניאל התגורר בבית חב"ד במשך כשנה. החזרה בתשובה הרחיקה את חברי הילדות שהתקשו לקבל את "דניאל החדש", והוא מצדו רכש חברים חדשים בישיבה, ביניהם דניאל זמיר, מוזיקאי מוערך שחזר בתשובה בעצמו. "בהתחלה הוא היה קצת מסויג, לא רצה שזה ישפיע עליו יותר מדי, אבל הוא נפתח ומהר מאוד התחבר לזה", מספר זמיר. "הוא עשה רושם מצוין, בחור ברמה מאוד גבוהה. נהיינו חברים מאוד טובים. בהמשך, הוא מאוד נכנס לזה. הוא היה מאוד חרוץ, עבד קשה, מאוד האמין במה שהוא עושה. הוא הפך לאחד החסידים ה'מורעלים' והיה הולך ברחוב עם דגל של משיח. אבל באיזושהי נקודה זה קצת איבד שליטה. בחנוכה, בדיוק לפני עשר שנים, חילקנו סופגניות בקניון, ובאיזשהו שלב, הוא התחיל לקבל כל מיני הארות. הוא היה אומר דברים מאוד יפים ועמוקים על רוחניות, קבלה וחסידות, שלאט לאט נהיו עמוקים יותר, עד שמשהו שם עלה על גדותיו. כמו כוס שמוזגים לתוכה יותר מדי יין והכל נשפך. בישיבה מאוד נלחצו מזה ואני ניסיתי להגן עליו. בשלב מסוים הכול הפך לשווה ערך בעיניו – כן ולא, דתי וחילוני, זה לא משנה".
המלכוד האכזרי של סמי הפיצוציות
כעבור שנתיים דניאל עזב את הישיבה ושב לחפש את עצמו. הוא עשה תשובה וחזר בשאלה, לסירוגין, פעם אחר פעם. חוסר היציבות החל להסתמן כחלק בלתי נפרד מאישיותו החדשה. "היו לו 'היים' מאוד גבוהים, מלשון הַיי, ואחריהם הגיעו גם התרסקויות קשות – ההבדלים היו קיצוניים", מספר זמיר, "התחילה תקופה קשה של שמונה שנים בערך שבהן הוא נדרש לקחת תרופות, אבל לא היה מעוניין לנטול אותן. תופעות הלוואי היו קשות, ועשו לו רע. בדיעבד אני חושב שמהרגע שהוא הגיע לגבהים שאליהם הגיע בישיבה, הוא כאילו מאס בחיים הרגילים וחיפש כל הזמן לשחזר את זה. ה'היים' האלה, שבאו לו בטבעיות, היו העניין היחיד שנותר לו בחיים". אבל דניאל מצא דרך חדשה לחוות קצת אופוריה, זמיר מספר: "שנה לאחר מכן, הוא התוודע ל'חגיגת'".
סם הפיצוציות הפך למקום מפלט. מקלט זמין ונגיש במחיר זול לכיס אך יקר לנפש. "אחרי תקופה הוא הבין את המצב שבו הוא נמצא, ואמר ש'אלה לא חיים'", מספר יהושע. "זה סם שנותן לך יומיים-שלושה של חיוּת, אבל לאחר מכן מוריד אותך לתהום ורק מחריף את המצב. הוא היה נופל לדיכאון ומושבת". לדברי זמיר, "דניאל אמר לי שהשימוש המופרז בחגיגת גרם לו להתחיל לשמוע קולות. הוא ידע שזה הרס לו את החיים". המשפחה חושבת שהקולות התחילו עוד לפני, ורק החמירו בעקבות השימוש בחגיגת. כך או כך, כולם מסכימים שהשילוב בין זמינותו של הסם לבין מצבו הנפשי הרגיש מלכתחילה של דניאל היה קטלני. "בנקודה הזאת היו לו שתי ברירות – להמשיך במצב הבלתי אפשרי הזה ולשמוע את הקולות או לקחת את התרופות שהפכו אותו לזומבי וגרמו להכול להיראות נורא אפור", מספר זמיר. "המלכוד הזה גמר עליו".
הבחירה של דניאל הייתה לנסות ולשוב לתלם: הוא למד קופירייטינג ב'ביצפר' בנמל תל אביב, עבד תקופה קצרה במשרד פרסום ואפילו הקליט אלבום באופן עצמאי. אבל הכדורים שאבו את היצירתיות, ובשנים האחרונות הפסיק לנגן כמעט לחלוטין. "היו לו תקופות של אשפוזים והיו תקופות שבמשך חודשיים כמעט לא זז מהמיטה. הכדורים שאמורים לדכא את ההפרעות השביתו אותו", אומר יהושע. במצב העניינים הזה, הנסיגה לסמים שבה להיות אופציה מפתה.
