ב-9 במאי החלה המשטרה לחלק קנסות לרוכבי אופניים ליד מקום העבודה שלי, שנמצא ממש ליד מטה מרחב ירקון. אני יודעת את זה כי יש לי סטורי מאותו בוקר. גיגלתי היום כדי להבין מה היה כל כך מיוחד באותו רביעי שגרתי: יום קודם לכן פורסם דוח מבקר המדינה עם פרק מיוחד שהוקדש ל"הסדרת השימוש באופניים במרחב העירוני". יש לעודד את הרכיבה על האופניים, נכתב בדוח. זה תורם לאיכות הסביבה, למגמות חברתיות, לבריאות הציבור, וצריך גם לדאוג לשבילי אופניים ולהגביר את האכיפה. אז הנה, אכיפה - צ'ק.
ב-28 בספטמבר מת ארי נשר. זה היה יום חמישי. בראשון שלאחר מכן נוספה עמדת אכיפה נוספת, מיותרת לגמרי, ליד העבודה שלי. אולי 400 מטר מהראשונה. ידעתי שבתור רוכבת אופניים רגילים אין לי יותר מדי מה לדאוג מקנסות, ובכל זאת ירדתי לכביש (בדיעבד התברר שטעיתי, אבל עוד אגיע לזה). את צד ימין חלקתי עם נהגי האוטובוסים שאהבו את הנוכחות שלי בנתיב עוד פחות מהשוטרים. פעם צפרו לי, לא פעם דחקו אותי למדרכה. הנהיגה שלהם הייתה אגרסיבית, מאיימת, כמעט נקמנית ולמרות גודלם - גם מאוד לא צפויה. כשלא נלחמתי בהם, התמודדתי עם נהגי מוניות חסרי סבלנות. אחד קילל אותי כי נסיעתי האיטית הכתיבה גם לו להאט. הוא פתח את החלון וצעק לי שאני מטומטמת ומשהו על אמא שלי (הוא עקף אותי בעצבים, הרוח בלעה את המילים).
הניסיונות האלה הספיקו לי. אם רכיבה בטוחה היא פריווילגיה ששמורה למי שיכול לשלם עוד ועוד קנסות - שימו לב, אלו לא בני הנוער - אז ברוך השם, אני בצד הנכון.
תרחיש אפשרי: לינץ'
כמו על הכביש, האווירה ברשתות אחרי מותו של נשר הייתה מאוד קשה. לצד האמפתיה והאבל על נשר, הפיד התמלא מלפידים. צריך להוציא את האופניים החשמליים מחוץ לחוק, כל מי שרוכב עליהם הוא פושע, החוק שולח ילדים למותם, המדרכה היא להולכי הרגל!/ הנהג הישראלי!/ הרוכב הישראלי!. הוויכוחים ציירו תמונה מעוותת כאילו יש כאן קהילות נפרדות - הולכי הרגל, רוכבים, בעלי מכוניות - ולכל קבוצה אמונות שונות ואלוהים אחר. רק שההבדל בין רוכב אופניים חשמליים למי שאינו כזה הוא 2,000 שקל, וההבדל בין רוכב אופניים לנהג מכונית הוא עוד ילד במשפחה. זו לא אג'נדה, זה צורך, לפעמים אפילו סתם צירוף מקרים. זכייה בהגרלה, מתנת יום הולדת. הייתה תחושה ששסע חדש נולד, שסע אקראי מאוד. בין השורות אפשר היה לשמוע אפילו שמגיע לו, מגיע לכל שבוחר באופניים הלא נכונים.
באותו סוף שבוע הייתי עדה לפגע וברח מסוג אחר. רוכב קורקינט חשמלי דרס ופצע ילד בן 4 בחוף הים בתל אביב וניסה להימלט. עברתי שם במקרה כמה דקות אחרי שעוברי אורח תפסו אותו. מספר גברים הצמידו אותו לרצפה, חלק היכו אותו, בעטו בו, הרוכב נראה המום ומבוהל. אם היה מדובר בילד שלי, הייתי כנראה שמחה לראות איך מכסחים אותו עד אובדן הכרה, אבל זו לא העמדה שממנה בונים צדק או חברה, לא מהמבט הזה אנחנו אמורים להעניש עבריינים - ושלא יהיה ספק, מדובר בעבריין. לא רציתי שהילד שלי יהיה עד לסיטואציה האלימה הזאת, ובכל זאת עצרתי לרגע כדי להבין האם יש סיכוי שעושים בו לינץ'. התרחיש הזה אשכרה נראה לי אפשרי.
