הלילה הראשון היה הכי מפחיד, ואני כנראה לא אשכח אותו עד סוף חיי. הייתי בהלם מוחלט, בפאניקה, וגם שנתיים אחרי אני עדיין זוכר איך הדלתות נסגרו מאחוריי בטריקה מצמררת כזאת שגרמה ללב שלי לקפוץ לשמיים. לא הייתי מעולם בכלא קודם לכן, וברגע שהכניסו אותי לאגף לא ידעתי מה יחכה לי. איך יקבלו אותי? מה יעשו לי? איך בכלל הגעתי למקום הזה?
בתוך התא לא הייתי מסוגל לעצום עין. כבר היה חושך, כולם נרדמו, אבל אני הייתי בטוח שמישהו ידקור אותי או ישפוך עליי מים רותחים, רק כי אני חדש. מתחילות לרוץ לך מחשבות בראש – איך אני הולך לשרוד כל כך הרבה זמן במקום הזה, איך יוצאים מכאן בלי לאבד את השפיות? חיכיתי שהבוקר יגיע אבל הדקות עברו כמו נצח, הייתי חייב לדבר עם מישהו אבל הסתגרתי בתוך עצמי. לא הצלחתי לעכל מה קורה. לא הבנתי איך אני בכלל אמור לשרוד את הטירוף הזה.
שכבתי במיטה, התיישבתי, נשכבתי שוב, ספרתי את השניות. מחוגי השעון לא זזו, הלילה נמשך כמו נצח, ואני רק קיוויתי שלא ירצחו אותי, שאשרוד לפחות את היום הראשון ואחר כך אלוהים גדול. הרגשתי שהשקט הורג אותי, שכל רעש קטן מקפיץ לי את הדופק, והמחשבות על הבושה למשפחה הציפו אותי. לא הכרתי את עצמי כעבריין, מעולם קודם לכן לא היה לי תיק במשטרה, פשוט לא האמנתי שאני כאן. עם האור הראשון נשמתי לרווחה, אבל העיניים כבר היו גמורות. ידעתי שיש לי עוד שבע וחצי שנים כאלה, במקום הזה בדיוק, אבל קודם כל הייתי חייב לקום מהמיטה. ספירה ראשונה.
הפכתי לאדם מסוכן לציבור
אם הייתם פוגשים אותי במקרה הייתם רואים ילד טוב רחובות. בית נורמטיבי לגמרי, הורים שנתנו לי ולאחים שלי הכול, חינוך דתי-מסורתי ושום דבר שמזכיר פלילים או עבירות. הייתי שחקן כדורגל בהפועל ראשון לציון, אהבתי ללכת לדוג במזח של חברת החשמל באשדוד, חייתי כמו כל בחור רגיל אחר. הבום הזה, ההתרסקות, הגיעו אליי בהפתעה. כמעט בלי לשים לב הפכתי מאדם חופשי לחיה נרדפת. אכזבה אמתית למשפחה.
הכל התחיל לפני שלוש שנים, ב-6 ביולי 2010, בעוד בילוי לילי בפארק ברחובות. הייתי אז בן 18 וחצי, לקראת גיוס, תלמיד מצטיין שההורים תמיד היו גאים בו. עבדתי בשלוש עבודות שונות בשביל לחסוך, בין היתר כמנהל מטבח בעירייה, וחלמתי כמו כולם לשרת בצבא, להקים משפחה, לבנות עסק קטן ולצמוח לאט לאט. דברים פשוטים.
אחרי שאני והחברים סיימנו לשבת בפארק, קצת לפני חמש בבוקר, עליתי על האוטו של ההורים והתחלתי לנסוע הביתה. זה היה ערב כיפי, עם בדיחות, צחוקים ואלכוהול, והאמת היא שהייתי די שתוי. יצאתי לדרך, ואחרי כמה דקות, פתאום באמצע השקט, נכנס לכביש גבר בן 40. הוא יצא בהפתעה מבין שתי מוניות שירות, לא הספקתי לבלום ופגעתי בו בעוצמה רבה. הייתי בהלם, לא הבנתי מה קורה, ולמרות שראיתי אותו זרוק על הכביש השארתי אותו שם, הפקרתי אותו. ברחתי מהמקום בלי לעצור ובלי להזעיק אמבולנס, נסעתי במהירות הביתה ולא סיפרתי לאף אחד מה קרה. חשבתי שמדובר בחלום בלהות, שאולי אני הוזה.
