פעם בשבוע, בימי שלישי ב-16:00, מתייצב משה קצב במשרדי הרשות לשיקום האסיר בירושלים. במשך שעה וחצי הוא יושב מול מדריך, עובד סוציאלי, ו-15 אסירים משוחררים אחרים, שמספרים על חייהם, הטעויות שעשו, והדרך החדשה שהם מקווים לצאת אליה. הם נותנים אחד לשני פידבק, מנסים לעזור ולייעץ, קצת כמו פגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים. הנשיא לשעבר, שהורשע באונס, מעשים מגונים והטרדה מינית, יושב בצד. ספק גדול עד כמה הוא משתקם שם, ועד כמה הוא בכלל רוצה.
"רוב הזמן הוא שותק", אומר אבי (שם בדוי), אחד האסירים המשוחררים בקבוצה. "לא משתתף בשיחות, סופר את הדקות, מחכה שהפגישה תיגמר. זאת פשוט עבודה בעיניים. היו כמה מקרים שהוא נמנם על הכיסא ונרדם, היו צריכים לדבר בקול רם כדי להעיר אותו. והוא לא מביע חרטה על כלום".
קצב לא נמצא בקבוצה הזאת מבחירה. זהו אחד התנאים המרכזיים שנקבעו לשחרורו המתוקשר מהכלא, לפני עשרה חודשים. אם לא יתייצב לפגישות, ולא יביא אישור רפואי – המדינה יכולה לאלץ אותו לשוב אל בין הסורגים. בפגישה הראשונה, שבה כל אסיר מציג את עצמו ואת העבירות שביצע, הוא אמר ביובש: "אני משה קצב, נשפטתי לשבע שנות מאסר על אונס". מאז לא הוסיף יותר מדי מילים.
ההתעלמות הזאת, מספר אבי, היא דו-צדדית: רוב חברי הקבוצה אפילו לא אומרים לקצב שלום. "השתיקה שלו רק מגדילה את הרתיעה ממנו", הוא אומר, "יש בקבוצה שודדי בנקים, סוחרי סמים ונשק, עברייני מס ורכוש. בניגוד אליו, כולם חשפו לפרטי פרטים את מה שעשו ומה שעבר להם בראש. הם לא רוצים להתחבר למשה, לא מאמינים לו שהוא חף מפשע, והם פוחדים מהסטיגמה הזאת, 'חבר של אנס'".
גם אם המצב הזה מתסכל את עובדי הרשות לשיקום האסיר, הם נוקטים גישה זהירה: לא להכביד על הנשיא האנס, לקוות שהוא ייפתח בהדרגה. "המדריך עושה לו הנחות, הוא לא מחטט בחייו או נובר במה שעבר עליו", אומר דני, אסיר משוחרר אחר. "ברשות השיקום לא רוצים שיהיה בלגן מתוקשר עם קצב, אז מסתפקים בזה שהוא נוכח-נעדר" (ברשות ביקשו שלא להגיב לפנייתנו בנושא, מנימוקים של צנעת הפרט).
"במקרה שלו זה יותר פרלמנט מאשר שיקום. הפרלמנט של קצב", מסביר אבי שלדבריו קרוב אליו יותר מהאסירים האחרים. "הוא מקפיד להגיע כמה דקות לפני הזמן, שותה קפה, ומדבר איתי ועם עוד חבר. אתנו הוא יותר פתוח".
על מה הוא מדבר איתכם?
"על המשפחה, על גילה. בסופי שבוע ובחגים הוא בדרך כלל מתקשר".
אתם מדברים גם על ההרשעה שלו?
"באחת הפגישות שאלתי אם הוא מצטער שלא הסכים להסדר הטיעון שהציעו לו, שהיה מאפשר לו להישאר חופשי. אמרתי לו: 'תראה איך אופק בוכריס חתם על הסדר ולא ישב בכלא'. הוא הסתכל לי בעיניים ולא אמר מילה".
