בערוץ 24 מתקיים בימים אלו ניסוי אנושי מרתק. עינת ארליך ואסף אטדגי מתיישבים ארבע פעמים בשבוע על כס המנחים של התכנית החדשה "הבילויים" ולא קמים ממנו במשך ארבע שעות. יום אחרי יום, שוב ושוב. תוסיפו לכך לחץ של שידור חי ומצלמות שמכוונות עליך, והרי לכם מצב צבירה נוזלי שבוחן בעיקר את יכולת השליטה בסוגרים. התקשורת בין הפה למוח נחלשת, הפרסונה הטלוויזיונית נעלמת, היצרים האמתיים פורצים החוצה. "עשיתי דברים דומים בערוץ הילדים", מספרת ארליך, "אבל שם היו לנו קטעי מעבר בין תכניות, אז היה מספיק זמן לפיפי. פה אין, זה לשבת עם שקית קטטר".
במשך יותר מעשרים שנה ארליך הצליחה לשמור על תדמית סטרילית. להקריא פרומטר מצוין, להימנע מטעויות בדקדוק בשידור חי ולחייך גם כשסוער ועצוב בפנים. דווקא עכשיו, באחת התקופות המורכבות בחייה, היא בוחרת לשוב לאתגר שנקרא שידור ארוך בלייב, וגם בוחרת להיות חשופה יותר מאי פעם. "זה דווקא משמח אותי שלא אוכל להיות אסופה יותר. אני חושבת שיש פער גדול בין אני של החיים ואני על המסך. יש אנשים שאצלם זה לא ככה, וואט יו סי איז וואט יו גט, אבל אצלי יש הבדל קיצוני".
בגיל 46, היא אומרת, הגיע הזמן לצמצמם את הפער הזה. "יש פה אלמנט פסיכולוגי כבד: אני חושבת שמאז הילדות יש בי איזה פחד וחוסר בטחון, והדבר הזה גרם לי להאמין שאם אלבש מסכה, אהיה מוגנת. גם כשעברתי חוויות אף פעם לא הכנסתי אותן פנימה, דרך האיברים שלי. לקח לי זמן להבין שאני מפסידה המון בזה שאני דוחקת דברים לפינה שהיא לא הבפנוכו שלי".
התובנה הזו היא ככל הנראה תוצר של פרידה. ארליך עדיין מכנה זאת "בלגן בבית", אבל בעבור מדורי הרכילות מדובר בפרידה מבן זוגה ב-26 השנים האחרונות ואב שתי בנותיה, עמית בכור. ארליך ביקשה מראש שלא להרחיב על הנושא, אבל מכיוון שאנחנו עובדות יחד בתכנית החדשה ולא ממש מקפידות על דיסטנס, אני מרשה לעצמי לחטט שם יותר. חוץ מזה, לארליך אמנם יש ותק גדול משלי בערך כל עניין אחר, אבל במועדון הגרושות אני עוקפת אותה בשנה וחצי. מי שלא היה שם לא יכול להבין עד כמה אתה זקוק להבנה בתקופה הזאת, וגם כמה מהר, בתוך השבר, מתחילים לצמוח ניצנים של זהות חדשה. "זה נכון שהתקופה האחרונה, עם כל הבלגן בבית, ממנפת לי את המקום של הלימוד העצמי", היא אומרת, "אם יש דברים טובים בפרידה, ויש כמה כאלה, זה המקום הזה שאת יכולה שניה לקחת את עצמך ולעבוד רק על מי שאת, ולא על זוגיות, או הורות, או שום דבר אחר. המקום הזה ננטש לי באיזשהו שלב. כשאת בזוגיות ארוכה של 26 שנים, עם שתי בנות, החיים לוקחים אותך למקומות אחרים. זה לא תירוץ, היה לי את הזמן לעבוד על עצמי ולא עשיתי את זה כמו שצריך, אבל היום כשאני הולכת לישון לבד במיטה, זה בפירוש קטליזטור ללמידה עצמית וזאת חוויה נפלאה".
וגם מפחידה לפעמים.
"בטח, זה שק שכולל המון דברים בפנים, המון פחד. אבל תשמעי, אני בחיים. אני ב-חיים. זה משהו שאין לו תחליף".
"אנחנו בפריסטייל"
ארליך מחייכת אליכם מהמסך כבר תקופה ארוכה. את הדרך שלה היא התחילה בלהקה צבאית ב-1986, ואחרי השחרור הצטרפה לערוץ הראשון. משם המשיכה לערוץ הילדים, לתכניות אירוח בזכיינית רשת, לרוקדים עם כוכבים ובהמשך גם לדוקו. אלא שבכל הזמן הזה, כך נדמה, לא ממש עצרה לחשוב לאן הולכים מכאן – ועם הפרידה, סופסוף הייתה לה הזדמנות לחשב מסלול מחדש.