האמת שתכננתי להסגיר את עצמי, אבל בכלל לא הספקתי. חצי שעה אחרי שנכנסתי הביתה הגיעו בלשים שדפקו בדלת וביקשו שאתלווה אליהם לתחנת המשטרה. הבנתי באותו רגע שהם יודעים שאני הנהג שברח, ולא ידעתי מה להגיד למשפחה. ההורים שלי כל כך התביישו, היו נבוכים, לא האמינו שיכולתי לעשות דבר כזה. הם בחיים לא ראו שוטרים באמצע הסלון שלהם.
כשהחקירה התחילה ירד לי האסימון שאני בצרות באמת. בהתחלה ניחמתי את עצמי שעוד יום יומיים אני הולך הביתה, משתחרר, שלא עוצרים עד תום ההליכים בגלל פשע כזה ושאולי עוד יחזירו לי את הרישיון. לא הייתי מחובר, לא דמיינתי בכלל שאני הולך לחטוף על המעשים שלי עונש חמור כזה. הרי בחיים שלי לא פגעתי בנמלה, אפילו לא ביתוש, כל החיים עזרתי לאנשים, תרמתי לעמותות, הייתי כמו כולם. ופתאום אחרי כמה ימים אני מקבל כתב אישום והלב לא מאמין והעיניים שוקעות בבת אחת: אני מואשם בהריגת אדם ובהפקרה שלו, ועכשיו הפרקליטות מבקשת לעצור אותי עד לתום ההליכים כי אני אדם מסוכן לציבור.
זה היה חלום בלהות. ההורים שלי היו שבורים, אני הרגשתי שהשמיים נפלו עליי, שהחיים שלי קבורים ואני לא יוצא מזה. המשפחה הוציאה את כל החסכונות כדי להביא לי עו"ד, הגיעה למצב של פשיטת רגל ושינתה את כל המסלול רק כדי להציל אותי, ואני כל הזמן רק חשבתי על אשתו של ההרוג ועל הבת שלו, שאיבדו את הדבר הכי יקר שלהם בגללי. כל החודשים של המשפט עברו לי כמו פצצה על הראש, כמו סרט רץ, ולא הצלחתי להבין איך מאזרח מן השורה פתאום אני עבריין. לא באמת עיכלתי את המציאות החדשה שלי, הדחקתי הכול. ואז מגיע המשפט והשופט גוזר עליי שבע וחצי שנות מאסר, ואני מרגיש שכל החיים שלי מגיל אפס רצים לי בראש כמו סצנות בסרטי אימה. זה קורה וזה אמיתי ואי אפשר לברוח מזה יותר, אני באמת הולך לכלא.
חוקי הג'ונגל שולטים כאן
התחושה הראשונית שלי כאן הייתה שאני לא שייך למקום הזה. ראיתי את גדרות התיל, את כל התאים האפורים, ולא הבנתי מה הקשר שלי לכל זה. במבט לאחור, לקח לי הרבה זמן להבין שכאן הבית שלי לשנים הקרובות, ושבאמת יש פה חוקים שונים מכל מה שהכרתי.
היום שלנו מתחיל בחמש בבוקר, בספירות. שלוש כאלה יש ביום, ובספירה הראשונה הגוף שלך בכלל לא רוצה לעמוד, המוח רוצה לסרב, אבל בסוף אתה נכנע כי אתה יודע שאין ברירה ואם לא תעשה את זה תיענש. אחרי הספירה אני מתפלל, מניח תפילין, אוכל ארוחת בוקר שלא מזכירה בכלל את האוכל של אמא שלי, ואז קורא ספרים, אוכל ארוחת צהריים ולומד מבוא למיקרו כלכלה, שזה משהו שהתחלתי כאן. בזמן שנשאר אני מנסה להיות כמה שיותר מחוץ לתא ולנשום אוויר חופשי. התחלתי להעריך פה את הדברים הקטנים – גם הליכה של כמה עשרות מטרים בתוך חצר הטיולים של האגף זה הישג. לאדם מבחוץ זה אולי נשמע מוזר, אבל לי זה גורם להחזיק מעמד במקום הזה.