כל קריית מלאכי איתו? כבר לא
כמו רוב העבריינים בישראל שזכו לשחרור מוקדם, משה קצב מוגדר כיום "אסיר ברישיון" – לא כלוא, אבל גם לא אזרח מהשורה. אחרי שבמשך חמש שנים התגורר בתא בכלא מעשיהו, בדצמבר האחרון קיבלה ועדת השחרורים החלטה שנויה במחלוקת, שקוממה את המתלוננות נגדו: לאפשר לו לחזור לביתו בקריית מלאכי, תחת מגבלות משמעותיות.
פרט לחובת ההשתתפות בקבוצת השיקום השבועית, ובקבוצה נוספת הפועלת בבית מדרש, הוא נמצא במעצר בית מעשר בלילה ועד שש בבוקר. בנוסף הוא נדרש לחתום נוכחות בתחנת המשטרה אחת לחודש, אינו יכול לצאת לחו"ל ללא אישור, נאסר עליו להתראיין ולתקוף את המתלוננות באופן ציבורי, והוא אינו יכול לעסוק בתפקיד הכולל יחסי מרות עם נשים. אם ניסיונותיו להסיר את ההגבלות האלה לא יצליחו, הן יישארו בתוקף עד דצמבר 2018. אם יפר את התנאים הוא עשוי לשוב לכלא, או להישאר אסיר ברישיון לתקופה ארוכה יותר.
"להיות במצב כזה אומר שאתה שייך לשב"ס, חוץ מזה שאתה לא ישן על מיטה בתא", אומר דני. "הרבה אסירים, שהיו יכולים לקבל שחרור מוקדם, חשבו שהתנאים שהציעו להם גרועים והעדיפו לחכות בכלא ליום שבו ישתחררו בלי מגבלות. קצב מבין עכשיו שהוא ממש לא חופשי באמת".
התוצאה היא סדר יום מונוטוני, אפרורי, שלא מזכיר בדבר את ימיו כנשיא. בבוקר הוא מתפלל בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו, או במושב בני ראם הסמוך. אחר כך הוא משתתף מדי יום בשיעורים בבית המדרש, כחלק במסגרת קבוצה טיפולית-תורנית. משעות הצהריים הוא בעיקר שוהה בחברת בני משפחתו. לפעמים הוא משתתף בחתונות ובר מצוות של חברים ובני משפחה, אבל נאלץ לחתוך מוקדם כדי לחזור לפני שעת העוצר. "היו מקרים ששוטרים הגיעו אליו הביתה כדי לבדוק שהוא באמת ממלא אחר תנאי השחרור", מספר אחד השכנים, "זה העליב אותו, שבודקים אותו בכל דבר. הוא ציפה שיתחשבו בזה שהוא היה נשיא".
"לפעמים יש לנו תחושה שבכלא היה לו יותר חופש מאשר בחוץ", אומר יצחק סלוקי, חברו הטוב ממושב גבעתי. "היום הוא נראה הרבה יותר כבוי, כמו גווייה מהלכת. לפני כמה ימים הלכתי עם אשתי לפגוש את גילה ואותו במסעדה. ישבנו לאכול, דיברנו על החיים. כל הזמן הוא הסתכל על השעון כדי שחס וחלילה לא יחזור אחרי עשר. תגיד לי אתה, זו לא התעללות?".
התעללות או לא, קצב מתקשה להסתגל לחיים מחוץ לסורגים. לפי העדויות שהגיעו לידינו הוא עדיין משוכנע שכולם רודפים אותו, שרשויות החוק והמתלוננות רקמו קונספירציה נגדו, ושההגבלות נועדו לשבור את רוחו ולגרום לו לפגוע בעצמו. "הוא מרגיש שהפכו אותו לאויב העם", אומר אבי, "הוא עובד על כתיבת ספר זיכרונות שיפוצץ הכל בבוא היום".
