מוחמד גנאמה נולד ב-1982, שנה לפני שדני כץ נרצח. אבא שלו, סמיר גנאמה, הוא אחד מחמשת המורשעים ברצח, וב-33 השנים האחרונות (עם הפסקה של שלוש שנים באמצע) יושב מאחורי הסורגים. מחר הוא צפוי להשתחרר אחרי שסיים לרצות את העונש שנגזר עליו, שנקצב ב-2007 בידי הנשיא פרס. "דיברתי איתו בטלפון והוא עדיין לא מאמין שזה קורה", אומר מוחמד, "זה מאוד קשה לו פסיכולוגית, לצאת החוצה אחרי כל כך הרבה שנים. אלה היו שנים קשות גם בשבילנו. הפסדנו את אבא. החזקנו מעמד למרות הכל רק כי אנחנו יודעים שהוא חף מפשע".
בשבועות הקרובים ישתחררו שני אסירים נוספים שהורשעו לצד סמיר גנאמה: פתחי גנאמה המשתייך לאותה חמולה, ועלי גנאים – שלושתם תושבי סכנין. שני המורשעים האחרים, הבדואים עאטף סביחי ואחמד קוזלי מוואדי אל עין, יישבו בכלא עוד 15 שנה לאחר שהורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון. כולם נעצרו כשהיו צעירים, וכיום הם בשנות ה-50 או ה-60 לחייהם. המאסר של שלושה מהם אמנם מתקרב לסיומו, אבל השאלות הקשות סביבו עדיין לא קיבלו תשובה.
לאורך השנים רבים, ובהם משפטנים, עיתונאים ואנשי חוק בכירים, הטילו ספק בכך שחמשת המורשעים אכן רצחו את הנער דני כץ. זו הפכה לאחת הפרשות השנויות במחלוקת בתולדות המשפט הפלילי בישראל. "בטח שיש לי כעס על המדינה, אבל לא על העם. היו הרבה אנשים שעזרו לנו לאורך השנים, ערבים ויהודים", אומר מוחמד. "מערכת המשפט עשתה דבר נורא לאבא שלי, והם יודעים את זה, אבל אף אחד לא רוצה לתקן".
גם עלי, אחיינו של פתחי גנאמה שישתחרר בחודש הבא, משוכנע שנעשה לדודו עוול גדול. "הוא חיכה הרבה זמן לרגע הזה, הוא רוצה כבר לראות את האור. הוא יודע טוב מאוד שהוא לא עשה שום מעשה חס וחלילה, הוא רק רוצה לחיות עם הילדים במה שנשאר לו בחיים. זה עדיין כואב לו: בן אדם שיושב כל השנים על דבר שלא עשה – אתה חושב שיהיה מבסוט? הזמן הכי יקר בחיים שלו נשרף".
הרשעתם של החמישה התבססה על הודאותיהם של הנאשמים בלבד, ללא ראיות פורנזיות שיתמכו בהן ותוך שהם טוענים לכל אורך הדרך שהחוקרים השתמשו בעינויים כדי לגרום להם להודות בפשע שלא ביצעו. עשור וחצי לאחר מכן, בשנת 2000, אף נערך לחמישה משפט חוזר – שהסתיים גם הוא בהרשעתם. גם ערעור לעליון לא הועיל: "בית המשפט לא הותיר אבן שלא נהפכה, ולא השאיר קצה חוט שלא נקשר. הוא ניתח את הראיות במבט משפטי-מקצועי חודר והעמידן במבחן ההיגיון, השכל הישר, מושכלות חיים ותבונת חיים", כתבה השופטת אילה פרוקצ'יה.
"מה שהשפיע על התוצאה היה, מעל הכל, רצון מערכת המשפט להוכיח את צדקתה ולחמוק מההאשמה בהרשעת שווא של חמישה אנשים שנאסרו לשנים רבות", תוקפת עו"ד סמדר בן-נתן, שייצגה את הנאשמים לצד פלדמן במשפט החוזר. "מובן שאני רואה בזה גם כישלון אישי, אבל אני חושבת שעשינו את המיטב שיכולנו. הכוחות שמנגד היו חזקים מאיתנו".
