יש פשעים שקוראים תיגר על כל תורות המוסר באופן שווה, שמטשטשים ואף מוחקים את הגבול ביןכל הבדל תרבותי שלמדנו שקיים. הרצח של נהג המונית דרק רוט ב-1994 היה פשע מסוג כזה. ועכשיו, בחלוף 21 שנה, שוחרר מהכלא ארבל אלוני, אחד משני הרוצחים.
שני פרטים מרכזיים הפכו את הרצח הזה לסנסציה בלתי נשכחת וכה מזעזעת. ראשית, גילם של הרוצחים – אלוני ושותפו משה בן-איבגי היו בני 14 כשעלו על מונית בהרצליה עם כוונה לקחת את חיי הנהג. שנית, לא היה להם מניע. הרצח הזה לא היה תולדה של זעם, נקמה, קנאה, צרות עין או תאבת בצע. הוא גם לא הניב לרוצחים כל תועלת, ודאי לא חומרית. וזה גם לא היה אישי. זה היה מקרי, אבל לא מקרי כמו ריב על כלבים או שמשייה בין חמומי מוח בחוף הים, המסתיים בדקירה ומוות. הרצח של דרק רוט היה מזן אחר, זה שדוסטוייבסקי כתב עליו ב"חטא ועונשו" וטרומן קפוטה ב"בדם קר". מדובר ברצח לשם רצח, או במילה אחרת - רוע.
רוע שכזה מעלה שאלה גדולה אודות שיקום עבריינים. בארה"ב, למשל, הושקעו מיליארדי דולרים בתוכניות שיקום אסירים שרובן נכשלו, כפי שמשתקף בנתוני הכליאה המדהימים – מדינה המייצגת כ-4% מאוכלוסית כדור הארץ ו-22% מאוכלוסיית האסירים בעולם. סדרות טלוויזיה כמו "אוז" ו"הסמויה" ממחיזות היטב את הפרדוקס הטמון במדיניות השיקום האמריקנית: יד אחת מתאמצת לשקם, והיד השנייה כולאת בתנאים הראויים לבהמות יותר מאשר לבני אדם. אתה נכנס כעבריין קטן ואחרי כמה שנים של שהייה בתא של שני מטר על שני מטר עם אסיר נוסף אתה יוצא, אם בכלל, פושע גדול ועבריין מועד.
חמור יותר, הסיכוי של אסיר אמריקאי שמשתחרר מהכלא למצוא עבודה קלוש. לא משנה בעוון איזה פשע נאסר, איזה תהליך שיקומי עבר ואיזו השכלה רכש בעת מאסרו – מרגע שדרך בבית הסוהר הוא מוכתם לכל החיים, ודרכו חזרה לעולם הפשע קצרה. שיקום אסירים אמיתי חייב להיות מלווה ברפורמות חברתיות מקיפות – תיקון מערכת החינוך הציבורית, מתן הזדמנויות לבני ובנות אוכלוסיות מוחלשות ומיגור הגזענות הממוסדת.
בנורווגיה, שם נהוג לבנות בתי סוהר שנראים ומרגישים כמו בית הבראה, סובלים פחות מהבעיות הללו. סביבה נעימה ומרווחת, חוגי ציור, יוגה ומקרמה בכלא - מחקרים מעידים שזה מצליח, אפילו בקרב הפושעים המסוכנים והאלימים ביותר.
אבל מה אם יש פושעים שלא ניתן לשקם? הרי לא מן הנמנע שבעתיד יוכלו חוקרי מוח לבודד את האזור המוחי האחראי על הנטייה לאלימות רצחנית ושרירותית, וכך להבחין בין אנשים מסוכנים לחברה ובין פושעים ברי שיקום. ההשלכות של זה יהיו עצומות ובלתי נתפסות. לעת עתה עלינו לשפוט על פי ההתנהגות, וישנן התנהגויות שעשויות לייאש גם את האדם הליברלי והאופטימי ביותר – כאלה הצופנות בחובן פוטנציאל הרס עצום, הפורמות את המרקם החברתי ומערערות את יסודות הציוויליזציה, הזורעות את הזרעים לאפשרות של כאוס.
כזו הייתה ההתנהגות של אלוני ובן-איבגי. נטול מניע ככל שיהיה, משהו בכל זאת גרם להם לבצע את הרצח. האם המשהו הזה הוא משהו שניתן להשתקם ממנו? לרפא אותו? או שמא עלינו פשוט להשלים עם קיומו? והאם על החברה להמשיך ולממן ניסיונות שיקום סיזיפיים ואולי נפסדים מלכתחילה? אבל אם לא שיקום, מה כן? עבודות פרך? עונש מוות?
אלו שאלות כבדות משקל. לעולם לא נודע מי מבין השניים לחץ על ההדק שסיים את חייו של דרק רוט, ומי היה המוביל ומי המובל. הפרטים הללו קריטיים לשאלת השיקום, אולם מאחוריה ניצבת שאלה עמוקה ויסודית יותר: איך אנחנו מתמודדים עם רוע, ובעיקר, האם אנחנו מאמינים שאכן יכולה להיות לו תרופה?
ניר יהודאי הוא עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, החוקר תפיסות של רוע בפסיכואנליזה ובפסיכיאטריה.