לפי המקורבים המעטים שנותרו לנשיא לשעבר, רוב חבריו התרחקו ממנו מאז המשפט והמאסר, גם כאלה שהכיר עשרות שנים. הטענה שהושמעה במהלך משפטו של קצב ובימי כליאתו, ולפיה כל קריית מלאכי מתייצבת מאחוריו, נראית כיום רחוקה מתמיד מהמציאות. המעטים שעדיין עומדים בקשר עם קצב הם מספר חברי ילדות וכמה מאנשי מרכז הליכוד, שמאמינים בחפותו, וכמובן בני משפחתו – ובראשם גילה.
"היא עדיין מאמינה שהוא לא אנס אף אחת, שנעשה לו עוול, למרות גזר הדין ודברי השופטים", מספר השכן שעמו שוחחנו, "אישה אחרת הייתה נוטשת מזמן את בעלה, אבל היא שכבה למענו על הגדר. בלעדיה הוא לא היה מחזיק מעמד בכלא". כשגילה חשה ברע לפני כמה שבועות, ואושפזה בבית החולים, הוא מיהר להתייצב לצד מיטתה – אך גם הפעם נאלץ לחזור הביתה בעשר בדיוק.
השחרור שגרם לשב"ס לנשום לרווחה
משה קצב היום כבר בן 72. הקריירה הפוליטית המפוארת שלו נראית היום כמו זיכרון רחוק: ראש מועצת עיריית מלאכי בגיל 28, הצעיר בתולדות ישראל; חבר כנסת בגיל 32; השר הצעיר בתולדות המדינה בגיל 39; מחזיקי תיק העבודה והרווחה, התיירות, התחבורה; וכמובן: ההפיכה הסנסציונית לנשיא המדינה בשנת 2000, אחרי שגבר על שמעון פרס בניגוד לכל הציפיות. "אני חושב שהוא מצטער עד היום שהתמודד על הנשיאות", אומר מקורב לקצב שמשמש בתפקיד בכיר בליכוד, "הוא מאמין שהפילו אותו בגלל זה".
החשדות נגדו פורסמו לראשונה לפני 11 שנה, באוגוסט 2006: מעשי אונס ותקיפות מיניות של נשים שעבדו תחתיו לאורך הקריירה. בשנים שחלפו בין הפרסום הראשון להכרעה במשפט, בסוף 2010, נחשפו בהדרגה העדויות של א' ממשרד התיירות ("קצב אנס אותי פעמיים באופן ברוטלי, צריך שיבינו את הפער בין הדימוי הציבורי למפלצת שמסתתרת בו"), של א' מבית הנשיא (אורלי רביבו, שעדותה פוצצה את הפרשה ושלא נכללה לבסוף בכתב האישום) ושל עובדות נוספות שסבלו מהאלימות המינית שהפנה כלפיהן.
קצב הכחיש את החשדות נגדו וזכה להסדר טיעון מקל מאוד מהפרקליטות, שהציעה לוותר על האשמתו באונס ועל מאסר בפועל. ההסדר עורר סערה ציבורית עזה, כל העתירות שהוגשו נגדו לבג"ץ נדחו, אך לבסוף היה זה דווקא קצב עצמו שהחליט לסגת ממנו ולהיאבק על חפותו – בניגוד לעצת פרקליטיו. התוצאה הייתה כתב אישום בגין אונס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט, שבדצמבר 2010 הפך להרשעה מהדהדת. השופטים דחו לחלוטין את גרסתו של הנשיא לשעבר, קבעו כי היא "זרועה בשקרים", ודנו אותו לשבע שנות מאסר. חמש מתוכן הוא ריצה מאחורי הסורגים.
"כשקצב השתחרר מהכלא נשמנו לרווחה שהכול עבר בשלום", אומר היום קצין שב"ס, "היה פחד ממשי שיפגעו בו או שהוא עלול לפגוע בעצמו. הוא התנהג לא פעם בהתנשאות ושחצנות – התבודד, לא התחבר לאסירים, התחמק ככל האפשר מלבישת מדי אסיר, יצא מהאגף כמה שפחות כדי שלא יצביעו עליו. בניגוד לאולמרט, שהפנים מהר מאוד את חוקי הכלא, קצב עשה לנו הרבה כאבי ראש. לפעמים הוא חשב שהוא עדיין נשיא".