מבחינת פלדמן זה היה התיק שניפץ את האמון שלו במערכת המשפט. "ראיתי את התבנית הזאת גם בפרשות שבאו אחריה, כמו רצח חנית קיקוס, אולג שייחט ותאיר ראדה. כולן רציחות שהתבצעו בסביבה מוגנת לכאורה והובילו למעצר חשודים שזרים למקום, אנשים בלתי נראים משולי החברה. כל ההרשעות מבוססות על הודאות שעל פי טענת המורשעים הוצאו מהם באלימות או בתחבולות. מה שמייחד את פרשת דני כץ הוא שהאבסורד והטירוף של המשפט עולים על כל תבונה. המוח שאמור לזעוק 'זה בלתי אפשרי' משתתק".
החשוד סוטה מין וטרוריסט. או שלא
זה היה אחד ממקרי הרצח המתוקשרים, הסוערים והיצריים ביותר בתולדות המדינה. בדצמבר 1983 יצא דני כץ בן ה-15 מביתו שבשכונת דניה בחיפה אחר הצהריים כדי להחזיר מחברות לחבר, ועקבותיו נעלמו. שלושה ימים לאחר מכן רועה צאן מסכנין חיפש מחסה מפני הגשם, והגיע למערה המכונה בפי תושבי האזור "מערת הקללה". הוא מצא שם את גופתו של כץ מוטלת עירומה בפתח ועליה סימני התעללות מינית, ורץ להזעיק את המשטרה.
פרסום דבר הרצח עורר הד עצום, והמשטרה נדרשה לספק תשובות – ומהר. שלושה ימים חלפו מאז מציאת הגופה, ובכותרות העיתונים כבר נכתב שהמשטרה חושדת שהרקע לרצח לאומני. "מומחים סבורים: הרצח כנראה כ'כרטיס כניסה' לארגון חבלני", היתה הכותרת בידיעות אחרונות. החוקרים לא נתנו לעובדה שבגופתו של כץ בוצע מעשה מגונה לבלבל אותם. “אין (השוטרים) מוציאים מכלל אפשרות שהרצח בוצע בידי סוטה מין, שנוצל למטרה זו בידי ארגון עוין", צוין באחת הכתבות.
בשבועות הראשונים נעצרו עשרות חשודים, רובם מסכנין ומעראבה. פרטים מהחקירה טופטפו מדי יום אל כותרות העיתונים, וכך יצא שהרבה לפני עידן הלייב בלוגינג, עם ישראל קיבל עדכונים שוטפים על כל צעד קטן של המשטרה. כשבועיים לאחר הרצח פורסם כי בידי השוטרים "חשוד רציני" שהינו "בן מיעוטים בעל עבר של פשעי מין והשתייכות לתאים עוינים". מקור משטרתי צוטט כאומר "אנו יושבים עליו עד שיאמר 'מודה אני'". אלא שלסמיר גנאמה, החשוד הרציני שעליו דובר, לא היה עבר של פשעי מין. הוא גם מעולם לא השתייך לארגון טרור או תא עוין. למעשה, המשטרה הגיעה אליו לגמרי במקרה.
במערה שבה נמצאה גופתו של כץ הבחינו החוקרים בערימת זבל. היא הונחה במרחק מה מהגופה, אבל החוקרים סברו שאולי היא קשורה לרצח. הם חיטטו בה ומצאו מעטפה של בנק ועליה השם "סמיר גנאמה", יחד עם תווית משלוח של שופרסל. השוטרים עצרו את גנאמה לחקירה והוא הסביר שנסע לשם עם משפחתו בשבת, והם שפכו שם את הזבל שהביאו איתם (בסכנין – אז עדיין כפר – לא היו שירותי פינוי אשפה). החוקרים שאלו איפה הוא היה ביום הרצח, והוא השיב שעבד במשלוחים בשופרסל בחיפה, כמו בכל יום. הוא נתן להם ארבעה שמות של אנשים שיכולים לספק לו אליבי, שניים שעבדו איתו ועוד שני שומרים בבניין סמוך. שמותיהם: פתחי גנאמה, עלי גנאים, עאטף סביחי ואחמד קוזלי.