"אני מרגישה שרוב החיים הייתי בזום אין וראיתי דברים ממקום יחסית צר, ופתאום בחוויה הזאת התרחקתי לזום אאוט ויכולתי לראות תמונה הרבה יותר גדולה ומורכבת. היא אולי מפחידה יותר, אבל אני יכולה להתבונן בה ולהתחיל להבין איך אני ממשיכה מפה".
יש לך שתי בנות לגדל, נשמע שאת לא באמת יכולה לצלול לתוך עצמך.
"נכון, אבל עכשיו אני מגדלת אותן יותר באהבה ובשמחה. אין לי על מי לזרוק אחריות ואני עושה הכל ובגדול. הבנות שלי בנות 15 ו- 13.5, מתבגרות, ואין ספק שהבלגן בבית מייצר גם בלגן פנים משפחתי – אבל יש משהו שהתחדש בקשר שלנו, וזה מהמם. זה לא שאנחנו כבר לא רבות ואין צעקות בבית, ברור שיש, אבל בתוך זה האהבה כל כך מועצמת. עכשיו אני בכמה ימי עדנה עם הבת הגדולה שלי, זה לא קרה הרבה זמן, ואני הולכת עם זה כאילו שיחררו לי שק של אוסקסיטוצין במוח, זה עושה לי הכי טוב בעולם".
אולי זה קורה סופסוף כי פתאום גם לאימא יש צרכים ורגשות והיא לא רק אלמנט תפקודי בבית?
"נכון. הן רואות את זה, והן גם מצליחות לתמרן בינו לביני מבלי לפגוע - וזו משימה לא פשוטה לילדות בגיל הזה. ברור שיש מריבות, הכל קיים עדיין, אבל בתוך זה יש איזה מקום שהוא רק אני. שהוא לא אימא, שהוא עינת. בן אדם".
ופתאום שני ערבים חופשיים בשבוע וכל סוף שבוע שני.
"אין לנו חלוקה בכלל, אנחנו בפריסטייל בעוד המון דברים. הילדות הולכות או נשארות מתי שהן רוצות, הן גדולות, נורא קשה לנו להגיד להן בגילאים האלה 'בשני וברביעי אתן צריכות ללכת לאבא', זה לא היה נראה לנו מלכתחילה. מה גם שכל הפרידה הזאת היא לא פרידה מקובלת".
תסבירי.
"אנחנו אוכלים ביחד עם הילדות בשישי, נפגשים גם באמצע השבוע, אני עדיין עושה לו כביסה, הוא גר שתי דקות מהבית. זאת לא פרידה של אנשים שנמאס להם אחד מהשני. אנחנו באמת שני אנשים שמאוד אוהבים ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. יכול להיות שנחזור להיות ביחד ויכול להיות שלא, אבל המצב הוא שאין לדעת. זו לא מהפרידות שהאלו שאת עושה ואומרת 'איך הייתי שם בכלל', ממש לא".
אז כרגע פשוט מחכים?
"כן. לכן כשבאים אלי אנשים ברחוב ואומרים לי 'יואו, התגרשת' אני רוצה לרצוח אותם. אני לא התגרשתי, אני שונאת את השורש הזה ג.ר.ש, זה דוחה אותי. אנחנו לא יודעים מה אנחנו, תעזבו אותנו, תרדו לי מהצוואר".
האמנת בפוראבר אנד אבר?
"אני חושבת שכן, עד לפני שנה שנתיים הרגשתי שלמרות שיש לנו עניינים, שאנחנו זוג יציב, התמודדנו עם המון דברים במהלך 26 השנים שלנו ביחד, ונעבור מה שצריך, ביחד. אני לא לגמרי מעכלת את זה. בגלל שזאת מין שלושת רבעי פרידה ולא פרידה מלאה, גם הנשימה מאוחרת יותר. יכול להיות שזה נותן לי קביים".
בסוף תצטרכי להתמודד.
"מאמי אין לי הרבה זמן, אני בת 46. עוד שניה הכל קמל, אני בפריים של החיים שלי. זה דווקא מקום שקט, אין לי דאגות. אני יודעת שיש לי הרבה מה להציע, אני בחורה בסדר גמור, זה לא רק המראה, כל החבילה שלי היא חבילה מליגה א', שם אני רגועה".
