יומיים עברו מאז שיוסי גרבר נפטר. יומיים שלמים עברו מאז שאחד השחקנים הגדולים שהמדינה שלנו ידעה הלך לעולמו, והאישה שמעזה לקרוא לעצמה שרת התרבות, מירי רגב, עדיין לא מצאה לנכון להשמיע קול עד לרגע כתיבת טור זה. כמה שעות לאחר שהידיעה על מותו כבר התנוססה בראש כל אתר חדשות בארץ, רגב דווקא פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה. לא רק שהוא לא כלל מילות אבל ממלכתיות (שלא לדבר על מילים אישיות), או לפחות השתתפות בצער המשפחה, הפוסט שרגב בחרה לפרסם עסק בפרשת השבוע. הפוסט הזה מרגיש כמו סטירה מצלצלת לעולם התרבות והאמנות החילוני בשם הדת.
הטרגדיה לא עצרה כאן. בצהרי אותו שישי התפרסמה ידיעה נוספת על מותו של השחקן אריאל פורמן, שאמנם לא זכה להצלחה ממנה נהנה גרבר, אך עדיין אחז בקריירה ארוכה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. בכל מדינה מערבית דמוקרטית ושפויה, בה לממשלה אין אג'נדה מתוכננת לחיים עצמם אלא פשוט מתנהלת לצידם, העומד בראש משרד התרבות היה יוצא בהודעה רשמית אחרי שהענף עליו הוא אמון ספג שתי אבדות במכה. רק מתבקש שגם הממונה על משרד התרבות שלנו תואיל בטובה לנסח משפט או שניים בעמוד הפייסבוק שלה. ובכן, לא; ענייני פרשת "תצוה" הם הרי בראש סדר העדיפויות במדינה שלנו לפני שהשבת נכנסת, עם האמנים המתים והאבלים סליחה.
אין ספק שגברת רגב מסוגלת להזיק לעתיד התרבותי של המדינה אבל בינתיים השתיקה הרועמת שלה מהווה יריקה על העבר, על האוצר התרבותי שנאגר כאן במשך שנים. לא לשווא יוסי גרבר נחשב לנכס צאן ברזל בעולם התיאטרון הישראלי - הוא כיכב במשך עשורים רבים בעשרות תפקידים ראשיים בלתי נשכחים. בשנים האחרונות התמודד עם לקות ראייה חמורה וכמעט איבד את מאור עיניו לחלוטין, אך סירב לרדת מהבמה והמשיך לשחק עד הרגע האחרון. הוא היה אהוב גם על הקהל וגם על המבקרים, וזכה לכמויות מחיאות כפיים ששום זעקת "כפיים!" של השרה לא תשיג לעולם, ומה שהכי אירוני בכל הסיפור העצוב הזה הוא שגרבר היה בין האמנים הבודדים שבכל זאת נתנו לה קרדיט. רק לפני חצי שנה טען בראיון למעריב שהמחאה נגדה מוגזמת: "מבין כל הצעקות שלה, אני שומע גם כמה דברים נכונים כמו להשקיע יותר בפריפריה... אני מאוד לא אוהב את הצורה שהיא עושה את זה, אבל רגע בואו נראה לאן היא הולכת".
השרה רגב, אם מדובר בנקמה מכוונת באמנים שאת מכנה "כפויי טובה וקפוצי תחת" אז אנא ממך, שימי את האגו המעוור בצד והואילי לפרסם תגובה ראויה למותו של שחקן בסדר גודל כזה. עדיין לא מאוחר מדי. ואם זה לא יותר מדי לבקש, הזכירי גם את אריאל פורמן, כי אין שחקנים קטנים. במותנו כמו בחיינו – כולנו שווים. את אותו פוסט צורם על פרשת "תצוה" סיימת במשפט: "שנזכה לזכור שטובת העם מונחת על כתפינו, ונמשיך לשמור על רגישות לבנו, למען ייצוג נאמן של כלל ישראל", שמרי את על רגישות ליבך וליבנו ודאגי את לייצוג נאמן של כלל ישראל. יוסי גרבר לא היה שחקן של האליטות האשכנזיות או של הבועה התל אביבית, הוא היה שחקן של כלל ישראל והוא היה שחקן של פעם בדור. זה המינימום שמגיע לו.
ניר סלונים הוא מבקר התיאטרון ועורך עמוד הבית של אתר mako