ביקום מקביל, גלית דיסטל-אטבריאן ואני יכולנו להיות חברות טובות. שתינו עוסקות במילים, אוהבות ספרות, מתבטאות בעוקצנות. שתינו אוהבות את תל אביב, אוהבות לראות את "סיינפלד" ואת דייב שאפל ולשמוע ניק קייב. שתינו גם לא קלות לעיכול, נמשכות לפרובוקציות, מעוררות לעתים אנטגוניזם. היא מדברת כמוני, שותפה לתחביבים שלי. הייתי אמורה להתחבר אליה בקלות. אז למה אני כל כך שונאת אותה?
טוב, "שונאת" זו מילה קשה ולא מדויקת. אני לא באמת מכירה את גלית, רק את דיסטל-אטבריאן הפוליטיקאית, וכל הפוליטיקאים נמצאים מבחינתי בשואו מתמיד, קרנבל של מילות פיתוי מסחררות וסדינים אדומים. בגלל זה כל כך קל לנו לשנוא או לאהוב אותם – הם ממילא לא בני אדם אמיתיים שפוחדים או מתעטשים או מאחרים למעלית. הם סמל. ודיסטל-אטבריאן (להלן, לשם הנוחות, דיסטל), כמו מירי רגב ובנימין נתניהו לפניה, היא מהפוליטיקאים שעושים לנו פריחה בכל הגוף. "לנו" זה לי, לחברים שלי ולשמאל בכלל – אנשים שרק מלראות את הליפסטיק האדום שלה מהבהב בדרך לפודיום במליאה חווים אפילפסיה של עצבים.
"אבל למה, רחלי?", היא שואלת אותי. "בואי תסבירי לי את זה סוף סוף. אני הרי הימין שהשמאל יכול לחלום עליו. יש כל כך הרבה שיח בריא ביני לבין השמאל על נושאים מהותיים וחברתיים, אנשים כמוני וכמו אמיר אוחנה גורמים לקהל סופר שמרני להיפתח, אז למה אנחנו הכי מותקפים? מה עשינו לכם? אני פקקטה מקום 10 במפלגת אופוזיציה וכל הזמן נלחמת בפייקים. אני מבינה איך גרמו לאנשים לשנוא את נתניהו, כי עכשיו עושים את זה לי: בונים מפלצת".
זה מפריע לך?
"זה כואב לי. כואב לי שיש אנשים שמסתובבים בעולם וחושבים שאני בנאדם נורא רע. אני בנאדם ממש טוב, באמת. אני בנאדם פגום, אבל תמיד מתכוונת לטוב. אני ביץ' אבל לא נאסטי. את מבינה את ההבדל? תתני לי זרת – הלב שלי ייפתח ואני אשכח לך הכול, אני שלולית נמסה בשמש. אם אתם רעים אליי – אני חיזבאללה".
בנט שקרן, לפיד מביך. ביבי? הוא פשוט פוליטיקאי
אנחנו נפגשות באיכילוב. הבת שלה, ענבר, נחתכה בידה, ודיסטל מחכה לה מחוץ לחדר הניתוח. ענבר מתקשרת מודאגת מהמיון: "אימא, תיזהרי מרחלי רוטנר, אל תסמכי עליה". צודקת. כתבתי עליה כבר לא מעט פוסטים ארסיים בפייסבוק, אבל הפעם, לכבוד יום העצמאות, חשתי פרסומת לחומוס ורציתי לעשות סולחה. אני רוצה להבין למה כל כך קשה לי איתה.