"הסוהרים בכלא לא ספרו אותו ממטר", אומר רוני (שם בדוי), אחד האסירים ששהו בתאו של קצב. "הוא לא קיבל שום הטבות, נהפוך הוא – הסוהרים והקצינים הסתכלו עליו בזכוכית מגדלת. אני זוכר שבספירות בכלא הקצין היה אומר לקצב ולשאר האסירים בתא: 'תרגישו את הרצפה של מעשיהו. קומו, תעמדו כמו נרות'".
לדברי קצין השב"ס, קצב טעה כשהעדיף לשבת באגף התורני במעשיהו שבו שוהים לא מעט אסירים קשים, במקום לבקש שירצה את עונשו ב"חרמון" או ב"צלמון" הנוחים בהרבה. "האסירים קיבלו מסר חד-משמעי מהנהלת הכלא, שכל מי שיאיים על קצב או ינסה לפגוע בו יועבר לכלא אחר עם תנאים קשים", אומר רוני, "הסוהרים העבירו לנו מסר שעדיף לנו לבלוע את הצפרדע ולא להביע ביקורת. מי שהציק לו עף מהאגף. למרות זאת, היו כאלה שלא יכלו לשתוק. תשמע, כלא זה ג'ונגל, לא בית מלון".
בחמש השנים שבהן שהה קצב במעשיהו, הוא לא זכה לכבוד נשיאותי מרוב האסירים – אלא ליחס השמור לאנס. חלקם החרימו אותו, הרטיבו את מיטתו, ולא היססו לקלל אותו ולמנוע ממנו לעלות לתורה בבית הכנסת באגף. רבים מהם ביקשו שלא לחלוק איתו תא. "הם לא אהבו את העובדה שהם בחדר אחד עם אנס. מבחינתם זה כתם, אות קין, אבל לא הייתה להם ברירה".
ולא רק מעשי האונס הפריעו לאסירים, אלא גם מעשיו של קצב כנשיא. כששימש בתפקידו דחה קצב את בקשת החנינה של עמי פופר, שנידון לשבעה מאסרי עולם בגין רצח פועלי בניין פלסטינים. כשהגיע למעשיהו, גילה קצב שפופר הוא מנהיג האגף. פופר דרש מהנשיא לשעבר לאכול את ארוחות החג לבד, מבודד משאר האסירים. כיסא אורתופדי שהותיר לקצב השר לשעבר שלמה בניזרי, החונך שלו בכלא, נלקח בידי אנשי פופר. אנשיו מרחו דבק על קירות תאו והורו לאסירים אחרים לא לדבר איתו. פופר הוזהר בידי הנהלת הכלא, ולבסוף הועבר בצעד חריג לכלא איילון.
צעד נוסף שנקטו בשב"ס כדי להגן על קצב היה להשתיל בתאו אסיר שהעביר לקציני הכלא מידע שוטף על הלך הרוח שלו. בנוסף, כמה מהאסירים בכל זאת התחברו אליו, כינו אותו "מר קצב" ונתנו לו לערוך את הקידוש בליל שבת. רוב הזמן הוא העדיף לשבת בצד, לקרוא ספרי יהדות, ולשוחח עם אשתו, בני משפחתו ורבנים.
לדברי רוני, דווקא תקרית מינורית יחסית כמעט ועוררה דרמה בין כותלי הכלא. קצב, שעמד בתור לרכישת מוצרים בקנטינה, הגיע לשם ללא מדי אסיר. "קצינה בכלא שהבחינה בו פקדה עליו לגשת לתא וללבוש מדים. היא אמרה לו: 'זה שהיית נשיא זה לא אומר שתעמוד בתור בלי מדים. פה בכלא אתה כמו כולם'. הוא חש מושפל מאוד, בשבילו הכבוד זה יותר מהכל. זה הרגע שחששתי שאולי יפגע בעצמו".