המשטרה עצרה את כל החמישה, ושחררה אותם כעבור מספר ימים כשהתברר שיש להם אליבי. החקירה המשיכה כרגיל, אך נתקלה במבוי סתום. ואז, במרץ 84', כחודשיים אחרי ששוחררו, הוחלט במשטרה לעשות אחורה פנה. החמישה נעצרו שוב, והפעם לא עבר זמן רב עד שהודו במעשה ושחזרו אותו. קטעים מהודאותיהם הודלפו לתקשורת עוד לפני שהחל המשפט, ובציבור הרחב הם נתפסו כמפלצות, סוטי מין וצמאי דם. העובדה שכל החמישה חזרו בהם מההודאות, וטענו שהן נגבו תחת מסכת של מכות ועינויים, לא שינתה דבר.
"הרצח פוענח", בישרו הכותרות ב-26.3.84, בעקבות מסיבת עיתונאים מיוחדת שכינסה המשטרה. "לקחנו את דני בטנדר לבניין בשכונת דניה – והם (המורשעים האחרים) הרגו אותו בקרשים", ציטט "ידיעות אחרונות" מעדותו של אחמד קוזלי בהארכת מעצרו. "סמיר, פתחי ועלי מסכנין פיתו אותי. הם אמרו שאם לא אבוא איתם לרצוח את הילד דני כץ הם ירצחו אותי. הסכמתי והלכתי איתם. הם אמרו לי שדני כץ הולך לחבר שלו, ואנחנו הלכנו להרוג אותו. זה היה לפנות ערב. הילד יצא מביתו והיה על יד הכביש. עלי, פתחי ועאטף תפסו אותו בכוח והעלו אותו על הטנדר. לאחר מכן נסענו לבית בשכונת דניה, איפה שבונים. סמיר, פתחי ועלי הלמו בו בעצים. אני ישבתי במכונית. ראיתי שכל הארבעה עשו בו מעשים מגונים לפני שנהרג".
העובדה שדני כץ מת כתוצאה מחניקה בחבל דק לא היתה ידועה עדיין לציבור, וכך גם העובדה שלא היו חבלות קרשים על גופו, ושהרופא המשפטי שביצע את נתיחת הגופה ציין שהתקיפה המינית בוצעה לאחר המוות וככל הנראה באמצעות חפץ זר. בלי כל הפרטים האלה זאת נשמעת כמו הודאה די משכנעת.
אלימות בבית המשפט וקריאות לנקמה יהודית
כבר בתחילת המשפט היה ברור לאן הרוחות נושבות. בני משפחת כץ השתכנעו מראש שהנאשמים הם הרוצחים, ולא הסתירו את סלידתם מהם. במהלך הקראת כתב האישום, כשהנאשמים יצאו מהרכב המשטרתי לעבר בית המשפט, בני המשפחה צעקו לעברם "שלא תצאו מכאן בחיים!", אחד הנאשמים קרא בחזרה "זה לא אנחנו, אנחנו חפים מפשע". בתגובה התנפל עליו אחד מאחיו של דני כץ והלם בפניו באגרופים.
היו גם מי שמיהרו לנצל את הפרשה לרווח פוליטי. סגן יו"ר הכנסת, ח"כ מאיר כהן אבידוב מהליכוד, טען ש"יש לנקר את עיניהם של רוצחי הנער דני כץ" והוסיף כי "יש מחתרת של ערבים-ישראלים שרוצחים יהודים". ח"כ אבידוב תהה כיצד ייתכן שמשפחות של רועי צאן ושכירי יום מסוגלות להרשות לעצמן לשכור עורכי דין, וקרא לשלטונות המס לחקור אותם. אלא שרוב הסנגורים בכלל מונו בידי בית המשפט, על חשבון המדינה.