אני אספר לך איך אני רואה את גלית הפוליטיקאית. ניקח, נגיד, את יום השבעת הממשלה. לי לא באמת אכפת מבנט, פשוט רציתי שיקימו כבר ממשלה סוף-סוף, אז הייתי מוכנה לתת לו צ'אנס. והנה יום ההשבעה החגיגי שלו, הוא מגיע לכנסת עם כל המשפחה, הילדים שלו נרגשים, לבושים בבגדי שבת ועושים לו לב מהיציע, הוא עולה לנאום כולו מתרגש. ואתם לא נותנים לו להוציא מילה, צורחים ומקללים בטירוף. זו התמונה הראשונה שלך כפוליטיקאית שנצרבה לי במוח: מקלקלת באגרסיביות מעמד ממלכתי, לא נותנת צ'אנס, מתבריינת. היה בזה משהו מאוד בהמי, אם להיות בוטה.
"זאת פעם ראשונה שאני רואה את האירוע בקונטקסט שאת מציגה, ואני יכולה להבין איך זה התפרש אצלך. אבל עבורי האדם הזה עשה חטא כל כך רע, שברגע ההוא לא ראיתי בעיניים. הייתי במצוקה. זה היה צרחות של מצוקה".
עד כדי כך?
"הוא שיקר לי אישית. יום לפני הבחירות אמרתי לו: 'נפתלי, תישבע לי, כל היוקרה הפוליטית שלי על הכתפיים, אני אומרת לאנשים להצביע לך כי בטוח תשב איתנו'. והוא היה אומר לי 'גלית, אל תדאגי, אני מאחורי נתניהו'. ואז אני מגלה שכבר שבועות לפני הוא סגר עם לפיד מי יהיה סגן שר. הוא פשוט שיקר, הכול היה מתוכנן, והוא ידע שהוא יכול לעשות את זה כי הוא נותן לאנשים שמתעבים את ביבי את הראש שלו על מגש. הוא ציני ברמות אחרות".
אבל זה מה שעושים בפוליטיקה, לא?
"לא ככה. הרי מה מזעזע אותנו בזנות? זה שלוקחים מכלול של אדם והופכים אותו לכלי קיבול, לגוש עם חור. וזה מה שבנט עשה לנו – ביודעין, בהכרה מלאה, בתכנון מוקפד. זה אפילו לא חטא פוליטי, זה חטא אנושי: האנשים שבחרו בו מרגישים מחוללים. אשכרה מחוללים. וזו אותה תחושה שיש בזנות".
את מתארת תחושות מאוד חזקות, אבל גם זה אחד מהדברים שלא מסתדרים לי בדמות הפוליטית שלך. הייתי אשת תקשורת, סופרת, יש לך תואר בפילוסופיה. אני יודעת שאת בנאדם ביקורתי, מפוכח, אינטלקטואל. ואז אני רואה אותך בהפגנה צועקת "ביבי מלך ישראל", ומיד חושבת – היא עושה הצגה. היא לא באמת מאמינה בזה. גלית המשכילה יודעת שביבי הוא לא מלך ולא משיח, אלא סתם עוד פוליטיקאי ציני עם אינטרסים. היא מעמידה פנים כי היא יודעת שזה משלהב את המצביעים.
"הדיסוננס הזה קיים בי. פעם באמת הייתי סטודנטית תל-אביבית מצביעת מרצ. ואז השלמתי עם המקורות שלי, שזה בית ליכודניקי סטריאוטיפי עם תמונה של בגין במטבח. איכשהו התוצר של זה כיום עדיין לא 100 אחוז קוהרנטי, אני עדיין בבדיקה של עצמי ושל כל מה שקורה. אבל אני תמיד מתכוונת למה שאני אומרת. הבעיה היא בכם, שאתם לא מסוגלים להכיל את המורכבות".
"הכל אמיתי אצלה, שום דבר לא מזויף", מתעקשת גם בתה ענבר, שמגיחה רגע לפני הניתוח כדי לוודא שלא הטרלתי לה את האמא. "הסופרת גיל הראבן אמרה לי פעם: לפעמים גם המילה 'כוסית' יכולה להיות שיר אהבה. בסוף, 'ביבי מלך ישראל' ו'ביבי פוליטיקאי לא מושלם ועם אינטרסים אבל הוא כרגע האופציה הכי טובה' זה אותו דבר בשפות שונות, ואמא שלי מדברת בכל השפות".
