הראיון של לואי סי.קיי אצל קונאן אוברייאן נעשה ויראלי לפני שנה. הוא הסביר למה הוא לא קונה לבנות שלו טלפונים סלולריים. "אתה צריך לרכוש את המיומנות לשבת ולא לעשות שום דבר, לא להעסיק את עצמך בכלום, ואת זה הסמארטפון לוקח ממך", אמר. "כי מתחת להכל יש ריקנות, את הריקנות התמידית הזאת, הידיעה שהכל לחינם ושאתה לבד. וכשאתה לא צופה בשום דבר, אתה לא עסוק בשום דבר, אתה לבד באוטו שלך, העצבות הזאת מתחילה להציף אותך. בערך 100 אחוז מהאנשים מסמסים בנהיגה. והם הורגים ככה אחד את השני. אבל אנשים מוכנים להרוג מישהו ולהרוס לעצמם את החיים כדי לא להיות לבד לשנייה. כי זה כל כך קשה".
לואי צודק. מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת וירג'יניה הבהיר עד כמה אנחנו באמת שונאים להיות לבד עם המחשבות שלנו: אנחנו מעדיפים לקבל שוקים חשמליים מאשר להתמודד עם מה שקורה לנו בראש. במחקר נתנו למשתתפים לבלות בחדר לבד בין שש ל-15 דקות. רוב המשתתפים העדיפו לעשות בזמן הזה משהו, כל דבר, רק לא להישאר בחדר ללא מעש עם המחשבות שלהם – גם כשה"משהו" שהיה להם לעשות הוא לחשמל את עצמם. המשתתף הקיצוני ביותר חישמל את עצמו במהלך הניסוי לא פחות מ-190 פעמים.
הרבה שנים לפני הסמארטפונים ולפני לואי סי.קיי, אריך פרום כתב ש"חוסר הישע של האדם נוכח כוחות הטבע והחברה הופך את הקיום הנפרד שלו לבית אסורים קשה מנשוא. דעתו היתה נטרפת עליו אלמלא יכול היה להתיר את עצמו מהכלא הזה ולהתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו". (תרגום: א"ד שפיר)
בדידות קיימת משחר האנושות; היא סיבה לדאגה כבר 200 שנה. עכשיו היא הופכת להיות תופעה חברתית עצומה ואובססיה תרבותית. מערכת הבריאות רק מתחילה להבין את המשמעויות. בתחום הסיוע כבר מדווחים על מגפה של ממש. אורח החיים העכשווי, ככל הנראה, יצר תנאים אידיאליים להדבקה.
בדידות זה העישון החדש
אלה הנתונים: 40 אחוז מהאמריקאים הצהירו כי הם בודדים, פי שניים מאשר לפני 35 שנה. 16 אחוז מהאוסטרלים דיווחו על בדידות, והבודדים ביותר היו בני 30 ומטה. לשכת הסטטיסטיקה של ניו זילנד מצאה ש-40 אחוז מבני ה-15-29 במדינה חשו בדידות בחודש האחרון, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. 60 אחוז מהצעירים הבריטים מרגישים בודדים, ובני ה-18-34 בבריטניה בודדים לעתים קרובות יותר מאשר בני 55 פלוס, ועוסקים בבדידות יותר מאשר פנסיונרים. גם בלי מחקרים, כל מי שהתקין את אפליקציית סיקרט בשבועות האחרונים ראה אותה עולה על גדותיה מווידויים על בדידות. באנגליה הבדידות כבר זכתה לשם "המגפה השקטה".