למה אולמרט כן ואני לא
אם בימיו כנשיא עורר קצב זעם בקרב האסירים שסרב לחון, היום הוא זה שנמצא בצד הזועם. לאורך תקופת מאסרו הגיש קצב כמה בקשות חנינה לנשיא רובי ריבלין, שדחה את כולן. לפני חמישה חודשים הוא עשה זאת שוב, במטרה להסיר את ההגבלות שהוטלו עליו, אך גם הפעם סרב הנשיא להיעתר, בנימוק שהוא לא מוצא מקום להתערב בכך. "הוא לא הגיע לקבוצת השיקום באותו שבוע", אומר אבי, "זאת הייתה פדיחה מבחינתו. הוא הרגיש לא נעים, פחד שידברו על זה".
"משה מאוכזב מאוד מרובי ריבלין", אומר סלוקי, "לו הוא לא נתן חנינה, אבל לחברו הטוב משכבר הימים, אהוד אולמרט, הוא דאג לאשר בקשה דומה. אתה יודע מה האבסורד? שמשה היה זה שטיפח את ריבלין בתוך הליכוד, הוא היה חלק ממחנה קצב, ועכשיו רובי לא מסוגל לרחם עליו. משה מרגיש שהוא מופלה לרעה לעומת אולמרט, שהושפל עד עפר ושקוברים אותו חי".
אחד מחבריו האחרים, שביקש להישאר בעילום שם, אומר שקצב מאמין שלמרות היסטוריית הדחיות, בפעם הבאה שיגיש בקשת חנינה היא תאושר. "משה מתפלל ומקבל ברכות רבנים שייצא לחופשי", הוא מספר, "הוא מקפיד לשמור על שקט תעשייתי, להתרחק מאור הזרקורים, לא לעשות טעויות שיעלו לו ביוקר. הוא יודע שמחפשים אותו על כל דבר".
אלא שלדברי פרקליטו של קצב, עו"ד ציון אמיר, כלל לא בטוח שבקשה כזאת תוגש. במקום לדבר על לבו של ריבלין, בכוונתו לפנות בקרוב לוועדת השחרורים ולבקש את הסרת המגבלות, בנימוק שהנשיא לשעבר משתף פעולה עם הרשות לשיקום האסיר ועומד בכל תנאיה. בשבועות הקרובים אמור לצאת דו"ח של הרשות על התנהגות קצב מאז שחרורו, ולמרות דברי החברים בקבוצת השיקום על הנמנומים והשתיקות – הוא אמור להיות חיובי ולספק לאמיר תחמושת.
"אנחנו סבורים שההגבלות הן דרקוניות", אומר אמיר, "אין להן שום הצדקה. גם על פי שב"ס וועדת השחרורים לא נשקפת ממנו שום מסוכנות לציבור. התנהגותו בכלא הוגדרה מופתית. אם ההחלטה לחון את אולמרט אחרי שנה וחצי בכלא התקבלה על בסיס הסבל שעבר, והנפילה ממרום מעמדו לבירא עמיקתא – הרי שקצב ריצה חמש שנות מאסר, תקופה המצדיקה שיקולי חמלה ורחמים ביתר שאת".
כמו ריבלין, גם ועדת השחרורים כבר צברה ניסיון בבחינת הבקשות של קצב, ולא בהכרח הפגינה כלפיו אמפתיה. לפני חצי שנה פנה הוא אליה בניסיון לבטל את מעצר הבית הלילי, ההגבלה המרכזית שהוטלה עליו, אך עתירתו נדחתה. הוועדה אמנם הייתה זו שאישרה את שחרורו המוקדם, אך באפריל 2016, כשדחתה את בקשתו הראשונה בנושא, היא לא חסכה ממנו מילים קשות.
"האסיר תופס עצמו כקורבן", נכתב אז בהחלטתה, "(הוא) מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם". מה תחשוב הפעם ועדת השחרורים על האסיר ברישיון משה קצב?