בכל זאת, אני מתקשה להאמין שאישה כמו דיסטל שומעת את הקאצ'פרייזים שממציא ביבי ורואה את תרגילי היח"צ השקופים שלו ובאמת חושבת שהוא אותנטי, באמת מתרגשת מהשטיקים האלה. "בוודאי שהוא עושה שטיקים", עונה דיסטל, "הוא פוליטיקאי, זה חלק מהטריטוריה, אין מה לעשות. את יודעת, כשיאיר לפיד מצלם את עצמו במטוס מביט על האופק בחשיבות, זה מביך אותי".
לביבי יש תמונות עם לא פחות פאתוס מביך כזה.
"יכול להיות שזה בעיני המתבונן. אולי אני רגישה יותר לזיוף בצד השני, אבל אני מרגישה שכל פעם שאני נכנסת לקרוא את הציוצים של בנט ולפיד אני משכשכת בבריכה של טמטום מאסיבי, זה הרבה יותר מביך אותי מהקאצ'פרייזים של ביבי. כל ממשלת השינוי הזאת, 'באנו לעבוד', 'איחוי שינוי ריפוי' – וואט דה פאק. אתם הרבה יותר גרועים מאיתנו בקיטש. ביבי הוא לא טלית שכולה תכלת, ההתנהלות שלו הרבה פעמים קרה ומחושבת וצינית ולא סתם יש הרבה אנשים שחשו פגועים ממנו, אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: הוא עושה את הכול למען מטרה".
ואת בטוחה שהמטרה היא לא פשוט לשמור על עצמו?
"באיזה עולם את חיה? את חושבת שקל לו? הוא היה יכול להגיד 'פאק איט', לפרוש וללכת, והיו מוותרים לו. אבל ביבי זה לא באמת הסיפור פה. תדברו על ביבי עד מחר בבוקר. מה שמדליק אותי, מה שמבעיר את חמתי להשחית, זה שגוררים את הציבור שבוחר בו. המערכון הראשון שלי ב'ארץ נהדרת' זה שאני זורקת כיסא כתר פלסטיק. וואט דה פאק? כמה סימבוליות יש בדימוי הזה? לפני כמה שבועות ראיין אותי שי שטרן ושאל: 'החבר'ה משדרות לא מבינים שביבי לא טוב להם?'. כבר אין לי כוח לענות לזה! אתם פשוט רואים אותנו כמשהו שקרוב לבנאדם תבוני, אבל לא ממש. וזאת הבעיה".
נתניהו מקדם את האג'נדה המזרחית. לא אכפת לי שהוא אשכנזי
ביבי, אומרת דיסטל, הוא לא הסיפור – אבל הוא בהחלט מגלם את אחת מהסתירות הבולטות בדמותה: המאבק למען השמעת הקול המזרחי מהפריפריה מצד אחד, והמלחמה למען גבר אשכנזי עשיר שינהיג את המדינה מהצד שני. "אתם לא מבינים שבימין אין פוליטיקת זהויות", מסבירה דיסטל. "ישראל השנייה מורכבת ברובה ממזרחים שומרי מסורת עם זהות יהודית מאוד שורשית וברורה של העם היהודי בארץ ישראל. וכאן נקודת ההשקה לנתניהו, כי נתניהו הוא בן של היסטוריון, והוא מקדם את האג'נדה הזאת. זה שהוא אשכנזי, אתאיסט או אוכל שרצים – ווי דונט גיב א פאק. לא אכפת לי אם הבנאדם המוכשר ביותר שמייצג כמו אריה את האג'נדה שלי הוא מזרחי או אשכנזי".
אבל איכשהו, לגמרי במקרה, יוצא שהמנהיגים של הליכוד הם תמיד גברים אשכנזים.