הכינוי הזה מדויק יותר ממה שאפשר לצפות: בדידות מכפילה את הסיכוי למוות מוקדם; היא קטלנית יותר מהשמנת יתר, והסיכון הבריאותי שהיא גורמת משתווה לסיכון הבריאותי שבעישון. הסיכוי של אדם בודד למות מוות מוקדם דומה לזה של אדם עני. "כמו כאב, רעב וצמא, בדידות היא אות ביולוגי", אמר בראיון לרשת איי.בי.סי ג'ון ט. קסיואפו, מחבר הספר בדידות: הטבע האנושי והצורך בקשר חברתי. "היא מזהירה אותנו שמשהו מהותי להישרדות שלנו חסר". באחד ממחקריו, קסיואפו מדד פעילות מוחית של אנשים בזמן שנתם; אלו שהיו בודדים יותר חווו הרבה יותר התעוררויות קטנות במהלך הלילה, כאלה שהצביעו על כך שהמוח שלהם בכוננות מפני איומים והפתעות. מחקר אחר שערך בחן קבוצה של 5,000 אנשים לאורך עשר שנים ומצא שהבדידות מדבקת. הסיכוי לחוש בה עולה ב-50 אחוז אם אתם קשורים באופן ישיר למישהו שחש בודד כרגע. מוחנו חווה את הבדידות כמצב לחץ, והמערכת החיסונית שלנו נחלשת בעקבותיה.
הכל מדהים ואף אחד לא מאושר. לואי סי.קיי נגד סמארטפונים
"זו המחלה של המאה ה-21", מאשר דוד קורן, מנכ"ל עמותת ער"ן לעזרה ראשונה נפשית (1201 מכל טלפון), "אנחנו פוגשים אותה בכמויות מטורפות ומכל שכבות הגיל, גם מאנשים כמוני וכמוך. הם מספרים שלאף אחד לא אכפת מהם ושאין להם עם מי לדבר, שואלים אם זה בסדר שיתקשרו גם מחר".
הבדידות סוחבת איתה גם תדמית חברתית בעייתית שגורמת לאנשים לא לדבר עליה. או כמו שניסח את זה קסיפאו בראיון למגזין סלייט: "להודות שאתה בודד זה כמו להחזיק שלט ענק שכתוב עליו 'לוזר' על המצח שלך".
השחקן, הכותב והיוצר הבריטי המוערך סטיבן פריי, חלק את החוויה הזו בבלוג שלו בשנה שעברה. פריי, שסובל מדיכאון ואף ניסה להתאבד מספר פעמים בעבר, כתב: ״אני גלמוד, לא מאושר ובודד לעיתים קרובות... רגע, בודד? אני מקבל הזמנות בדואר כמעט כל יום, נמצא בתא המלכותי בווימבלדון וחברים מכובדים מציעים לי להצטרף אליהם לקיץ לדרום צרפת, לאיטליה, לסיציליה, לדרום אפריקה. אני נוסע לברודוויי כדי להופיע בעוד חודשיים... אני יכול לקרוא עכשיו את מה שכתבתי ולשאול באיזו זכות למען השם אני מרגיש בודד? אין לי זכות. אבל באותו זמן, יש לי את הזכות לרגשות הללו. רגשות הם משהו שאין לגבי זכויות".
אז למה הצעירים של היום כל כך בודדים? ולמה דווקא עכשיו?
איך אומרים "אני לבד" באימוג'י?
מדובר, ככל הנראה, בשילוב של סיבות. החשודה המיידית, גם במקרה הזה, היא הרשת. הקידמה היא תמיד האשמה במצוקות האלה; ב-1835 ראה אור ספרו של אלכסיס דה טוקוויל, צרפתי אציל שנסע עם חברו לארצות הברית כדי לכתוב דו"ח על מערכת הכליאה האמריקנית עבור הצרפתים. שם, בפעם הראשונה שבה עיניים חיצוניות הביטו בדמוקרטיה המודרנית הראשונה בעולם, איתר טוקוויל את הבדידות המודרנית וקשר אותה למרוץ אחרי החומר. התיאור שטוקוויל מספק ב"הדמוקרטיה באמריקה" (תרגום: אהרן אמיר) כבר לפני 200 שנה, מוכר, מוכר מדי: האנשים שם חיים במרוץ חסר תכלית אחרי אושר שלעולם לא יגיע, כשהם מנסים לשפר את החיים שלהם כל הזמן, אלא שברגע שהם מילאו מטרה אחת – הם מוצאים מיד אחרת. לפי טוקוויל, האמריקנים של הזמן ההוא (ואולי גם אנחנו בזמן הזה?) נלחצים כל כך מהמחשבה על המוות שהם מנסים להשיג את כל תענוגות העולם, רוצים עוד ועוד גם אם יש להם כבר הכל, רודפים אחרי חלומות עד שהמוות משיג אותם במירוץ חסר הסיכוי הזה.