כשמנהיג כ"ך מאיר כהנא הגיע לאחד הדיונים במשפט, לדבריו לפי בקשת אמו של דני כץ, קמה מהומה באולם. "כלבים! אני אקבור אתכם, ערבים מטונפים, ערבים מנוולים!", הוא צעק לעבר הנאשמים. “במדינה ערבית היו מזמן מחסלים אתכם. הכלבים האלה הופכים אותנו לפראיירים". אנשיו של כהנא הפכו ליושבי קבע בספסלים האחוריים של בית המשפט, ולעתים קרובות התפרעו במהלך הדיונים או הפגינו מחוצה להם בדרישה לגזור על הנאשמים עונש מוות.
במקביל התרחשו באותה תקופה פיגועי טרור נגד ערבים, שלפי דיווחי העיתונות בוצעו בידי קבוצה שזכתה לכינוי "הנוקמים". הפיגועים כללו בין היתר זריקת רימון לבית קפה בעיר העתיקה ושיגור טיל מסוג "לאו" לעבר אוטובוס שבו נסעו ערבים – מקרה שבו נהרג אדם אחד ועשרה נפצעו. "הקמנו חוליות שיגיבו על כל מקרה שבו יהודים חפים מפשע כמו דני כץ ייפגעו", אמר אלמוני בשיחת טלפון לילית למערכת "ידיעות".
"הרביצו לי במקל, שברו את השיניים"
בתוך כל ההמולה הזאת נבלעו טענותיהם של הנאשמים על כך שהוכו נמרצות בידי חוקריהם, שהחלו לעלות עוד בשלב הארכת המעצר. בכתבה ב"מעריב" נאמר "כאשר הועלה החשוד (פתחי גנאמה) לדוכן העדים, מחה את הדמעות מעיניו, הראה לשופט את שיניו הקדמיות השבורות ואמר: אני לא עשיתי כלום ולא יודע כלום. מהמכות התחלתי לדבר והודיתי במעשה שלא עשיתי. השוטרים הרביצו לי במקל, בידיים וגם בברזלים, וביום רביעי גם שברו לי את השיניים".
עורך דינו של אחמד קוזלי אמר לאחד החוקרים, פקד יעקב אברמוביץ', מעל דוכן העדים: "בלילה שבין ה-21 ל-22 במארס אתה והחוקרים זלצר, אילן ורונן היכיתם את הנאשם מכות נמרצות. דחפת את ראשו לשולחן וגרמת לפציעתו בגבה הימנית. לאחר מכן הפשטתם אותו, קשרתם את ידיו מאחורי גבו, כיסיתם את עיניו והתחלתם להכותו ולדקור אותו במחטים – בעיקר באזור איבר המין". על כך השיב אברמוביץ' בשוויון נפש: “זה הכל פרי דמיון. בנוכחותי לא היה דבר כזה". זה היה עניין של מילה נגד מילה, שכן חקירות המשטרה באותה תקופה לא צולמו. ההודאות בימים ההם הוגשו כמסמך כתוב, שבדרך כלל הועלה על הכתב בידי החוקר ונחתם בידי החשוד.
לשאר הנאשמים היו טענות דומות. עורך הדין של סמיר גנאמה טען כי "תוך כדי חקירתו הודלקה מול עיניו מנורה רבת עוצמה המפיצה חום גבוה. בהזדמנויות שונות תפסוהו השוטרים בשערותיו ותלשו אותן. כן אמרו לו כי ישימו את בנו בבית יתומים, יכלאו את אמו יחד עם זונות ויזיינו את אשתו בכלא כשיכלאו אותה עם נרקומנים". פתחי גנאמה טען כי "במהלך החקירה הוציא אחד החוקרים אקדח וכיוון אותו אליי כדי להפחיד אותי, ואחר כך לקחו מחט ודקרו אותי בכל חלקי גופי ובעיקר באיבר המין". המשטרה והפרקליטות טענו מנגד שהנאשמים היו כבר חבולים כשנעצרו, והחוקרים הכחישו את טענות הנאשמים על כך שבתחנת עכו קיים חדר קטן ללא רהיטים, עם ברזלים הקבועים בקיר, המשמש כתא עינויים. כמה ימים לאחר מכן הסנגורים ביקרו בתחנת עכו ומצאו חדרון בקומה השלישית שעונה לתיאור הזה. התובעת טענה מנגד שמדובר בחלל ששימש בעבר כחדר אמבטיה.