סמי הפיצוציות החמירו את הבעיות הרפואיות. הם ייצרו מעגל אכזרי: נתיב הבריחה היחיד, גם אם הזמני, מהמצב הבלתי אפשרי, היה גם זה שהחמיר אותו. עם הסמים, דניאל סיפר, הוא יכול היה ליהנות לפחות מכמה רגעים נדירים של אושר, רגעים שבהם חזר לנגן וליצור. הוא גם ניסה מספר פעמים לעבור להתגורר לבדו בדירה שכורה אבל התקשה לעמוד בכך, ולבסוף היה מוצא את עצמו חוזר אחרי תקופה קצרה לבית הוריו.
וכך, בעוד חברי הילדות שלו פיתחו קריירות והקימו משפחות, דניאל – המוצלח, החתיך, ההבטחה – נשאר מאחור. זמן קצר לפני היעלמותו, הוא עזב את הבית ליומיים ונעדר למשך 27 שעות. כשחזר, אמר להוריו שישן בחוף הים. ורדה מספרה שכאשר המשפחה ניסתה לרדת אתו לעומק הסיבות שגרמו לו לנקוט במעשה הקיצוני, אמר: "'תראו לאן החברים שלי הגיעו, ולאן אני הגעתי'".
הימים שלפני ההיעלמות
הפעם דניאל לא חזר. ביום הרביעי לחיפושים, ה-16 באוקטובר, המשפחה החליטה שיש צורך באדם נוסף שיחקור את המקרה, כזה שיהיה זמין לכך 24 שעות ביממה ויעדכן בכל התפתחות. הם שכרו חוקר פרטי, שמאז הוחלף, ומי שחוקר את המקרה בימים אלה, מלבד המשטרה, הוא שאול רוזנבלט, יוצא מערכת הביטחון, מחברת "פוקוס חקירות". הוא הצטרף לתיק שבועיים וחצי אחרי היעלמותו של דניאל ומאז מקדיש לו את רוב שעות היום. "דניאל נכנס לי לנשמה", הוא מודה במהלך נסיעה ברכבו, בדרך לפגישה עם עוד אחד ממכריו של הנעדר. על צג הטלפון שלו מתנוססת תמונתו של דניאל מחייך חיוך רחב. "החלפתי את שומר המסך מתמונה של הבנות שלי, כדי שזה יזכיר לי כל הזמן".
אנחנו נוסעים בין המקומות שבהם בילה דניאל בימים שלפני ההיעלמות. כל בחור גבוה עם שיער שחור וזקן צרפתי שנראה בין המוני האנשים שמסתובבים ברחובות, מקפיץ את הדופק. "לא מזמן עשיתי סיבוב חיפושים בתחנה המרכזית הישנה", מספר רוזנבלט, "אמרתי בדיוק לבחור שליווה אותי שבמקום הזה אין כמעט סיכוי שאמצא אותו, ובאותה השנייה, בין המוני נרקומנים עם מזרקים ביד ועיניים חלולות – אני רואה בחור 1.90, מזוקן, שוכב זרוק על הברזלים עם תיק. וואו, החסרתי פעימה. אבל זה היה בחור אחר".
ההורים מעודכנים בכל התפתחות ומדי כמה שעות מתקשרת ורדה עם רעיון לכיוון בדיקה חדש, או שם של מכר ששכחה להזכיר. "אחד הדברים המיוחדים אצלם זה שהמשפחה מאוד מלוכדת בעניין הזה, מאוד אנרגטית ולא מתכנסת באבל, בבאסה, בייאוש", אומר החוקר. "כל אחד מהם רותם אנשים שקשורים אליו, מפרסמים את זה בפייסבוק, הכל מתוקשר כל הזמן ולא בשביל השופוני – בשביל שאנשים יבואו ויעזרו למצוא אותו".
למרות שילוב הכוחות, אחדות השורות ורוח הקרב, אין כאמור אף כיוון חקירה בשלב הזה. "עסקתי כבר בחקירות מורכבות בעבר, אבל מעולם לא נתקלתי במצב שבו אין שום קצה חוט", אומר רוזנבלט. "גם רוב שיטות החקירה המשטרתיות הקלאסיות לא רלוונטיות במקרה הזה, כי אין לו טלפון, כרטיס האשראי שלו לא בשימוש, ואין שום אות חיים ממנו, במובן הדיגיטלי".