"היו רק ארבעה בינתיים. אבל אני כן רואה שזה משתנה. תראי אותי: אני משוריינת, הליכוד לא אוהב משוריינים ובצדק, ויחד עם זאת נותנים לי תמיכה ואהבה. אני לא יודעת מה יהיו תוצאות הפריימריז אבל התקבלתי בזרועות הכי פתוחות. ולא מעניין אותם מה אני. ובפריימריז הקרובים אני מאמינה שאכנס, מה שלא קרה להרבה משוריינים, בדרך כלל הם עפו החוצה".
ב-2019 פרסם הליכוד את תמונת בכירי המפלגה בלי מירי רגב, והיא סיפרה שביבי הסביר לה שזה בגלל שהמצביעים רוצים לראות גברים אשכנזים. יכול להיות שביבי לוקח אליו נשים מזרחיות – את, רגב, אוסנת מארק, מאי גולן – כדי שיילחמו למענו ויביאו לו את הקולות מהשטח, אבל כשצריך להיראות טוב הוא מחביא אתכן?
"אני לא מרגישה שנתניהו מתבייש בנוכחותי, אני לא מרגישה שהוא מחביא אותי מאחורי הקלעים".
תהיה מתישהו אישה מזרחית בראשות הליכוד?
"הקהל הימני לא מעוניין בפוליטיקת זהויות ואני לא רוצה אפליה מתקנת. אדם הוא מה שהוא. אני עוקבת אחרי מה שליכודניקים כותבים עליי, ואני מאושרת כשהם כותבים שם 'היא רהוטה, היא מעמיקה'. חשוב לי שהם מסתכלים על מה שאני מביאה לשולחן ולא על המרכיבים של הזהות שלי. ביום שמישהו יגיד שצריך לבחור בי כי אני אישה מזרחית, אני אמות".
אולי מצביעי הליכוד מעדיפים גבר אשכנזי בהנהגה בגלל שהוא "היצור הכי אינטליגנטי בגלובוס", כמו שכתבת בפוסט ב-2019?
"אוקיי, אני חייבת לדבר על זה כי זה פייק שמרתיח אותי. זה הסיפור: אני נוסעת לי מתל אביב לירושלים ושומעת פודקאסט של ג'ורדן פיטרסון (הוגה דעות קנדי שמבקר את הפוליטיקלי-קורקט הפרוגרסיבי – ר"ר). הוא סיפר שם על ניסוי שעשה בנושא גבולות חופש הביטוי: הוא נכנס לכל מיני מקומות ושאל על מחקר שקבע שהגבר היהודי האשכנזי יותר אינטלגנטי ב-80 אחוז משאר הגברים בעולם. והוא מספר שבכל פעם שניסה להעלות את הנושא הזה או לשאול שאלות על הלגיטימיות של המחקר סקלו אותו באבנים. זאת האלימות שמביא איתו הפרוגרסיביזם, עם תרבות הביטול והפוליטיקלי-קורקט. ואני שומעת את זה ואומרת: נעשה את הניסוי הזה כאן. אני נכנסת לפייסבוק, פותחת את הפוסט בתוצאות המחקר, ובחצי השני של הפוסט מבהירה שזו בכלל לא דעתי ושזה רק תרגיל בחופש הביטוי. ואז אני רואה שזה מתקבל לא טוב וכותבת 'חבר'ה, זה היה רק תרגיל, זה התפרש לא נכון, זו אינה דעתי, רק רציתי לבדוק את גבולות חופש הביטוי'. ועד היום מתעלמים מהחלק השני של הפוסט ומייחסים לי את הקביעה שהגבר האשכנזי הוא הכי אינטליגנטי".
תרגיל מעניין, אבל גם אני יכולה להגיד "הורסים את חופש הביטוי, לא נותנים להגיד 'צ'חצ'חים' בלי שתתחרפנו". תרבות הביטול היא גם זו שתבטל את גרוניך כי הוא לא היה פוליטיקלי קורקט. כשזה מתאים לך, גם את חלק ממנה.
