מזל שהארכיון אינו שוכח כי אחרת אולי אנחנו, אלה שזכו להיות חלק מכנסת שבה כיהנו כבר 35 נשים, לא היינו זוכרות שאנחנו ניצבות, מבחינה היסטורית, על כתפיים של פוליטיקאיות שספגו הרבה מאוד כדי שנגיע עד לכאן.
הכתבה של דפנה ליאל באולפן שישי, ״הנבחרות״, עוררה הדים ובצדק רב. גם אני שפסעתי לראשונה במסדרונות הכנסת בראשית שנות ה-90, וזכיתי לכהן כבר בגיל 22 כחברה בוועדה הממשלתית הראשונה שעסקה בקידום נשים במגזר הציבורי והממשלתי, לא זכרתי עד כמה העשור ההוא היה קשה.
אותו עשור שזכור, בצדק, כסוג של נקודת מפנה שממנה התחיל הטיפוס האיטי במעלה הר השוויון.
רגע, אל תקפצו על כך שאיני מזכירה את גולדה מאיר ואפילו לא את שולה אלוני הייחודית, אבירת שוויון הזכויות. אבל המפנה האמיתי החל כשבשנת 1992 שיתוף פעולה ייחודי בין ח"כ יעל דיין, אז בקואליציה של יצחק רבין, ולימור לבנת מהאופוזיציה, שילבו ידיים והצליחו להקים ועדה לקידום מעמד האישה ואפילו הסכימו על רוטציה לראשותה. זוהי לא הייתה ועדה קבועה אבל היא החלה לסמן דרך. שנה אחר כך הכריע בית המשפט העליון בבג"צ ארן הידוע, על שם העותרת יעל ארן, כי יש למנות נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. והחוק למניעת הטרדות מיניות, הוא החל לקרום עור וגידים רק לצד הקמת רשות ממשלתית לקידום מעמד האישה.
את נקודות ציון אלה, אני מזכירה כדי להדגיש שעד אותה עת, גם הבסיסי היה די דמיוני.
שאלתי את איילת שקד, "למה אותך לא מראיינים אף פעם בנושאי ביטחון?"
אבל כשצפיתי בלימור לבנת שאני מעריכה מאוד מתארת בכתבה עד כמה נדרשה לתחושתה, להחביא את הסממנים "הנשיים", הרגשתי מחדש אגרוף בבטן. כמי שהכירה אותה אז כאישה צעירה יחסית במשרד ראש הממשלה, וקצת חששתי ממנה אז, אני מסתכלת על התקופה הזאת פתאום בעין אחרת. כמה זה היה קשה ומורכב לפלס את הדרך. היה זה בלתי נסבל לראות את הסצנה האיומה מ"החרצופים" עליה. אי אפשר לקרוא לזה מערכון בכלל. אני חושבת עליה מגיעה למחרת לדיונים כשכל המבטים מופנים אליה, ויכולה רק להזדהות ולכאוב אפילו בדיעבד. הקשבתי לקולט אביטל מספרת על הרומנים שהדביקו לה ומתביישת שלא הקפדתי תמיד לסכור את פיהם של מי שנהגו להשתמש בזה פוליטית כדי לנגח או סתם כדי להקטין. המילה "הקטנה" לא נאמרה בכתבה אבל הייתה הרוח המרחפת מעל כל פריים בה, גם כשיו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' סיפרה על הדיונים בוועדת חוץ וביטחון.
גם לפני שהגעתי לכנסת, בחדרי הישיבות שבהם ישבתי הנוכחות הנשית הייתה נדירה. כחברה בדירקטוריונים, לרוב הייתי היחידה, אם כי מסתמן שיפור מסוים אבל הוא עדיין מינורי. באופן טבעי היו מצפים שהגברים הדומיננטיים בחדרי הדירקטוריון יהיו אלופים או בדרגות גבוהות בצבא. אבל זאת הייתה דווקא אני הייתי זאת שרקחה פתרונות ופתרה משברים; לרוב גם ברוח טובה. כך גם בנושאי ביטחון בכנסת. העובדה שכל סמל בצבא הרגיש יותר בנוח מנשים להתבטא בנושאים שנחשבים אקוטיים בחברה הישראלית, מכעיסה. נשים מאוד זהירות בהתבטאויות בעניין, בוחרות להיות זהירות מדי, והתקשורת בתורה עדיין מבכרת לפנות לגברים החברים בוועדת החוץ והביטחון. אנחנו דורשות מעצמנו וגם נדרשות להוכיח את עצמנו יותר, ועניין זה לבדו מצביע על כך שיש עדיין מה לעשות.
לא מזמן אמרתי לשרה איילת שקד, החברה היחידה בקבינט, שזה מרגיז אותי שכל חברי הקבינט מברברים עצמם ללא היסוס ואותה לא מראיינים אף פעם בנושאי ביטחון. ואז הגיעה התשובה הלא מפתיעה, "את יודעת, יש לי אחריות ואני לא רוצה לדבר על הנושאים הרגישים שעולים שם". ברור. היא תמיד תהיה יותר אחראית מהגבר שיושב לידה ולא חושש לעלות ביומני הערב והבוקר ולהסביר לנו על הפעולה האחרונה בסוריה, למשל. לקח גם לי הרבה זמן להרגיש בנוח בתוך העור שלי כשנגעתי בנושאי ביטחון ויחסי חוץ. למרות שבחלקם עסקתי בעבר, למרות ההעמקה שלי בכל נושא, לא הייתי מוכנה להיתפס לא מוכנה, ואני יודעת שכך גם חברותי. זהירות יתר היא מאפיין כל כך נשי ולנו, יש עוד דרך לעשות בעניין.