שילוב של נסיבות הפך את דור הצעירים של היום לדור הכי בודד בעולם. כדי להבין את זה צריך להעיף מבט בעוד כמה סטטיסטיקות: למשל, זה שמספר הרווקים בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל בגיל 25-29 הכפיל את עצמו מאז שנות ה-70 – מ-28 ל-63 אחוז. מספר הרווקות שילש את עצמו, מ-13 ל-46 אחוז. הגיל בו אנחנו בוחרים להביא ילד לעולם עולה הרבה יותר מהר: בשנת 2002 הגיל הממוצע ללידה הראשונה היה 26; היום הוא כבר 27.3. בעולם של שעות עבודה הולכות ומתארכות, המשמעות היא הרבה שנים, פלוס מינוס עשור, לבד.
פייסבוק וואטסאפ, כמו שכולנו מרגישים, לא חבשו את הפצעים האלה, אלא העמיקו אותם. מחקרים הראו שאנשים המבלים שעות ארוכות בפייסבוק הם עצובים יותר. במשך כל המחצית השנייה של המאה ה-20 סיפרו לנו שהבדידות היא תוצאה של הניכור העירוני, ושרע לחיות בעיר גדולה מוקפים באנשים זרים, היום אנחנו יודעים שרע עוד יותר לחיות בעיר גדולה מוקפים באנשים זרים עם סמארטפון.
"המקור של כל מה שאת רואה הוא הטכנולוגיה, ואם נדייק – הסמארטפון", חורץ תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי וחוקר תרבות צעירה ממכון אתוס. "תקשורת מלאה בני שני בני אדם היא כשהם עומדים זה מול זה, מביטים זה בזה, מדברים, קוראים את שפת הגוף, מפענחים את טון הדיבור - זה 100 אחוז של תקשורת בין שני אנשים. הפנים שלנו אחראים על 80 אחוז, הם מעבירים 80 אחוז מהתקשורת, אז ברגע שאת לא רואה את הפנים - את נמצאת ברמת תקשורת של 20 אחוז. אם את מקבלת רק טקסט, יש פה 14 אחוז של תקשורת מתוך 100 אחוז ואז גם אם את מקבלת 100 וואטסאפים ביום, ברמת התקשורת הזו - זה לא עובד. זה לא מספיק. ילד שפגשתי סיפר לי על החבר הכי טוב שלו - הוא מדבר איתו במחשב הרבה, אבל הוא לא יודע איך הוא נראה. הוא לא יודע איך הוא נראה, ועבורו זה החבר הכי טוב שלו בעולם".
ליאון מספר על מחקר שנעשה בוושינגטון די.סי ומאשר את מה שכולנו כבר ידענו: הסמארטפון הורס לנו את האינטראקציה הבין אישית. "החוקרים ניגשו לאנשים שישבו יחד בבתי קפה וביקשו מחלק מהם לסגור את הנייד ולשים אותו בתיק. החלק השני של הזוגות לא שינה דבר. אחרי שיחה של עשר דקות שאלו אותם על האמפתיה בשיחה, על כמה בני הזוג שלהם הקשיבו למה שאמרו, כמה התייחסו אליהם. ההבדל בין התחושות של הזוגות שתוך כדי שיחה התעסקו בטלפון לאלו שקיבלו את תשומת הלב המלאה של בני הזוג שלהם היה עצום. הם חשו פחות אמפתיה בצורה מובהקת". בעצם, ליאון מתאר מצב של ניסיון סיזיפי למלא באר שלעולם לא מתמלאת; אנחנו מנסים לחפות על תחושת הבדידות שלנו בעוד צ'יטוטים ריקניים בוואטסאפ ובפייסבוק, ומרגישים יותר ויותר לבד; העובדה שברשתות החברתיות אנחנו רואים רק תמונות נבחרות מהחיים של אנשים אחרים – מקרונים וריזורטים כן, ילדים משתטחים על הרצפה בקניון לא – מחמירה את הבעיה.