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? התשובה, לדברי רוזנבלט: לאתר כל אדם שהכיר דניאל בעשור האחרון ולשחזר את התקופה שקדמה להיעלמות. בימים אלה הוא עמל על שחזור כל מהלכיו של דניאל בימים ובשבועות שקדמו להיעלמות; הממצאים מגלים שבשבוע-שבועיים שקדמו לאותה שבת, דניאל דווקא נראה באופוריה. "הוא היה מאוד חי, אנרגטי, ודיבר מאוד גלוי על הדברים", מדגיש אחימאיר פורת, שהעסיק את דניאל במשרד הפרסום שלו בעבר, "הוא רצה לחזור לעבוד כאן. קבענו שבסוכות נלך עם הבן שלי לים ושאחרי החג הוא יבוא לעבוד. השותפה שלי אמרה שהוא נראה בסוג של מאניה או כאילו לקח משהו, אבל לי הוא דווקא נראה טוב, הוא נראה אופטימי".
סמוך יותר למועד ההיעלמות, המצב כבר נראה אחרת. "הוא היה בבית רוב הזמן", מספר רוזנבלט, "ויצא רק כדי לקנות סמים. הוא היה מגיע לאזור הזה של אלנבי, קינג ג'ורג' ובן יהודה, יושב עם חבר בבית הקפה 'סטריטס' ויורד קצת לספסל שמתחת לבית כדי לעשן. הוא היה עצוב באותם ימים ואפילו סיפר את זה לשכנים שפגש למטה: אמר שלא טוב לו, שהוא רוצה להיות אדם נורמטיבי, לעבוד ולהקים משפחה.
"בכלל, בימים שלפני ההעלמות מצטיירת תמונה שלפיה הוא היה זקוק מישהו. השיחות האחרונות שעשה היו לחבר שהכיר במהלך הטיפולים ולחברה שלפעמים היה מגיעה אליה כדי לברוח, אבל שניהם לא היו פנויים אליו ויכול להיות שהוא הרגיש שזה סגר לו דלתות. שיחה נוספת הייתה לרן". רן מספר שאכן נפגש עם דניאל: "ירדנו למטה וישבנו לשתות קפה. הוא סיפר שהוא הרגיש נורא בודד ומתוסכל".
"הוא מאוד השתנה. ממש נהיה בנאדם אחר", אומרת אפרת, האחות האמצעית. "אני תמיד אומרת להורים שאת דניאל שהכרנו איבדנו כבר מזמן". אבל ורדה נכנסת לתוך דבריה, ומדגישה: "גם את הדניאל הזה אני רוצה בחזרה".
גם הישרדות במדבר היא אופציה
האם הרגשות הקשים שחש דניאל הובילו אותו לפגוע בעצמו? מכריו מספרים שלאורך השנים עסק מדי פעם ברצון לסיים את חייו. "היינו מתבדחים על זה לפעמים, אבל הוא תמיד אמר שאין לו אומץ להתאבד", מספר זמיר. פעם אחת הוא אפילו הרחיק עד למדבר ותכנן להתייבש שם למוות, אבל מהר מאוד חזר בו, ביקש עזרה מעוברי אורח ושב הביתה. בני המשפחה והחברים הקרובים, לעומת זאת, טוענים בנחרצות שלא היה עושה דבר שכזה, לפחות לא באופן יזום. גם הצטיידותו של דניאל בכסף ובתיק עם בגדים תומכת, על פניו, בטענתם.
אפשרות נוספת היא שדניאל ברח גם במקרה הזה למדבר, או לאזור מרוחק אחר. היא גם עשויה להסביר את ההצטיידות מבעוד מועד. אם זה אכן המצב, עולה שאלת ביטחונו האישי של דניאל: האם, במצבו, הוא מסוגל לשרוד שם לבד, ללא סיוע. המשפחה מזכירה לעצמה את כושר ההישרדות שהפגין בשירות הצבאי ובטיול במזרח, אבל החברים מתקשים להאמין שדניאל של היום היה מצליח לשרוד בסיטואציה כזאת לבדו, ללא סיוע מאדם נוסף.
"התיק והבגדים לא אומרים מבחינתי כלום", אומר רן רז, "הבנאדם לא היה במצב של לתכנן קדימה". וזמיר מאשר: "אמרתי לו כמה פעמים: סע להודו, סע לטיול, אבל זה לא עניין אותו. מהחדר שלו הוא לא היה יוצא, אז למדבר? הוא לא היה ישן יותר משני לילות מחוץ לבית. אני גם לא חושב שהוא תכנן משהו. אני מקווה שלא נתקל במישהו שראה שיש לו כסף ועשה לו משהו. בכל מקרה, בשלב הזה, אחרי כל כך הרבה זמן, אני כבר מאוד מודאג".