לא רק הטענות בנוגע לאלימות משטרתית הטילו צל על ההודאות. כל חשוד מסר כמה גרסאות שונות לגבי אופן התנהלות הרצח, שכמו התאימו עצמן להתקדמות החקירה והאחת לשנייה. שלושה מתוך חמשת הנאשמים דיברו ברוב החקירות על רצח באמצעות אגרופים וקרשים, ושלושתם שינו את גרסתם ב27-28.3.84 ודיברו פתאום על חניקה באמצעות חבל. השניים האחרים לא דיברו על כך כלל.
בהודאות הראשונות אמרו הנאשמים שרצחו את הילד במערה, דבר שהתגלה כבלתי אפשרי שכן על הגופה היו גרגרי מגנזיום וזרחן ממקום אחר. אחר כך הם שינו את גרסתם, ואמרו שרצחו אותו באתר בנייה שבו אחד מהם עבד, ולמחרת העבירו את הגופה למערה. הגרסה הזאת לא הסתדרה עם העובדה שהיו פועלים באתר הבנייה למחרת. לאחר מכן שלושה מתוך הנאשמים טענו שרצחו את הילד באתר בנייה, זרקו את הגופה בשדה, ולמחרת העבירו אותה למערה – התנהלות שנשמעת מעט משונה. הסנגורים טענו שההודאות המתואמות, שנמסרו כשהנאשמים היו עצורים בנפרד, מוכיחות שהחוקרים "השרו" אותם במידע על הרצח וכפו עליהם להודות.
בסופו של יום השופטים בחרו להאמין לשוטרים, ופסקו כי ההודאות קבילות. כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 85', החליט בית המשפט המחוזי בחיפה להרשיע את חמשת הנאשמים על סמך הודאותיהם, אף על פי שלא נמצאה אף ראיה פורנזית שקושרת אותם לאירוע, ולמרות שהם לא הצליחו להוביל את החוקרים לבגדיו של המנוח, לחפצים שנשא עליו או לחבל ששימש לחניקתו. השופטים גזרו על החמישה מאסר עולם ועוד 27 שנות מאסר.
משה כץ, אביו של המנוח, ראה בזה עונש קל. "השופטים נמנעו מלהטיל עונש מוות וגזרו בכך דין מוות על ילדים יהודים אחרים", הוא אמר, "זה גזר דין שמתיר את דמם של ילדים יהודים בכל העולם". כשהנאשמים לוו החוצה מבית המשפט על ידי השוטרים, הנוכחים באולם רדפו אחריהם יחד עם בני משפחת כץ. ההמון הזועם ניסה להגיע אל החמישה, ואחד מאחיו של המנוח קפץ על אחמד קוזלי וצעק: "רוצח! צריכים להרוג אותך ואת כולכם. אתם נאצים מטורפים!".
אותו קוזלי הורשע מאוחר יותר יחד עם עאטף סביחי ושני בדואים נוספים ברצח החיילת דפנה כרמון, שגופתה נמצאה ב-1982. על פי גרסת החוקרים קוזלי פנה אליהם במהלך החקירות באופן ספונטני, והציע לספק להם מידע על הרצח של כרמון בתמורה למעמד של עד מדינה. הם דחו את הצעתו אבל הוא התוודה בכל זאת, וקשר במעשה גם את שלושת המורשעים האחרים. הודאתו של קוזלי אמנם הכילה חורים רבים, אבל בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהוא העלה את שמה של כרמון מבלי שהמשטרה ידעה שיש בכלל קשר בינו לבין המקרה – יש בה כדי להעיד על אמיתות גרסתו. אלא שיום לפני "הצעתו הספונטנית" של קוזלי, ב-26.3.84, נערכה מסיבת העיתונאים של המשטרה שעסקה בדני כץ. השוטרים אמרו במהלכה שהם מחפשים קשר אפשרי בין הפרשה לבין רצח דפנה כרמון.