לסרב לפריים טיים, ולהתחרט
ובדיוק שם, בפריים של החיים שלה, חוזרת ארליך לעשות את מה שהתפרסמה בו – להנחות. על פניו, מדובר בהמשך טבעי לקריירה, אלא שבשנים האחרונות ארליך בכלל רואה בעצמה קודם כל כיוצרת דוקומנטרית. אז, כשענף ההנחיה הפך רעוע, היא החליטה להוסיף כישורים לארגז הכלים שלה, ובמקביל לפיתוחי פורמטים החלה לצלול לתחקירי דוקו – ולגמרי התאהבה. "אני יכולה להגיד בכנות שאני כל הזמן מחפשת את עצמי בעולם הזה. הייתה את התקופה של ערוץ הילדים, ואחר כך את ימי שישי בערב שהחזיקו שמונה עונות מוצלחות, ואז הילדות והמשפחה, ופתאום את שוב צריכה למצוא את עצמך ולהבין מה תפקידך בכוח? עשיתי שעשעון לילה ותכנית אוכל וכל מיני, אבל הרגשתי שאני מתפזרת. כשזה קרה, הבנתי שאני צריכה לייצר שיפט במחשבה, באיך שאני חושבת על המקצוע. ב-2007 עשיתי את התכנית 'עד קצה העולם', שהייתה מסע דוקומנטרי בכל הגלובוס, ואני חושבת שזה הפרויקט שאני הכי גאה בו עד היום. הרעיון היה שלי, הוא קרם עור וגידים עם רון כחלילי, ובסוף גם ערכתי את התכנית. פתאום התאהבתי בתחום, אבל המשמעות הייתה לחתום על דוח עוני, כי זה פרויקט שאתה עובד עליו הרבה זמן והוא מגיח לערב אחד ואתה שוב נעלם לתקופה ארוכה. כשאת נעלמת פחות רוצים אותך, את פחות מעניינת. אם בעבר הייתי מקבלת מלא קמפיינים והכיס היה נפוח אחושילנג, פתאום, תק, נהיה שקט".
אז צריך לבחור להיות מלא בכיס או מלא בנפש?
"התשובה היא כן. אחרי הפרויקט הזה שפתח לי את התיאבון עשיתי עוד המון סרטים שקראנו להם דוקו-בורקס, זבנג וגמרנו, אבל היו גם סרטים מושקעים. נסעתי לקזחסטן עם 'הפנים של תורמות ביציות', או לסיביר לפגוש דוגמניות ילדות או סרט אחר שעסק בזהותם של ילדי בנק הזרע, והיו גם סרטים יותר טראשיים, אבל משעשעים. ניסיתי אז להגדיר לעצמי במה אני עוסקת, והבנתי שבישראליות. למשל כל סיפור טיסת השוקולד נורא הצחיק אותי, כי עשיתי על זה סרט לפני שנה".
היום את רואה את עצמך מנחת טלוויזיה או יוצרת דוקו?
"אני חושבת שיוצרת תמיד אהיה ותמיד ארצה לעסוק בזה. אני גם נורא שמחה היום לחזור לשידור חי באולפן טלוויזיה. זה מרגש אותי, זה סוג של התחדשות, וב'בילויים' מדובר במשהו נורא אינטנסיבי אז זה גם גורם לי לשבת עם טבלאות של חיי האישיים. לראות מתי אני מבשלת לילדות, מתי אני מוציאה את הכלבה, מתי מתפנה למניקור, שלא נדבר על איך אני הופכת את השעות של הפסיכולוגית והיוגה ואימוני הכושר. פתאום אני צריכה להיות מאורגנת ומסודרת, שזה כל כך לא אני, שמרגש אותי להפוך לבן אדם כזה".
יש מקומות בקריירה שלך שאת מרגישה בהם פספוס?
"בטוח, תמיד יש. אני זוכרת שרצו שאני אעשה תכנית בוקר, אמרתי 'אני לא קמה בארבע, אין סיכוי' - וחבל, הייתי צריכה את הניסיון הזה. או שבטלעד עשיתי כמה ימי שישי וכשהימים התחלפו הציעו לי תכנית פריים באמצע שבוע ואמרתי למפיק 'עזוב אני לא בנויה לפריים'. להגיד 'לא בא לי פריים', מה את סתומה? היום נלחמים על כל משבצת שידור ב-11 בבוקר".
