קחו לדוגמה את המקרה האחרון: תלמידים שלחו מכתב לשר החינוך שבו הם מתלוננים שלוח בחינות הבגרות הקרוב צפוף במיוחד – שתי בחינות באותו שבוע - ויוצר אצלם לחץ עצום ומצוקה. התלמידים, כך פורסם בידיעות אחרונות הבוקר, "מסרבים להשלים עם העומס". בו-הו.
כשאני הייתי בתיכון (מודה, עברו אי אלו שנים), אני זוכר היטב שהיו מקרים עם שתי בחינות בגרות באותו שבוע, ונשארתי בחיים לספר על זה. אף אחד אז לא העלה על דעתו לשלוח מכתב תלונה לשר החינוך ולנסות לשנות את רוע הגזרה. פשוט במקום לבטל את זמננו ולהתבכיין, ישבנו על התחת וחרשנו.
הבכי והנהי הזה של התלמידים נמצא על הגבול שבין המעצבן לפתטי. גם ככה היקף החומר הנלמד רק הולך ויורד עם השנים, גם ככה כמות הבגרויות עומדת להצטמצם משמעותית, גם ככה ניתנים בתדירות לא נמוכה פקטורים בדיעבד לאחר טענות שהבגרות הייתה קשה, גם ככה ביטלו לכם את הפסיכומטרי.
ממש כמו האוהדים במערכון של הגשש החיוור שרוצים לקבוע מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר, התלמידים לא מסתפקים ורוצים לקבוע הכל. בשלב הבא אולי גם יתנו להם לבחור מראש את השאלות.
הבעיה היא שמלכתחילה ניתנה לתלמידים האפשרות להביע את דעתם ולהשפיע על לוח הבחינות. ועכשיו הם מוחים על השינוי שהם היו חלק ממנו. מבחינתם הם כמובן צודקים.
בכיינים, נמאסתם
הבכיינות והפינוק של תלמידי ישראל באים לידי ביטוי בכל אספקט בחברה. בוודאי בחינוך. רק אתמול פורסם שבתוצאות מבחן פיז"ה הבינלאומי ישראל התדרדרה עוד יותר בדירוג ה-OECD, למקום ה-34 מתוך 43. אבל הדבר בא לידי ביטוי גם באלימות, בשפה הזולה, בתקיפות המיניות. הכל חלק מזה. כשאתה חושב שהכל מגיע לך והתרגלת גם לקבל את זה, אז כשמישהו שאומר לך "לא" על משהו, אתה אוטומטית מתרגז ולעתים לוקח בכוח.
גם למורים נוח להתלונן. הרי גם להם זה כרוך במאמץ יתר, וחלקם – בואו נודה על האמת – לא תמיד מכירים על בוריו את החומר אותו הם מלמדים. כן, צריך לזכור שהדור החדש של המורים הוא כבר תולדה של חלק מהקלות העבר ותנאי הסף הנמוכים להתקבל למקצוע הזה. כמות האנשים שאסור לתת להם להיות חלק מהמערכת ההוראה מטרידה ומפחידה.
נכון, קצת קשה לעקוב אחרי כל הרפורמות והשינויים התכופים, החל מתאריכי החופשות השונים ואורכן, ועד מועדי הבגרויות והחומרים הנלמדים, ופירון עדיין חדש יחסית בתפקיד ואסור להטיל עליו את חטאי קודמיו. אבל הפעלתנות היתרה שלו עד כה היא בבחינת מרוב עצים לא רואים את היער.
למה צריך שר חינוך, או משרד חינוך, או מערכת חינוך, אם כל מה שהם עושים זה להיענות לגחמות, לתלונות ולטענות, ובמקום ללמד באמת – עסוקים בלרצות ובלתת הנחות. צריך להציג יד קשוחה יותר, גם אם אתה דובון אכפת לי כמו השר פירון. להודיע – שנה מראש אם אפשר – מה החומר שיילמד במהלך השנה, על מה ייבחנו התלמידים ומתי, ולא לתת להם להיות חלק ממקבלי ההחלטות בנושאים הללו. אתם אמורים לדעת טוב מהם מה וכמה צריך וחשוב ללמוד.
ובשורה התחתונה – אם זה כל כך לא נוח לתלמידים, שפשוט לא יגשו לבחינות הבגרות. במקרה הגרוע ביותר הם יוכלו להיות שר אוצר.