כיבוי האורות הוא בעשר, ואני הולך לישון בתא אחד עם עוד שישה אסירים. זה תא סביר, לא בית מלון עם פינוקים וגם לא החדר בבית, מזרון דק וזהו. מה שיותר קשה לי הוא הקשר עם העבריינים כאן, שהם ממש לא כוס התה שלי. בפעם הראשונה שנכנסתי לתא ופגשתי את המבטים של האסירים האחרים זה היה לא קל, ומהר מאוד הבנתי שחוקי הג'ונגל שולטים פה: שיש מעמדות בין האסירים, ושיש אסירים שדואגים שתתיישר על פי הקו שלהם. אני ניסיתי כמה שיותר להתנתק, לא להיות בקשר עם האחרים מסביב, לא להתערבב איתם ולא לספר כמעט לאף אחד על מה נשפטתי. היה לי חשוב שהאסירים לא ידעו עליי כלום, שלא יהיה להם עליי כוח ושהם לא ינצלו לרעה את נקודות התורפה שלי. זו הדרך שלי לשמור על עצמי מכל משמר. גם לא רציתי להיות מושפע – לא לקלקל את עצמי, לא להיגרר אחרי אנשים שיגרמו לי לשכוח את מי שהייתי בחוץ. התנתקתי מרוב החברים שהיו לי גם קודם והחלטתי להיות בקשר רק עם ההורים שלי ועם עוד שניים שלושה אנשים וזהו, לא צריך יותר מזה בעולם.
רציתי לשקוע בתוך עצמי, להעביר את הזמן איכשהו עד שהמאסר יגמר, לא ליצור קשרים – אבל במהלך החודשים הראשונים למאסר הכרתי את א', אסיר אחר כאן שנאשם ברצח ונדון למאסר עולם. הוא החליט "לאמץ" אותי, להיות מעין אבא רוחני. זה מסוג האנשים שאם הייתי בחוץ חופשי אין סיכוי שבעולם שהייתי מדבר איתו, אבל כאן הוא באמת נתן לי כלים להתמודד עם המאסר הזה, חיזק אותי ותמך בי. הוא היה אומר לי: 'תראה אותי, אני יושב מאסר עולם וזורם, ואתה נשפטת רק לשבע וחצי שנים ואתה מתנהג כמו אדם שעומדים להוציא אותו להורג. קח את עצמך בידיים לפני שיהיה מאוחר'. באיזשהו מקום זה טלטל אותי, העיר אותי. הוא הצליח להחדיר לי אמונה וביטחון שאני מוכשר, שאני יכול להתגבר על מכשולים, שיש סיכוי שאני לא אצא מפה בארון מתים".
לטפס על הקירות מרוב געגוע
שמעתי על הכלא הרבה דברים בתור נער, אבל את הרגעים הקטנים מהמציאות לא באמת מראים לך בסרטים מהוליווד. כמה ספרים שלא הייתי קורא לפני לא היו עוזרים לי להתכונן לרגע בו אני רוצה לאכול ואין לי מקרר שאני יכול לפתוח ככה סתם, או לרגע שבו אני רק רוצה לבדוק משהו באינטרנט בשביל הלימודים, ורק יכול לחלום על מחשב.
הנחיתה שלי פה הייתה קשה. לקח לי חודשיים להבין שאני באמת בכלא ולא במחנה של 'הצופים', שאני אסיר עם מספר. כשסופסוף קלטתי, חשבתי שאני הולך להשתגע, התחלתי לטפס על הקירות מרוב געגועים למשפחה. היו אסירים שראו שאני ילד וריחמו עליי, חיזקו אותי, דאגו לי לאוכל ווידאו שלא מציקים לי. הייתי בדיכאון כבד מאוד, קלטתי שאין לי שליטה על החיים שלי ולא מצאתי את הידיים והרגליים שלי.
בשלב מסוים הציעו לי מההנהלה של הכלא ללמוד קצת, להרחיב את ההשכלה. בהתחלה לא רציתי, לא האמנתי בעצמי, העדפתי להיות אסיר עבודה ועל הדרך גם להתאוורר קצת מהחומות של הכלא. זה לא הסתדר, ובסוף התחלתי ללמוד באגף החינוך כאן תואר ראשון בניהול של האוניברסיטה הפתוחה. זה לא היה פשוט כי היה לי מאוד קשה להתרכז בלימודים – הסצנה של התאונה כל הזמן חזרה לי בראש כמו פלאשבק כזה והיו לי חלומות נוראיים בלילות – אבל אני חושב שאני בדרך הנכונה. קצת אחר כך הציעו לי כאן גם להיות עוזר הוראה בכלא, מעין מורה של אסירים, ללמד אותם עברית, מתמטיקה וגיאוגרפיה. היססתי כי לא ידעתי איך יקבלו אותי, אבל לימור קצינת החינוך לא הייתה מוכנה לשמוע 'לא', ובסוף השתכנעתי. אני שמח שזה קרה – גיליתי פתאום שאני יכול לתרום מעצמי למען אחרים, לסייע בשיקום האסירים, לתת להם כלים כדי שישלימו 12 שנות לימוד. יש בזה הרבה סיפוק.