"מעולם לא התקרצצתי על גרוניך עצמו, בחיים לא אמרתי לא ללכת להופעה שלו. לא אחרים אף אחד אף פעם, אני ימין ליברלי".
ועדיין, אתם מקימים קול זעקה על אמירות כאלה לא פחות מהפרוגרסיביים. זה לא משרת אותך כשאפרים שמיר שוב מצייץ משהו טיפשי?
"אני נשבעת לך שאני לא שמחה על זה כמוצאת שלל רב, אני מתבאסת עד עמקי נשמתי. זה פוצע אותי, ברמה הכי פרימיטיבית בעולם. בפלייליסט שלי החלק הכי אהוב עליי זה החלק שלו ב"ליל חנייה". הייתי מתה על אפרים שמיר, אבא שלי אהב אותו, כשהייתי חוזרת מבית הספר הוא היה שם את 'היי יו יה' של כוורת – והם שנאו את אבא שלי! הם ראו בו נחות. את לא יודעת כמה זה פוגע!".
חסרות אמירות מטומטמות של סלבס טיפשים? למה זה תמיד הופך לכזה אישיו?
"כל ההגמוניה טיפשה? כל התסריטאים ב'ארץ נהדרת' טיפשים? התאגיד שלא מכניסים ביביסטים הם טיפשים? זה לא רק אפרים שמיר פה וגרבוז שם. זה הכול מקשה אחת".
אי אפשר לדכא אדם ואז לתת לו ציונים על אסתטיקה
הגענו ללב העניין: ההגמוניה, ישראל השנייה והמאבק הנצחי ביניהן. הנושא הזה תמיד על השולחן עם דיסטל, הוא בעצם הבסיס לכול. "אני לא מבינה איך אנחנו באים אליכם, לשמאל, לאנשים ששינו את השפה העברית והוסיפו נקודה למילים עם מגדר כדי להכיל את המוחלשים, באים אליכם אנשים וצורחים לכם: מדכאים אותנו, מלעיגים אותנו, מתנשאים עלינו, יש פה גזענות – ואתם לא מבינים את המסר הפשוט הזה".
"את יודעת כמה נישואי תערובת יש בישראל?", שואלת דיסטל, ומיד עונה: "10 אחוז. אנחנו לא מתחתנים אחד עם השני, ויש לזה סיבה. למה אין אף שופט עליון שנראה כמו אבא שלי? צמחנו באותה מערכת חינוך. אז או שאנחנו פגומים גנטית, או שיש פה דיכוי. וחיקויים מקטינים ב'ארץ נהדרת' הם התחנה הראשונה שבסופה נעדר מאיתנו הכוח. והמון מזרחים מפינימים את הדיכוי הזה! אומרים לי 'אבל יש יותר מזרחים ביש עתיד משיש בליכוד'. איי דונט קר, גם מזרחים יכולים לדכא מזרחים. אם יש עתיד תמשיך להדיר את הליכוד ואת ה-2 מיליון שעומדים מאחוריו זה לא משנה כמה מזרחים יש בתוכה. בעם יש מיליוני אנשים שצמאים להכרה".
אבל הנה, את בתקשורת ובפוליטיקה.
"הייתי בתאגיד חמש שנים. את יודעת למה החתימו אותי לעבודה בתאגיד? להיות העורכת הראשית של הדיגיטל. את יודעת מה עשיתי דה פקטו? כתבתי על טמפונים וריבות. אחד האנשים החזקים במחלקת האקטואליה נלחם באלדד קובלנץ ואמר לו 'לביביזם לא יהיה מקום בתאגיד'. 50 אחוז מהאנשים שממנים אותך – אתה החלטת שלא יהיה להם קול. למרוקאי היחיד בעולם ששונא את ביבי, יגאל גואטה, יש יותר קול בתאגיד מאשר היה לי, שמייצגת מיליונים. לפני שבועיים הוזמנתי לדירת גג בתל אביב, את תמותי. פנו אלי כמה שחקנים ובמאים ותסריטאים שרצו לדבר על זה שהם מתים מפחד בתעשייה, שהם יודעים שאם הם יגידו שהם תומכים בנתניהו – לא תהיה להם עבודה מחר. חצי מהם אשכנזים, הם גרים בצנטרום של הפיילה של תל אביב, מוכרים לכל אוזן, ביביסטים מכף רגל ועד ראש - והם מבוהלים! ביביסטים אנונימיים".