הפתרון הוא הבעיה
"הבדידות שצעירים מדווחים עליה היא בדידות קיומית", מסבירה ד"ר רחלי ברקן, פסיכולוגית חברתית ומרצה במחלקה למנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "בדידות שמבטאת את הפער בין החלום שלהם, בין הפנטזיה שלהם לגבי מה אמור היה להיות, לבין חוסר היכולת שלהם להשיג אותה. את יכולה לראות את זה בשיעור ההתאבדויות העולה בחג המולד וחגיגות השנה החדשה. אנשים לא יותר בודדים אז מהרגיל, זה פשוט שהפער בין הפנטזיה שלהם על מה זה משפחה, חברים, אהבה, הפער בין מה זו הצלחה בעיניהם לבין החיים שהם חווים, יותר מובחן מהרגיל".
אם תשאלו את פרופ׳ אהרון בן-זאב מאוניברסיטת חיפה, נשיא האגודה הפילוסופית האירופית לחקר רגשות ומחבר הספר "ישר מהלב", הבדידות היא פשוט היעדר המשמעות מהפעולות שלנו. "הבדידות נובעת מהיעדר יחסים חברתיים משמעותיים. מה הופך אותם למשמעותיים? זה סובייקטיבי, אבל מדובר בקשרים שאת מרגישה שמתאימים לך, שמפתחים אותך, שיש להם ערך מוסף עבורך מעבר לפעולה הרגעית". לדוגמה, מסביר פרופ׳ בן-זאב, באהבה עמוקה יש יחסים משמעותיים לאורך זמן. לעומתם, יחסי מין מזדמנים, אינם משמעותיים לטווח הרחוק ולכן למרות הנוכחות של אדם נוסף, אפשר לחוש אחריהם בדידות ועצב. איזה סוג של יחסים מאפשר אורח החיים שלנו? זה תלוי בנו ובחברים שלנו, אבל ככל הנראה, יותר מהסוג השני. "כמו שאפשר לחוש עצבות אחרי מין מזדמן כי יש שם פיק רגעי וכשהוא עובר מרגישים הכי רע כי אין בו משמעות, כך האינטראקציה באינטרנט. הרשת נותנת לנו יחסים חברתיים שטחיים עם הרבה אנשים. את לא יכולה להיות בקשר קרוב עם 4,000 אנשים, אין אינטימיות עם 4,000 אנשים בפייסבוק ולמרות שיש משהו חושפני בחלוקת המידע איתם אין שם קרבה אמיתית, אין השקעה שחיונית להענקת משמעות ליחסים. הפייסבוק הוא לא דבר רע אבל הוא מקבל משקל לא פרופורציונלי, מקום בסדר העדיפויות על חשבון הדברים העמוקים בחיים שלנו וכשזה קורה יש בדידות, היעדר של יחסים חברתיים משמעותיים".
האם באמת נגזר עלינו לחיות בבדידות הולכת וגוברת? המחקר האופטימי ביותר בנושא הזה נערך באוניברסיטת קיימברידג' ב-2010: מערכת יחסים חזקה העלתה את אחוזי השרידות של אנשים ב-50 אחוז. הנתון הזה נכון לכל גיל ומין, ולאנשים בכל מצב בריאותי התחלתי וסיבת מוות. לעצור את הקדמה או לשנות את העולם אולי לא נוכל, וגם לא צריך – אבל אפשר פשוט לצאת מהבית.