"אני מתבאסת שלא הייתי יותר מזרחית"
אפשר להגיד את זה: ארליך שייכת לזן ההוא של נשים שבשנות הארבעים שלהן נראות טוב יותר מאשר בשנות העשרים. את עור הפנים המושלם היא זורקת את על הגנים הטריפוליטאים שלה, ועל הגוף היא שומרת בזכות ההתמכרות ליוגה. "אני מתאמנת 3-4 פעמים בשבוע", היא מסבירה. כשאני מנסה לתלות את הרזון שלה בפרידה, היא מבטלת את התיזה שלי באחת: "אני מאלו שאוכלות בכל מצב. אני לא רזה, כשתראי אותי בבגד ים את תביני שאני לא רזה". אגב, מדובר בשקר, כי בחשבון האינסטגרם שלה היא חושפת גוף חטוב להפליא והיקפים בממדים של אייפון. "אני לא בן אדם שמן, אני בסדר. זה לא רזון, אני נשית כזאת, יש לי פולקע וטוסיק ולפעמים קצת בטן. בשנים הכי חזקות שלי על המסך ממש לא עשיתי ספורט, לא הייתי אחראית, זה היה נורא והיום אני לא מבינה איך לא חשבתי על זה, הייתי שמנה אז. אני לייט בלומר, הכל קורה אצלי מאוחר, בגלל זה אני מרגישה היום שאני הרבה יותר טובה בהכל מפעם, וגם נראית יותר טוב מפעם. מצד שני, טוב לי עצמי, אז מה זה משנה מה היה".
ב-20 השנה שחלפו לא נדבק בך כלום. נשארת עם תדמית מצוחצחת לגמרי.
"אני לא בטוחה, וגם יכול להיות שזה בכלל לרעה, כי צריך לירוק דם לפעמים. זה כנראה נובע מהמקום הזה שאני לא נותנת, יש בי משהו שמשאיר אותי נקיה".
היא נולדה וגדלה בנתניה כבת זקונים לאבא פולני ואימא טריפוליטאית, הקטנה מבין שלושה אחים. היום, עם תשעה נכדים, אפשר לומר שלהורים שלה יש שבט קטן ושמח. "אימא שלי מהממת ואבא שלי חמוד. הוא בן 88 ואימא שלי בת 81". בישראל המפולגת של אחרי הבחירות האחרונות, היא יודעת לספר ממקור ראשון על המתח שבו גדל מישהו שנולד להורים ממוצא שונה.
"אבא, מתוקף אשכנזיותו, היה מרוחק יותר. הוא תמיד היה שם, אבל החגיגה הייתה בשבט הטריפוליטאי. כשגדלים בבית מעורב לכאורה נהנים מכל העולמות, אבל היום בבגרותי אני מבינה שזה לא ככה, שהייתי צריכה לבחור צד בתור ילדה ובהשרדות בחרתי בצד האשכנזי, למרות שאהבתי יותר את הצד הטריפוליטאי. רק כשגדלתי הבנתי שהגזענות הזאת היא שלי, שהייתי גזענית כלפי עצמי. היום אני מתבאסת שלא הייתי יותר מזרחית".
ההורים עדיין ביחד?
"כן, אבל לא תמיד זו חוכמה גדולה להיות ביחד. היחסים יכולים להיות הרבה יותר טובים, ובסרט שעבדתי עליו לאחרונה היו לי תובנות גם לגבי זה. לאבא שלי היה קשה להכנס לחבורה הטריפוליטאית, ואימא שלי לא עשתה פשרות בעניין הזה. את מתחתנת עם גבר אשכנזי יפה תואר, עם בית ומקרר, את צריכה לצפות שכל ההמולה המשפחתית לא תמיד תתאים לו. היא נשארה בשלה בעניין הזה. תמיד הייתה חזקה".
את מרגישה שנכשלת בניסיון לייצר לעצמך זוגיות טובה יותר?
"אני לא מחפשת פאקים. אצלי עוד לא נפל האסימון, ולכן גם אם יש לי הבלחות של כשלון אני מטאטאת אותם, כי אני אומרת 'רגע ,שניה, עוד לא ברור'. וגם אם נכשלתי, אוקי, אז מה?".
ולסיום, בשבוע הזה שאחרי בחירות, את בצד השמח או בצד הבוכה?
"אני בכלל בעד שלוש מדינות לשלושה עמים: מדינת תל אביב, מדינה של כל השאר ומדינה לפלסטינים. שישאירו אותנו במדינת תל אביב, לשבת בבתי קפה".
"הבילויים" עם עינת ארליך ואסף אטדגי, ימים א'-ד' 12:00-16:00, בערוץ 24