וכשאורנה בנאי אומרת משהו שמאלני ולמחרת מתבטל לה קמפיין זה לא מפחיד?
"כרגע, במילייה התרבותי של ישראל, להזדהות עם נתניהו זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות. אנחנו מדוכאים, וביום שתבינו את זה העולם ייפתח והפצע ייסגר".
אבל הפצע הזה הוא הדדי. תשמעי, במשך שנים הייתי הולכת כעיתונאית לאירועים של ליכודניקים וקיבלו אותי יפה, אבל פעם אחת מישהו צעק "היא שמאלנית" וכולם התנפלו עליי באלימות, דחפו אותי וניסו לחטוף לי את הטלפון עד שנפלתי. אף אחד שם לא שאל למה בעצם צריך להתנפל עליי. הם רק שמעו את הפקודה וזינקו. גם אנחנו מאוימים, וכשאת מנסה לתקן את זה ולצאת נגד האליטות, את גם מקלקלת, כי את מעודדת את העוינות הזאת.
"זה לא משהו שאני מתכננת. אבל צריך לשרוף חזיות בכיכר, מהפכות הן לא נחמדות. מזעזע בעיניי שתקפו אותך, והדיבור הזה על 'שמאלני בוגד' הוא מאוד זר לי. פעם אחת הייתה לי אפשרות לראיין את נתניהו, בגלי ישראל, ואמרתי לו: יש לי בן-זוג שמאלני, וכשקראת להם 'חמוצים' זה חרה לי, אתה ראש ממשלה גם שלהם. הוא ענה לי שזו הייתה אמירה לגבי אנשים מסוימים בתקשורת, לא על כל השמאלנים. וקחי את הצד השני, יאיר לפיד קרא לנו 'חארות מגעילים'".
גם הוא יכול להגיד שהוא התכוון רק לימנים מסוימים, אלה שהשחיתו את המערכת.
"אז אולי תציין שמות? הרי ביבי כן ציין. אבל השאלה היא לא מי יותר פוגעני, העיקר הוא זה: אתה לא מחלק ציונים למי שאתה מדכא. כשיהיה שוויון – אז אני אקבל את השיח הזה".
אז זהו, אי אפשר לבקר אתכם? עד מתי צריך לחכות?
"אפשר, מותר, רצוי, אבל יש חוסר הגינות בלחלק ציונים לאסתטיקה שלנו כשעשרה אחוז משופטי העליון הם מזרחים. איפה שיש כוח, אנחנו 50 אחוז במדינה ו-10 אחוז בייצוג. גם איך שמייצגים אותנו בתקשורת, אנחנו כורעים תחת עול הסטריאוטיפים".
אבל גם את משתמשת בסטריאוטיפים. קראת למפגיני בלפור "אשכנזים מנפחי צוללות".
"מפגיני בלפור זה קבוצה ספציפית, לא דיברתי על כל השמאל".
לשמאל קראת "דודות טרחניות שממציאות מגדרים כדי להיעלב".
"כשאמרתי את זה התכוונתי בעיקר למילניאלז, בעיקר לפולקלור שלהם, של 'אנחנו נורא צודקים ורגישים ואסור לבקר אותנו'".
בואי נסכם שחוסר האמון, הזלזול והעוינות, קיימים לשני הכיוונים. ובסוף זה משרת אתכם, הפוליטיקאים שמלבים את זה.
