ביום רביעי הקרוב, לראשונה בתולדות חיל האוויר הישראלי, יעמוד במסדר כנפיים המפורסם צוער בן הקהילה האתיופית בישראל אשר סיים בהצלחה את קורס הטיס. י', שיהפוך בקרוב לנווט קרב, הוא הישג פורץ דרך עבור הישראלים יוצאי אתיופיה.

בשבועות האחרונים יוצאים בראש חוצות אנשים, הרבה מהם דווקא אתיופים, שטוענים שבעצם פרסום הידיעה הזאת יש שמץ של גזענות, בעודה מספרת על בחור מרקע מוחלש שהגיע לגדולות. אלו יחזקו את עמדתם בטיעון שאם צבעו של הנווט הטרי כלל לא היה מוזכר – דווקא זה היה עושה שירות טוב יותר לקהילה ומוכיח שלהיות אתיופי כבר מזמן לא מהווה מחסום, ומובן מאליו שהדלת תהיה פתוחה בפניך.


אבל דווקא כמי שהתואר "האתיופית הראשונה" מוכר לה היטב והוכתרה בו כמה וכמה פעמים, אני חוגגת את ההצלחה של י'. כי לא, הדלת לא הייתה פתוחה בפניו. זה הוא שפתח אותה עכשיו ומסמל עוד צעד שעשינו בתהליך ההשתלבות שלנו בחברה הישראלית. ועד שלא נסיים לחלק את כל תארי הראשוניות האפשריים לבני ובנות הקהילה האתיופית, לא אדע שהמשימה הושלמה.

לכבוד הנווט י' אקח השנה את שלושת הילדים שלנו ונסע דרומה לחצרים לראות את מסדר הכנפיים. הצוערים יצעדו על מגרש המסדרים וביניהם יבלוט בצבעו י' וישמש הוכחה חיה לכל מה שאני מנסה להגיד לילדי מהיום שבו נולדו: צבע הוא לא מגבלה. עמוק בפנים אני יודעת שיש לא מעט תחומים בחברה הישראלית שבהם צבע הוא עדיין כן מגבלה, אבל ביום רביעי הוא יהיה קצת פחות. קורס טיס כבר לא יהיה שייך לקבוצה אקסקלוסיבית אחת, אלא למצוינים שבכל קבוצה.

כן, יש טייסים באתיופיה. אבל כאן בישראל יש לזה משמעות אחרת

אמו הצנועה של י' אמרה בראיון בגל"צ כי "הוא בסך הכל עשה את מה שכולם עושים" ושאלה בתימהון, "באתיופיה אין טייסים?". אז טייסים יש גם באתיופיה. ישנם קברניטי מטוסי נוסעים ואפילו טייסי קרב בחיל האוויר האתיופי. אבל קורס הטיס של חיל האוויר הוא הרבה מעבר לזה. נחלתם של בודדים שעברו משוכות רבות, ומשמש כ"סמן האחרון" בדרך הארוכה להשתלבות בחברה הישראלית.



לאורך השנים יצא לי להתעדכן ממקור ראשון במצבת יוצאי אתיופיה שהתחילו את קורס הטיס. האיש שלי הוא טייס קרב לשעבר בחיל האוויר, ובהווה מדריך בבית הספר לטיסה. סיכוי רב שגם י' היה בין החניכים שהודרכו ונבחנו על ידו. אינספור פעמים התווכחנו בינינו מדוע נערים ונערות אתיופים לא מגיעים לקו הסיום. טענתי שאלו המופקדים על הסינון בקורס, נוטים לשכפל את עצמם ומקדמים, לא תמיד באופן מודע, את הדומים להם ברקע, בדיבור, בחשיבה ובמראה החיצונית. המבחנים לאורך הקורס דורשים גם הם ידע שהוא נחלתם של אלה שבאו מרקע מסוים, וכך באופן בלתי מכוון נוצרת אפליה.

הוא מצדו רואה את הדברים באופן שונה ומסביר שפיתוח יכולות הכרחיות לאיש צוות אוויר כמו קבלת החלטות מהירה ואופי חסין למצבי מתח, מושפעות מהסביבה שבה גדלת. הדרך שבה ההורים שלך מסננים את העיקר והטפל, המוטיבציה שנתנו לך המורים בבית הספר והאופן בו קידמו בבית שלך מצוינות.

כשאתה ילד אתיופי, יש "אנחנו" ו"הם"

על דבר אחד יש הסכמה, והוא שהמחסומים שקיימים היום הם בעיקר פסיכולוגיים. ילד בקהילה האתיופית יכול להיוולד לתוך מציאות כלכלית קשה ולתוך סביבה מוחלשת אבל מה שיעמוד בדרכו באמת יהיו סטריאוטיפים שבגללם יפסלו אותו עוד לפני שהתחיל לדבר. רוב הילדים בני הקהילה גדלים לחשוב שיש "אנחנו" ויש "הם", הם מסתכלים מסביב וקולטים שהאנשים בעלי ההשפעה, הביטחון, הכוח, הידע והמשאבים משתייכים לקבוצת ה"הם" והשרתים והמנקים בבית הספר הם מקבוצת ה"אנחנו".

אפשר להרעיף עליהם כסף ולרשום אותם לחוגים הנכונים, אבל כל עוד הם מאמינים שלעולם לא יוכלו להיות חלק מ"ההם", דבר לא יעזור. ולכן, רופאים, שופטים, מורים, חברי כנסת וטייסי חיל-האוויר שהם יוצאי אתיופיה, הם היחידים שיכולים לפרוץ את המחסום, מבלי שבכלל יצטרכו להגיד מילה. רק מעצם נוכחותם, הם היחידים שבאמת יגרמו לילדים שלנו להעיז לדמיין את עצמם במדי טייס, או בחלוק רופא.

מהרטה ברוך רון 2 (צילום: בן אומנסקי)
מהרטה ברוך-רון. "אינספור פעמים התווכחנו מדוע נערים יוצאי אתיופיה לא מגיעים לקו הסיום של קורס הטיס" | צילום: בן אומנסקי


ולא פחות חשוב, כאשר החברה הישראלית הוותיקה ולעיתים מוכת הסטריאוטיפים והגזענות תפגוש אותנו גם בחדר הניתוח, בלשכת עורכי הדין, בקוקפיט הצבאי או בזה של אל-על, גם המחסומים שלה יוסרו. וככה השפעתם של הסטריאוטיפים האלה תלך ותיקטן, ובראש של הילדים של כולנו החברה כבר לא תפוצל ל"אנחנו" ו"הם".

אותם יוצאי ויוצאות אתיופיה שאומרים שהיו מעדיפים שהנווט החדש לא יתבלט בשל צבע עורו ושדווקא זה מנציח את הפער, נוהגים בעודף פוליטיקלי-קורקט ועושים לעצמם הנחות. להתחרות ראש בראש עם הטובים ביותר בתחומם ולהשתלב בחברה הומוגנית, במקום לעבוד בתוך הקהילה האתיופית בלבד ולהישאר באזור הנוחות, זהו דבר שרק מעטים מסוגלים לו. ובגלל זה, בשבוע הבא כשאשב עם ילדיי בטריבונות של חצרים ואראה את י' מקבל כנפיים, אני אהיה מלאת גאווה.

הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב לשעבר