כבר שנתיים שחוק הפורנו, או בשם שחושף את משמעותו האמיתית - חוק הצנזורה - נמצא בכותרות. לא בכל יום חברי הכנסת עסוקים בלדאוג לילדים שלנו ומקדמים חוק שימנע מהם להיחשף לתכנים פורנוגרפיים, אבל כשהם עושים את זה - הם עושים הכל לא נכון.

זה מקרה של כוונה טובה ושל פתרון שנשמע הגיוני. ילדים צעירים מדי נחשפים בטעות, או בכוונה אבל ללא ספק מוקדם מדי, לתכנים מיניים אלימים. הדבר הנכון הוא שהאינטרנט לא יציג בפניהם חומרים כאלה מלכתחילה, ושההורים שלהם יוכלו לשלוט במצב. או לפחות להרגיש כאילו הם שולטים. אם יש סינון תכנים בטלוויזיה ובקולנוע - עכשיו גם תורו של האינטרנט. נחייב את ספקיות האינטרנט לחסום אתרי פורנו כברירת מחדל, מציעים ח"כ שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי) וח"כ מיקי זוהר (הליכוד), יוזמי החוק.

אלא שכאן הדברים מסתבכים והופכים את המהלך הזה לסכנה ממשית לילדים, וגם לבגירים שגישתם לפורנו תסתבך מעכשיו. אלה עשויים בעקבות יישום החוק למצוא את עצמם נחשפים לתכנים אלימים ואפלים עוד יותר. ביום שבו ילדי ישראל ינסו להיכנס לאתר פורנו ותופיע בפניהם הודעה שהאתר חסום או שיש להזין קוד שרק ההורים יודעים - הם כבר ימצאו את הדרך להתחבר במקום זה אל הדארקנט. ואז יגלו ההורים וחברי הכנסת ביחד, את כישורי העל של "הנוער של היום" לשבת מול סרטון יוטיוב ולהבין איך מסירים כל חסימה, או להתחבר לרשת אלטרנטיבית ומסוכנת אף יותר, שבה יוכלו להיחשף לתכנים מיניים. בדיוק כמו שבני נוער לומדים ביוטיוב איך להתאפר ואיזה אייפון לקנות, פיצוח הקושי שמערימים עליהם מועלם וזוהר יהפוך ל-hack פרקטי שלומדים תוך כמה דקות. השכלה בסיסית של כל טינאייג'ר שחבר כנסת בגיל העמידה חשב בטעות שהוא יכול לעצור את משובת הנעורים שלו.

חיפוש מאוד לא מתוחכם בגוגל, "איך נכנסים לדארקנט?", למשל, מניב לפחות עשרה מדריכים מפורטים בעברית. מספר מכופל של סרטוני יוטיוב שצברו מיליוני צפיות, מתעדים בני נוער נחשפים אל הדיפ-ווב ועוברים בין דפים לממכר קוקאין, אקדחים וסחר בנשים למטרות זנות. סרטוני "מסיבה סקסית בקולג'" שצופים בהם ילדים בתוך פורנהאב (רשת חברתית עם שאיפות ללגיטימציה), נראים תמימים ליד פורומים של פדופילים בדארקנט, כפי שתועדו בתחקיר מגזין mako. חבר הכנסת איתן כבל, שמאז כבר חזר בו מתמיכתו בהצעה, העיד שבבית הספר של ביתו ילדים בכיתה ה' כבר גולשים באתרי פורנו. מה הם מחפשים שם? ריגוש קטן, חור זעיר בקיר שדרכו יוכלו להתוודע לעולם של המבוגרים. הפורנו הוא מגזיני הפלייבוי של זמנם, ובמניעתו שולחים חברי הכנסת את הילדים של כולנו לחפש אחר חלופה גרועה פי כמה וכמה. ובפשטות: נשארנו עם בעיה קריטית ופיתרון טכנולוגי שעושה יותר נזק מתועלת.

הורים שמסכימים לסינון - נרדמים בשמירה

ההתנגדות הגורפת שעוררה הצעת החוק הזאת, גורמת ליוזמיה לרכך אותה במעט כדי שתעבור השבוע בכנסת בקלות. לפי הגרסה החדשה של החוק, ספקיות האינטרנט לא יחסמו את הגישה לפורנו באופן אוטומטי, אלא ישלחו ללקוחות הודעות שבהן יידעו אותם על האפשרות לחסום את האתרים. לפי ההודעה שתישלח, הלקוחות יוכלו לבחור מתוך שלוש אופציות: סינון מלא מפורנו, סינון עם קוד שמאפשר גלישה לבגיר בלבד ואפשרות שלא להיות כלל בשירות. לקוחות שמסרבים לסינון? הם יקבלו פעם בשלושה חודשים הצעה מחודשת, שמא השתכנעו בינתיים. לקוחות שלא עונים? ינותקו מהאינטרנט עד להודעה חדשה, כך על פי עדכון החוק של ח"כ זוהר מהיום (ב') בבוקר. יודעים מה? עדיף מסך שחור על פני היתקלות של קטין עם השוק האפור תוך כדי שיטוט בדארק-ווב.


הורים שיאמצו בשמחה את הסינון הזה, נרדמים בשמירה. פשוט ככה. בעוד שהם חושבים שילדיהם בטוחים, אלו מפליגים למחוזות משחיתים ואפלים, ובלי שבכלל יהיה אפשר לדעת ולעשות משהו בנידון. עם כל הכבוד, אף טינאייג'ר לא צורך תכנים כאלה בלפטופ המשפחתי על האי במטבח, כשאחותו לידו מכינה שיעורים ואמא חותכת סלט, אלא תוך התייחדות עם הסמארטפון שלו מתחת למיטה, הרחק מעין בוחנת. הם אפילו לא צריכים להתרחק עד הדארקנט בשביל להיפגע - מספיק שיימינג באחת מהאפליקציות הצ'ט, סוטים שעורבים ברשתות חברתיות או נפילה לעוקץ כספי. זאת בזמן שההורים המסננים יושבים תחת זרי דפנה. 


וכל זה בלי להגיד מילה על המקום שאליו שייכים רעיונות מסוג הטלת צנזורה על האינטרנט. דיקטטורות למשל. ראש הממשלה, מי שהספיק לתמוך השנה בשורת חוקים שמפנים את הגב לערכי הדמוקרטיה, מיהר לשאול אתמול: "מי יקבע איזה תוכן מותר ואיזה תוכן אסור?" (לזה שולי מועלם ענתה בענייניות שהיא בטוחה ש"כמי שנשוי לפסיכולוגית חינוכית שעובדת שנים רבות עם ילדים, הוא יבין ויסכים כי זהו הפתרון הנכון").
נו מילא דמוקרטיה, כבר אושר פה חוק הלאום, אז שלא יעלה חוק שרוצה לצנזר את האינטרנט? העיקר שכל הטוב הזה עולה לציבור 60 מיליון שקלים, הסכום שישולם לספקיות האינטרנט לצורך הטמעת תוכנות הסינון. לא כל יום חברי הכנסת דואגים לילדים שלנו, אבל כשהם נזכרים לעשות את זה, אין ספק שהם פוגעים בול. בכיוון השני.