"אני לא פוליטיקאית כזאת. אני באה וכותבת ציוץ בעד אבתיסאם מראענה וגבי לסקי, ומדברת בעד עופר כסיף, למרות שאני יודעת במה זה יעלה לי".
כמה מחבריי הטובים הם שמאלנים קיצוניים
זה באמת קטע מוזר, חיי החברה של דיסטל בכנסת. היא מסתחבקת שם עם כסיף ומצהירה שהיא מאוהבת במראענה בזמן שאנשים אחרים בימין קוראים להם "תומכי טרור" ויורקים כשהם עוברים לידם. אם זה לא מספיק, גם בבית היא מתכרבלת עם בן זוג שמאלני קיצוני, לא עלינו. "הפוסטם הזה חוזר לי כל שבוע מהפגנות בבילעין עם צמיד של Free Palestine על היד, ואני כזה 'אתה לא נכנס הביתה עם השטויות האלה'", היא מספרת. "אבל אנחנו מסתדרים, אני אוהבת שיש לי עם מי להתווכח, זה שומר אותי חדה. בכלל, אני גם מתה על ברק כהן, על גדעון לוי. עם השמאל הקיצוני אני מסתדרת מצוין. עם השמאל הציוני ממש לא".
למה?
"השמאל הציוני מאוד גזען, גם מול ערבים וגם מול מזרחים, והשמאל הקיצוני לא. הם באמת שמאל כמו שאלוהים התכוון, שזה דבר יפה. הם מאוד-מאוד טועים, ובצורה מסוכנת בעיניי, אבל כוונותיהם מאוד טובות והומניות ויש לי רק הערכה כלפי זה. אני רוחשת כבוד לאנשים עם אידיאולוגיה, בטח לאנשים עם אידאולוגיה שמוכנים לשלם מחיר. ולהיות שמאל רדיקלי זה לשלם מחיר".
אז בכנסת את בחבורה של השמאלנים?
"יותר של המעשנים. יש לנו בוטקה קטן כזה למעשנים מאחורי המליאה, וכל פעם שאני נכנסת לשם איימן עודה שואל 'את מזרחית או אשכנזייה?', כי הוא כל פעם שוכח. אני אומרת 'אני מזרחית, כפרה עליך', והוא אומר: 'רק מזרחים, ערבים ושמאלנים יושבים פה'. שזה נכון, צריך לעשות על זה פעם מחקר. מי שיושב שם זה גבי לסקי, אבתיסאם מראענה, עאידה תומא סלימאן ואני. ואז אתה נהיה חבר שלהם".
גם העיתונאי חיים לוינסון מ"הארץ" היה חבר עד לא מזמן. הם התקוטטו בכיף בתוכניות טלוויזיה, עד שבשבוע שעבר התרחש פיצוץ: דיסטל סיפרה בטוויטר שאיימו ברצח על בנה ושהיא שואבת השראה משרה נתניהו כדי להתמודד, ולוינסון הגיב: "היכולת שלך ללקק לנתניהוז זה באמת מפעים". בתגובה היא חסמה אותו והודיעה שכל מי שיעשה לו לייק – ייחסם גם הוא. "באמת ניסיתי לחסום את כולם, אבל הם התרבו והתרבו ואין לי זמן לזה".
אבל לא דיברת בזמנו נגד חסימות בטוויטר?
"ולכן יש לי קו מאוד ברור. בעיניי, שעה אחרי שהבן שלי חוטף איום ברצח, לעשות מזה חוכא ואיטלולא ולצחוק על זה – לא מקובל עליי. אני מכילה אינספור ביקורת, מזעזעת אפילו. תרבחו ותסעדו. כשזה מגיע לבן שלי – זה קו אדום".