לכאורה, חוסר האדיבות הזה הוא מה שהוביל אותנו לתסבוכת הזאת מלכתחילה. אם רק היינו מתחשבים, מפעילים שיקול דעת, המחוקק לא היה צריך להידחף. אם כולנו היינו נותנים זכות קדימה, לא מתעצבנים, נוסעים על פי הכללים, אולי לא היו מורידים אותנו לכביש. רק שהתנאים הקיימים - הדוחק, הצפיפות, שעות העבודה הארוכות - לא מאפשרים את ההרמוניה האוטופית הזאת. זה כמו לצפות מאנשים בתור ארוך ומייגע להיות סבלניים ואוהבי אדם. אבל האשמה לא צריכה ליפול על הורים שממהרים לאסוף ילדים מהגן, או בני נוער שקבעו להיפגש בתנועה. את הזעם צריך להפנות כלפי מי שיצר את התור הזה. כלפי מי שראה אותו נוצר ומתעבה, וחיכה לראות לאן עוד הדברים יתפתחו, כלפי מי שהיה צריך לסלול כבר מזמן שבילי אופניים, ובמקום זאת סלל אלוהים יודע מה באלוהים יודע איפה.
גם הרוכבים הרגילים נקלעו איכשהו לתוך הקלחת הזאת. שנים חלקנו את המדרכות עם הולכי הרגל, הייתה אי נעימות לעתים אבל לאף אחד לא באמת נשקפה סכנה גדולה. האמוציות נגד החשמליים סחפו לתוך הוויכוח והחוק גם את האופניים המקוצ'מ'ים שלנו, חלקנו עם שישה שבעה הילוכים, חלק אחר עם מה שמכונה "וואן ספיד בייק" שזה במילים היפסטריות יפות אומר "נדפקתם עם פידול קשה יותר". אנחנו התינוק שנשפך עם המים. אנשים שמשתמשים בכלי הכי ירוק, הכי תורם לחברה, אנחנו מפנים לכם מושב באוטובוס ומדללים לכם את הפקק. מאיתנו אתם רוצים לראות יותר ברחובות, גם אם זה לפעמים קצת מציק.
הכסף או החיים? תנו לי לחשוב
אין לי בשורות לאנשים עם אופניים חשמליים. הרחובות עוד לא ערוכים עבורכם, ואם לא נסללו שבילים מתאימים סביב שגרת חייכם, כנראה באמת עדיף שתרדו לכביש או תקפיאו את המנוי. גם כשאתם רוכבים בצורה הכי זהירה שיש, עצם המהירות שלכם כופה ערנות מופרזת על הולכי הרגל. במקום להיות שקועים במחשבותיהם, הם שקועים במחשבותיכם. לאן תפנו, האם תספיקו לעצור בזמן. לעומת זאת, אנחנו הרוכבים הרגילים לא יכולים להצטרף למלכודת המוות הזאת. אנחנו איטיים מדי, חסרי ביטחון (אם היה לנו ביטחון, היה גם טוסטוס) ואין דבר מסוכן יותר מנהג הססן. אתם באמת רוצים להוריד פעוטות לכביש? נערים שלא מכירים את חוקי התנועה? כיף לכם לראות אמבולנסים?
השבוע קיבלתי את הדוח הראשון שלי. ראיתי את השוטרים מרחוק, אבל הייתי בטוחה שאני בסדר, שמותר לי. פידלתי במהירות נמוכה, השתדלתי לא להפריע, ואת אותה נחמדות הפגנתי גם כשעצרו אותי. בגלל שאין לי עבירות תנועה יצאתי עם אזהרה בלבד. בפעם הבאה אצטרך לשלם מאה שקל, ואעשה את זה בלב שלם. אם הרשויות לא מפעילות את הראש, איזו ברירה יש לנו מלבד לרכוב לפי ההיגיון במקום החוק. ויאללה, מה זה כבר מאה שקל לעומת הזריחה של מחר.