מה, אם ככה, האופציות המשמעותיות? "יש כמה", עונה החוקר. "האחת היא שהוא מסתתר בדרום תל אביב אצל מישהו. ראיינתי ארבעה-חמישה חברים מהטיפולים שאמרו לי: 'אם דניאל בא אליי ואומר שהוא רוצה להיות אצלי – נסתיר אותו מההורים גם שנה אם צריך. יש להם לויאליות מאוד גדולה אחד לשני והם מבינים כמה קשה לאנשים במצב הזה עם המסגרת המשפחתית. אפשרות נוספת היא הישרדות בדרום [הארץ] עם מישהו שמסייע, וחוץ מזה, אנחנו בודקים גם אפשרות של ישיבה או כת". נבדק גם הכיוון שדניאל הלך בעקבות תלותו בסמי הפיצוציה. "אם הוא פגש פה איזה מישהו שנתן לו סמים ואמר לו 'תבוא בשבת ואני אחכה לך פה עם האוטו ואקח אותך למקום שכולו טוב' – אין לנו אפשרות לדעת שזה קרה. זאת תיאוריה, המשטרה חושבת שהיא לא הגיונית כי יש להם כיסוי מודיעיני בתחומים האלה, אבל הם בודקים. בכל מקרה קשה להפריך אותה".
למשפחת מיניביצקי, למרבה המזל, היו יכולת וקשרים מתאימים כדי לגייס צי של מתנדבים לטובת המקרה. "דן" תרמה שלט שמתנוסס על האוטובוסים שלה, עם תמונתו של דניאל; משרד יח"צ גדול נרתם למאמץ התקשורתי; ואלפי מתנדבים הצטרפו לחיפושים, חלקם בעלי ניסיון בתחום או גישה למטוסי אולטרה-לייט שטסים נמוך. לאחרונה נרתמה גם רשימה מכובדת של סלבריטאים למשימה: בעקבות פנייתו של כוכב הילדים ומכר המשפחה, יון תומרקין, הם פרסמו באופן יזום את תמונתו של דניאל בחשבונות האינסטגרם שלהם. נוסף על כך, ישנו כמובן גם החוקר הפרטי שמשפחתו של דניאל ממנה עד לאחרונה וכעת נעזרת גם בתרומות של חברים שביקשו לסייע כלכלית ועמוד פייסבוק פעיל שבו ניתן לעדכן ולהתעדכן כל הזמן ולהציע עזרה בחיפושים.
אלא שכאן המקום לציין שמשפחת מיניביצקי אינה המשפחה היחידה בישראל שנמצאת בסיטואציה הקשה: ברשימת הנעדרים של משטרת ישראל מופיעים עוד 60 איש ואישה. במהלך החודשים האחרונים פנו למשפחה של דניאל לא מעט מבני משפחותיהם, שעדיין עושים מאמצים נואשים לאתר אותם. "מישהי כתבה לי שאימא שלה נעדרת כבר 20 שנה", מספרת ורדה. ויהושע מוסיף: "למזלנו, אנחנו הצלחנו לגייס הרבה אנשים לחיפושים, אבל לא לכולם יש את היכולת הזאת. מישהי כתבה לי, 'הבן שלי נעדר כבר שנתיים' ולה אין את האמצעים לעשות מעבר למה שהמשטרה עושה. המשטרה עושה מה שהיא יכולה במסגרת המגבלות שלה, אבל זה לא מספיק והמשפחות נשארות בסופו של דבר לבד עם חוסר הוודאות הזה. לכן אני חושב שחשוב להעלות את התופעה הזאת על סדר היום".
ורדה, יהושע, אפרת ואביטל, לא יפסיקו לחפש עד שיידעו בוודאות מה קרה לדניאל. "זה מסוג הדברים שקורים לאנשים אחרים ואת אומרת: 'יו, איזה עצוב' ומעבירה ערוץ בטלוויזיה. את אף פעם לא חושבת שמשהו כזה יכול קרות", אומרת אפרת, "ופתאום זאת את. ההמתנה היא הדבר הכי קשה. החיפושים, הטלפונים, ההודעות בפייסבוק, זה הכל נהיה מעין שגרה, אבל שגרה שאת לא רוצה להיות בה, חלום שבא לך כבר להתעורר ממנו".