כך הגיעה החברות חוצת המגזרים אל קיצה בדמות מכתב תביעה ששלחה דיסטל ללוינסון. "חיבבתי אותו מאוד", היא אומרת. "עצוב לראות אנשים שהיו חברים שלי פעם תוקפים אותי היום כאילו הם לא מכירים אותי בכלל. משהו אנושי נורא פגום בהם". גם לוינסון ביכה את החברות וצייץ: "היא הייתה פעם בנאדם שאני מעריך ומוקיר, והיא הפכה ליאיריסטית". והנה שוב הדיסוננס הזה: רגע אחד היא "משלנו", חברת ברנז'ה קולית שאפשר להטריל בטוויטר ללא חשש; ורגע אחר כך היא יאיר נתניהו – קללה שמאלנית בפני עצמה.
הדיסוננס הזה עולה שוב בשיחה כשהיא מספרת על העדפותיה התרבותיות: סטנדאפ אמריקאי, דויד גרוסמן, התפריט הכי אשכנזי. במוזיקה היא מגדירה את עצמה "גבר גיי, שומעת דונה סאמר וברברה סטרייסנד ודיסקו של האייטיז וניק קייב והפיקסיז והג'ירפות. אני לא אוהבת מוזיקה מזרחית, אבל זה בגלל שאני זקנה". היא מספרת שהיא "חולה על תל אביב, על החופש שלה, נהנית לראות איך הנשים מתלבשות, נהנית מהמסעדות הלא כשרות". אבל באותה נשימה, היא נחרדת כשאישה יהודיה יוצאת עם גוי.
"אין פה סתירה", היא מתעקשת. "אני אוהבת את זה שבתל אביב יש חופש. כשיבוא אליי מלצר ליקוויג'נדר עם קוקיות וזקן ואודם אני אגיד 'אתה יפהפה בעיניי'. אבל כשאני רואה מישהי מתחתנת עם לא-יהודי זה מזעזע בעיניי, כי פה יש מהות".
אבל זה בא מאותו מקום. גייז והתבוללות הם שני ביטויים של החופש התל-אביבי שאת כל כך אוהבת.
"ובגלל זה אני לא אצר את החופש הזה, וכשאני שומעת שלוסי אהריש עוברת דברים קשים זה כואב לי. זה לא סותר את העובדה שאני חושבת שיהודים צריכים להיות עם יהודים. אסור לגדוע את השורש של הזהות היהודית".
ומה תגידי למי שבשבילו מסעדות לא כשרות וזכויות לטרנסים הם שגודעים את הזהות היהודית?
"אני לא נמנית על האנשים האלה בכלל, אני בעד חופש מקסימלי לפרט. ואני נאבקת למען טרנסים כל הזמן, זה נושא שמאוד חשוב לי".
לא, עדיין לא פענחתי לגמרי את גלית דיסטל-אטבריאן: אם היא אויב או אוהב, טרול או מכלול. אבל אחרי שלוש שעות של שיחה אנחנו לפחות מבינות קצת אחת את השנייה. לא סתם דיסטל מייצרת חברויות באגף השמאלי של הכנסת; כיף לדבר איתה, היא ישירה וקולחת, וכשהווליום מותאם לאחת-על-אחת היא אפילו מעוררת הזדהות. "כן, זה נורא לפגוש אנשים", היא נאנחת, "אחר כך קשה לשנוא אותם".
בגרסה קודמת של הכתבה נפלה טעות בציטוט דבריה של חה"כ דיסטל-אטבריאן על תפקידה בתאגיד. אנו מתנצלים בפני דיסטל-אטבריאן ובפני הקוראים.
מתאגיד השידור הישראלי כאן נמסר: "במהלך הקמת התאגיד אכן התנהל עם גלית דיסטל מו"מ לגבי תפקיד ראש צוות אקטואליה בדיגיטל אך צוות כזה לא הוקם בסופו של דבר. דיסטל היתה מגישה ועורכת בכאן דיגיטל, בנושאים רבים ומגוונים, יחד עם עורכים ומגישים מוכשרים נוספים". מלשכת ראש הממשלה נפתלי בנט לא נמסרה תגובה