יש לי עוד כמעט חמש שנים בכלא, ורק אלוהים יודע איך אני אצא מכאן, איזה סוג של בנאדם אהיה כשאחזור לעולם בחוץ. ברור שהשתניתי מאוד עד עכשיו, השאלה אם אצליח פיזית ונפשית לצאת שלם ובריא מהמקום הזה, בלי צלקות. כל הנעורים שלי הולכים כאן פייפן, ויש לי חששות אמתיים מה יהיה בעתיד – איך החברה תקבל אותי, בחור צעיר שהרג הולך רגל בנסיבות קשות? איך אמצא עבודה, מי תסכים להתחתן עם 'עבריין' כמוני עם אחד שישב בכלא? זה מעסיק אותי מאוד. אני רוצה לעשות תואר באקולוגיה, אבל מי יסכים לקבל אותי לעבודה? זה ממש מפחיד. החלום הכי גדול שלי זה עדיין להתגייס לצבא, לתרום לחברה, לכפר במשהו. מקווה שצה"ל ייתן לי הזדמנות.
יותר מהכל, אני רוצה לבקש סליחה ממשפחתו של ההרוג. פניתי אליהם בבית המשפט, אבל הם לא הסכימו לקבל את סליחתי – ואני מבין אותם לגמרי. המעגל הזה לעולם לא ייסגר מבחינתי ומבחינתם, וכנראה שאם נהג היה הורג את אבא שלי חס וחלילה הייתי מרגיש אותו דבר. אני יודע שאני הפושע, העבריין, שיש עליי אות קין על המצח שאצטרך לחיות איתו כל החיים, והנחמה היחידה שלי היא שאני מרגיש שאלוהים שומר עליי מלמעלה. מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד, כי החיים מזמנים לך הפתעות ודברים שאין לך שליטה עליהם, ובכל זאת – כל יום בשבילי כאן זה יום כיפור, ואני הרבה יושב עם עצמי ומנסה לעשות חשבון נפש. עברו לי לפעמים בראש מחשבות קשות, בעיקר ברגעי המשבר, שראיתי שחור בעיניים ושהתחשק לי למות מהבושה על המעשה הנורא, אבל אני מעדיף למרות הכול לבחור בחיים. כי אני עוד ילד, כי אני רוצה לחיות, כי ההישרדות פה היא המלחמה האמתית שלי ואני חייב לנצח בה.
המאסר הראשון – תקופה רגישה במיוחד
גונדר משנה רונית מצליח משמשת כראש מחלקת חינוך ושיקום בשירות בתי הסוהר. כל אסיר הנכנס לכלא עובר דרך המחלקה שלה, כולל המפורסמים ביותר – מקצב והירשזון ועד אתי אלון וענת קם – ושם בונים עבורו תוכנית שיקום שנועדה לעזור לו לצלוח את תקופת המאסר באופן חיובי. לצד הפסיכיאטר והעובד הסוציאלי של הכלא, הם משלימים את מערך התמיכה בדרך להשתלבות מחודשת בחברה.
"אנחנו גוף טיפולי ואני לא שופטת אף אחד, זה לא תפקידי לבקר את מעשי האסירים", היא אומרת. "המטרה שלי היא לסייע לאסיר להשתקם ולתת לו כלים כדי שלא יחזור לפה, שזו תהיה הפעם הראשונה וגם האחרונה".
לדברי מצליח, 3,000 האסירים הנמצאים כיום במאסר הראשון שלהם - רבע מכלל האסירים בשירות בתי הסוהר - זוכים אצלה למרבית תשומת הלב, שכן הם נמצאים בנקודה רגישה במיוחד: המומים, מבוהלים, חסרי ביטחון.
"הם מגיעים לפה די מפוחדים כי מעולם לא היו בבית כלא, והם זקוקים ליותר יחס, יותר תשומת לב, השגחה וטיפול, במיוחד בשבועות הראשונים שלהם. אנחנו משלבים אותם בקבוצות טיפוליות, בסדנאות ובמערך החינוך של שב"ס, עושים הכול כדי שהנחיתה שלהם וההתאקלמות תהיה קלה".
אחד הפרויקטים האחרונים של השב"ס, המתפרסם כאן לראשונה, מסייע לאסירים הסובלים מבעיות קשב וריכוז ומציע להם שיעורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית במטרה להשלים בגרויות. לדברי מצליח, מדובר בהצלחה: "ההישגים שלהם מדהימים. 17 מתוך 23 האסירים סיימו מבחני בגרות והשלימו 12 שנות לימוד, והכל תוך כדי כך שרמת הזעם והתגובות האלימות שלהם ירדה פלאים, ורמת ההבלגה והסבלנות עלתה. עשינו מודל ניסיוני שהצליח מאוד ואנחנו רצים איתו הלאה".
הביא לדפוס: שמעון איפרגן