"לא נוותר עד שהמדינה תודה שטעתה"
חמשת המורשעים ברצח דני כץ פנו לבית המשפט העליון שדחה את ערעורם, אבל עננת הספקות שאפפה את המקרה לא התפזרה עם חלוף השנים. זוהי הסיבה ששר המשפטים דאז דוד ליבאי הורה ב-92' ליהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לעיין מחדש בחומרי החקירה ולהגיש את מסקנותיה. "הפרקליטות הגיבה בכעס על פנייתי, היא היתה משוכנעת באשמתם של האסירים", אומר לנו ליבאי, "אבל דעתי היא שכאשר נטען שאסיר חף מפשע יש לדאוג לבדיקה מוסמכת של הטענות, ולא להתעלם מהן". הצעד של ליבאי זכה לתמיכה מצד גורמים משפטיים, שהאמינו שקיים בתיק חשש ממשי להרשעת שווא.
מסקנותיה של המשנה ליועמ"ש הוגשו במסמך בן 155 עמודים שנקרא "דו"ח קרפ", והוא אחד מכתבי האישום החמורים ביותר נגד מערכת אכיפת החוק בישראל. הממצא הכי חשוב שקרפ העלתה בחכתה הוא שבתום החקירה המשטרתית נערכה חקירת שב"כ שנועדה לבדוק אם קיים מניע לאומני לרצח, ואם הוא קשור בפעילות חבלנית עוינת (פח"ע). לפי קרפ התביעה הסתירה את עצם קיומה של החקירה ואת ממצאיה מהשופטים ומהסנגורים, והשוטרים שהעידו במפורש שהשב"כ לא חקר שיקרו.
“מסקנתם החד-משמעית של חוקרי השב"כ היתה כי הרצח לא בוצע ממניע פחע"י, כי אף אחד מהחשודים לא היה קשור עם ארגון עוין, וכי הרצח לא שימש כ'כרטיס כניסה' לארגון עוין", כתבה קרפ. "מסקנה זו של החוקרים הועברה לפרקליטות מחוז חיפה. מהחקירה עלה שלנחקרים לא היה אפילו שמץ של מידע על ארגונים עוינים או זיקה לאידאולוגיה שלהם. בנוסף, ראש צוות החקירה התרשם כי הנחקרים אינם אשמים כלל ברצח. עוד הוסיף כי לדעתו מדובר באנשים נאיביים, המסוגלים לתת הודאות שווא, וכי במהלך בדיקת השב"כ היו מוכנים להודות בכל גרסה שהוצגה להם".
לקרפ התברר שהשב"כ הקליט את החמישה בתאי המעצר שלהם לאורך ימים ארוכים, מבלי שהם ידעו שמאזינים להם. לאורך סליל ההקלטה, שהוסתר גם הוא מההגנה ומבית המשפט, החמישה מדברים באריכות על המכות שספגו מחוקרי המשטרה. “אותי הורגים פה, אם אני אראה לך את הגוף שלי אתה תבכה", אומר עלי. "גמרו עליי במכות ובחשמל. אם הייתי נשאר עוד קצת הייתי מת והייתי נח עכשיו. קושרים אותך בחבלים והחשמל מתחיל לשחק בך". בשיחה אחרת אומר עאטף לבן שיחו: "אתמול נתנו מכות על הגב שלי, דרכו על החזה שלי. מרוב המכות אמרתי להם 'אם תרצו שאגיד שרצחתי את אבי, אני מוכן להגיד'". וזו רק תמצית הדברים: בדו"ח מוקדשים יותר מ-20 עמודים לתמלולי השיחות שבהן מדברים החמישה על אלימות השוטרים.