אנחנו לא "צווחות", לא "מייבבות" ולא "חייבות כל הזמן לדבר"
ובחזרה לכתבה המטלטלת. בכנסת ה-20 לא היה אף אחד שהרים שלט מבחיל כלפי חברת כנסת או שרמז רמיזות למקצועה העתיק. לכאורה התקדמנו. אלא שאי אפשר היה לחמוק מהיחס "המיוחד" שזכו לו נשים שעמדו על זכותן להשמיע את דעתן, להתווכח או פשוט לבצע את תפקידן הפרלמנטרי בנחישות ובאסרטיביות. הן "צווחו" או "חייבות כל הזמן לדבר", ונדמה לי שמישהו פעם אמר לי בזמן ויכוח שאני "מייבבת". כידוע לא חששתי מעולם מגילוי רגשות פומבי ואני לא חפה מהתפרצויות וכעס, אבל מעולם לא ייבבתי.
כשאני מסתכלת במבט מפוכח לאחור, ברוב המקרים מחולל האירועים המבזים האלה היה אדם אחד דווקא בן הדור הצעיר. הוא אולי לא היה היחיד, אבל מבחינתו זאת הייתה משימה בכל דיון, או מחוצה לו, לבזות ולהשפיל אחת מחברות הכנסת. בשלב מסוים בהחלטה שקטה משותפת, ולא בכל דבר שילבנו ידיים בכזאת עקשנות והתמדה, החלטנו שלא נופיע בשום פאנל שהוא יופיע בו. הנה אולי הבדל קטן בהשוואה לעבר. פשוט לא היינו מוכנות שירקו עלינו ונאמר שזה גשם.
ואני מניחה שאפתיע את מי שאינן מבאות הכנסת הקבועות, שדווקא חברי הכנסת החרדים, פעלו בשיתוף פעולה צמוד ורציני עם רוב חברות הכנסת. גם היחס שלהם היה תמיד מכבד וענייני. יש משהו בעניין הזה של הגבולות שהם מביאים עימם - זה לא תמיד רע.
נושא הבטחת הייצוג לנשים במפלגות עלה בכתבה כעניין שמעורר לרוב עימות בין הנשים בעצמן. אי אפשר להתעלם מזה, וגם אני לא הייתי חפה מזה. התחרות קשה ותובענית, אבל שבוע שבו במפלגת העבודה נבחרו 4 נשים לעשירייה הראשונה ללא הבטחת ייצוג, הוא שבוע טוב. זה אומר שאנשים מצביעים באופן הרבה יותר ענייני כיום ועם פחות התייחסות לנושא המגדרי. בליכוד לצערי טרם חצו את הרוביקון של בחירה ללא התייחסות מגדרית ונשים הן מיעוט קטן במפלגת השלטון הנוכחית. בכתבה הוצג העימות לבנת-גמליאל שהומר בכנסת הנוכחית לעימות רגב-גמליאל. הבטחת הייצוג צריכה לפרוץ דרך לנשים עד שתיהפך למיותרת, ולא להפוך לתקרה המהווה מגבלה.
כשדפנה ראיינה אותי, לא ידעתי שכמה שנים אחר כך אעמוד בלב סערה ציבורית
בהסתכלות על חברותי הנהדרות בכנסת הזאת, הן לא חששו להיות רגישות, נשיות בלבושן או במחוות שלהן וגם לא חששו להתחבק בידידות. לא חששתי מעולם מהדפוסים הנשיים שיש בי, כי אני רואה בהם יתרון של ממש, כך גם חברותיי. הרשינו לעצמנו לעסוק במראה שלנו ובואו נגלה לציבור - גם חברי הכנסת עוסקים בכך לא מעט. ועדיין מצאנו עצמנו מסבירות לגברים שלצדנו, מדוע צריך עדיין הבטחת ייצוג, מדוע לא נחדל להילחם נגד פערי השכר ובעד שוק עבודה שוויוני, בעד נשים לוחמות ונגד אפליה של הממסד הדתי. אינספור נושאים מגדריים שמעטים היו הגברים האמיצים והבשלים דיים לעסוק בהם - אפשר למנות את נחמן שי, עמיר פרץ, דב חנין ואילן גילאון (וצר לי אם החסרתי מישהו, כי מדובר במחמאה גדולה).
ומילה אישית לכתבת דפנה ליאל. כמה חודשים אחרי שהחלה הכנסת ה-20 לכהן, פנתה אלי דפנה וביקשה שאשתתף בכתבה העוסקת בהטרדות מיניות שעברו בחייהן חברות הכנסת. אנחנו שנתיים לפחות לפני מהפכת ה #metoo אבל היא, בצדק, מרגישה כבר אז שאנחנו חייבות לתת דוגמא אישית. התראיינתי וסיפרתי על מקרים שעברתי. עמדנו במטבח שלי וזה היה ראיון קשה מאוד. לא דמיינתי בחיים שכמה שנים אחר כך אעמוד בליבה של סערה ציבורית, כשאני מנסה בכוח להישאר הקברניטה ולשלוט באירועים.
אבל ההתעקשות של ליאל להביא את הפנים הנשיות של הכנסת לקדמת הבמה, גם בנושאים מורכבים כמו הטרדות מיניות או בהיבטים הפחות יפים כמו באולפן שישי האחרון, היא קריטית כדי שנוכל להוביל שינוי. הכתבה שיקפה לכולנו איזו דרך עשינו אבל כמה עוד נותר לעשות.
עו"ד איילת נחמיאס ורבין הינה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה-20