זה היה בערב ראש השנה תשכ"ה. ספטמבר 1965. במדור לספרות ולאמנות ב"קול ישראל", שערך באותו יום יהושע קנז, התקיים פאנל שהעריך את הספרים העבריים שפורסמו בשנה החולפת. השתתפתי בו כתלמיד י"ב. הייתי היחיד שהתייחס לספרו של הסופר הצעיר, עמוס עוז, "ארצות התן". חשבתי שזה היה הספר הטוב ביותר בשנת תשכ"ד. עמיתי הבוגרים חלקו עלי.
כמעט חודש חלף מאז אותו השידור, והגיע אלי, בדרך לא דרך, מכתב מקבוצת חולדה, דואר נע-נחל איילון, חתום על ידי עמוס עוז. "זה עתה שמעתי את המדור לספרות ולאמנות, ובתוכו את דבריך. מה שאמרת בעניין הקריאה מתוך ייסורים – ריגש אותי. כשם שכתבתיו, כך קראת אותו. עם זאת אני חולק על דירוגך באשר לספר שלי: אני סבור שיש טובים ממנו ביבול הפרוזה השנה (ואני אובייקטיבי – שהרי אני עצמי האובייקט...). אם כה ואם כה, אני מבקש להודות לך.
"התוכל למצוא שעה קטנה ל'קפיצה' אל חולדה, לשם שיחת פנים אל פנים? הודיעני ואחכה לך. ואם נכונים החשדות שלי בך, שאף אתה עוסק בכתיבה ספרותית – הבא עמך משהו. אני סקרן לקרוא משלך. האם טפלתי עליך חשד-שווא?".
ולאחר תשובתי, קיבלתי גלויה: "נשמח לראותך כאן ביום רביעי הבא. תוכל לנסוע באוטובוס היוצא לחולדה בשעה שתיים וחצי, מרחוב הגדוד העברי על יד התחנה המרכזית". ואני נסעתי בהתרגשות רבה, והוא חיכה בתחנת האוטובוס של חולדה, והוביל אותי לחדר של נילי ושלו, ושוחחנו, שלושתנו, שעות ארוכות עד שהגיע האוטובוס שלקח אותי לרחובות, בתחילת מסעי הארוך הביתה.
הבאתי לו, כמובן, חומרים שלי, והוא הבטיח לקרוא, וקרא, והעריך, והעיר, והקשר הזה לא נפסק. גם לא בחופשות שהיו לי במהלך השירות הצבאי. בשנים ההן לא דיברנו על פוליטיקה, למרות שהוא כבר היה בחוג מפא"י "מן היסוד", תומך בפנחס לבון המודח, מבקר את בן גוריון, אבי האומה. דיברנו על ספרות ישראלית ועל ספרות הנכתבת בחו"ל, ועל "מספר יודע כל" לעומת מי שכותב בגוף ראשון יחיד, "האני המספר". הוא קרא לא מעט סיפורי בוסר משלי, ולא חסך את שבטו, ואני קיבלתי את האותיות הדקות והארוכות שלו בהשלמה מלאה. לקשר בינינו הייתה השפעה לא מעטה על כך שבחרתי ללמוד בחוג לספרות עברית, לתואר הראשון. הוא שמח על כך מאוד.
לימים התחלנו לדבר על נושאים מדיניים. המשך הכיבוש כאב לו פיזית. הוא חשש לעתידה של החברה הישראלית, לעתידה של ישראל, אם תימשך השליטה בשטחים. עמוס עודד אותי להיכנס לפוליטיקה, למרות שהוא עצמו לא רצה בכך, ודחה, פעם אחר פעם, רעיונות שונים כמו מינוי אפשרי שלו לשר החינוך. אני לא הייתי בין אלה שרצו לראותו בעשייה הפוליטית. אמרתי לו שזמנו יקר מדי, וכי אסור לו לבזבז אותו על חוגי בית. הוא נועד לכתוב, ולכתוב ולכתוב.
הרבינו להיפגש בחדר בחולדה, בדירה בערד, בדירה ברמת אביב, שתחילה גרו בה יום או יומיים בשבוע, ואחר עברו אליה באופן מלא. עמוס היה אחד האנשים היחידים שסיפרתי להם על הערוץ החשאי בין אבו מאזן לביני, ערוץ שהחל מיד לאחר החתימה על הסכם אוסלו, נמשך שנתיים, ולבסוף הוביל להסכמה על פרטי הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני, שכונה "הסכם ביילין אבו מאזן".
הוא היה מעורב בפרטים, ומדי פעם אף העיר הערות. ב-4 בנובמבר 1995, חמישה ימים לאחר שהושלם המסמך, נפגשנו בניו יורק. הוא בא לחדרי במלון, כדי לקבל את הפרטים המלאים על הנייר שהושג, ושם שמענו על רצח רבין. קמנו מכסאותינו, התחבקנו ובכינו כמו שני ילדים קטנים. לא היה לנו מושג, כמובן, לאן יכול הרצח הזה להוביל, אבל שנינו ראינו לנגד עינינו חשיכה גדולה.
שש שנים מאוחר יותר, כאשר התחלתי ביוזמת ז'נבה, במטרה להגיע למסמך חתום ומפורט עם קבוצת פלסטינים בכירים, על הסכם הקבע, ביקשתי מעמוס להצטרף אלינו, ולהיות חלק מהקבוצה הישראלית הנושאת ונותנת. להפתעתי – עמוס הסכים מיד.
במשא ומתן הוא נמנה על התקיפים ביותר מבינינו. כמה פעמים חש צורך להרביץ תורה בפלסטינים על תולדות הציונות, על הזיקה לארץ ישראל, ובייחוד על ירושלים. עמיתינו הפלסטינים התייחסו אליו בכבוד רב; כמה מהם קראו את ספריו, והשתתפותו במהלך הזה הטביעה את חותמה על התוצאה. הוא גייס אישים שונים לתמיכה ביוזמה, וחתימתו מתנוססת על הנייר, לצד זו של רב-אלוף אמנון ליפקין שחק, וכ-20 ישראלים נוספים.
כשעברתי ממפלגת העבודה למרצ מצאתי אותו שם, כמנהיגה הרוחני של המפלגה, והוא היה בין מי שעודדו אותי לעמוד בראשה. שיחותינו היו, בעיקר, פוליטיות. בדרך כלל הסכמנו, אבל גם מחלוקות היו בינינו.
הוא היה, בעיני, גדול סופרי ישראל מאז ש"י עגנון, ובפן האחר שלו – מי שגילם באישיותו את השילוב בין איש השמאל, המאמין באפשרות ליצור חברה טובה יותר, שוויונית יותר, עם מרחב גדול לפרט, לבין ציוני קנאי, המשוכנע, בכל ליבו, כי הגשמתו של החזון הלאומי היהודי אינו חייב לבוא על חשבון הפלסטינים אלא לצידם.
עשיתי טעויות בחיי, אבל בהערכה שלי ליצירתו של עמוס, כנער בן 17, דווקא אני הייתי מי שצדק, ואילו עמוס, שחלק על הדירוג שלי, היה זה שטעה. הוא היה הטוב מכולם.
הכותב היה חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, מיוזמי תהליך אוסלו ויוזמת ז'נבה