תמיהה נוספת שהעלתה קרפ לגבי החקירה קשורה לבדיקות הפוליגרף שנערכו לחשודים. שלושה מתוך ארבעה חשודים שנבדקו - סמיר גנאמה, עלי גנאים ואחמד קוזלי – יצאו דוברי אמת כשאמרו שלא רצחו את הילד, ורק אצל עאטף סביחי אובחנו תגובות שמחשידות באמירת שקר. על בסיס החששות הממשיים לעיוות דין אישר השופט אהרן ברק, בפעם השלישית בתולדות המדינה, לקיים משפט חוזר. בשנת 2000 התכנס הרכב של שלושה שופטי מחוזי, בראשות השופטת דבורה ברלינר, כדי לדון בתיק. באותה תקופה שלושת הנאשמים שלא הורשעו ברצח כרמון שוחררו בערבות ושהו שלוש שנים מחוץ לכלא, למרות התנגדות משפחת כץ.
תחילה התקיים משפט הזוטא, שנועד לבדוק האם ההודאות קבילות. לאחר שנה של דיונים, קבע בית המשפט כי אף על פי שהופעלה אלימות מצד החוקרים, הודאותיהם של החמישה עדיין קבילות. "הנאשמים הודו ברצח מרצונם החופשי", קבעו השופטים. “החקירה לא היתה סטרילית, היו כאפות כלשון הנחקרים, שאף השימוש בהן פסול בעינינו, אך אלה לא שללו את רצונם החופשי להודות. שוכנענו חד משמעית כי לא היתה יד מכוונת שידעה על האלימות, או אולי אפילו עודדה אותה, או לחילופין העלימה עין מקיומה". משם הדרך להרשעה היתה קצרה, וגם הערעור לעליון נדחה. את ליבאי זה סיפק: " ציפיתי שהטענות של עו"ד פלדמן ייבדקו, והן אכן נבדקו. קיבלתי באמון את פסק הדין במשפט החוזר, שאישר כי אשמתם של האסירים הוכחה מעל לכל ספק סביר".
עו"ד סמדר בן-נתן השתכנעה פחות. "הקביעה שבמהלך החקירה היו 'כאפות' היא לעג לרש. זאת היתה אחת החקירות האלימות שראיתי. לדעתי החלטת המחוזי היתה נגועה בגזענות, ומספיק להזכיר את הביטוי 'פרימיטיביות ערמומית', שבו השתמשה השופטת ברלינר כדי לאפיין את הנאשמים. התיאור המופרך של הנאשמים כמי שהוליכו שולל את החוקרים בטענות כוזבות הצריך לייחס להם אינטליגנציה מסוימת, אבל מאחר ובסופו של דבר הם נשברו והודו, ייחס את זה בית המשפט ל'פרימיטיביות' שלהם. אני לא יכולה לתאר לעצמי תיאור כזה ביחס לנאשמים יהודים, ומי שנכח באולם יכול היה להרגיש את הגישה המתנשאת והעוינת של בית המשפט".
באוגוסט 2007 קצב שמעון פרס את עונשם של החמישה, שניסו מאז להקדים את שחרורם על בסיס התנהגות טובה. אף על פי שהם יושבים כבר 30 שנה באגפי הכלא הכי אלימים במדינה, לארבעה מתוך החמישה אין אף עבירת משמעת. הם שולבו בהצלחה במסגרות חינוכיות ותעסוקתיות כאלה ואחרות, נמצאו כשירים מבחינה פסיכולוגית, יצאו לחופשות מחוץ לכלא וחזרו תמיד בזמן. עם זאת, כל בקשותיהם נדחו בידי ועדת השחרורים, בטענה שהם מעולם לא הודו במעשיהם והביעו חרטה. אולי ככה זה כשאתה ערבי מסכנין ולא נשיא המדינה לשעבר. "אי אפשר להחזיר לאבא שלי את השנים שאיבד, אבל אפשר עדיין לצמצם את הנזק", אומר מוחמד, בנו של סמיר גנאמה. "המדינה צריכה להודות שהם חפים מפשע ושנפלה פה טעות קשה, ואנחנו לא נוותר עד שזה יקרה".
משפחת כץ ביקשה שלא להתייחס לדברים.