1. במהלך נגינת ההמנון הישראלי לפני פתיחת משחק הכדורגל נגד בוסניה, שרק הקהל הבוסני בוז צורם בהמוניו. השדרים הזדעזעו. באמת, הלם גדול - בעולם לא אוהבים את ישראל. אבל רגע, למה שמישהו יגיד את זה? אולי, רק אולי, זו תגובת יתר של המקומיים לראיון המביך של כדורגלן הנבחרת בן שהר לקראת המשחק, בו אמר כי "דווקא בגלל הלאומנות וכל מה שקורה סביבנו, ועוד מול קהל מוסלמי עוין, אתה רוצה עוד יותר להראות ולהילחם למען הדגל הישראלי". אלא שבוסניה מורכבת רק בחציה ממוסלמים, והחצי השני הוא נוצרי. ההכללה הזו, מעבר לכך שהיא מעידה על בורות נגועה בדעות מוקדמות של שהר, ייתכן וגרמה ליושבי היציעים הבוסנים להגיע עוד יותר טעונים.
2. שהר אמר שהנבחרת תרצה להילחם יותר למען הדגל? אז היא נלחמה. זה נגמר כמו במלחמת יום הכיפורים, רק הפוך: מכת פתע של ישראל שהפכה להפסד צורב. שער מפתיע שנענה בשוויון בוסני כעבור שתי דקות, אחרי עוד שתי דקות - פנדל שהשלים את הסיפור רגע לפני השריקה למחצית, ואז שער שלישי שסגר עניין. מאופוריה לשברון לב תוך רגעים ספורים. הכדורגל הישראלי שוב משמש כמראה למדינה, שלוקה במאניה-דיפרסיה חסרת מרפא. רגע אחד אתה על גג העולם, מחלק צ'ייסרים ומארגן בחורות לחבר'ה בקזינו, ורגע אחר כך אתה נרדף ומוקע, מושעה מניהול ישיבות בכנסת וחוזר בך מהסכמתך המוקדמת להיבדק בפוליגרף.
הפגנה פרו-פלסטינית של אוהדים בוסנים לפני המשחק:
3. ושוב נבחרת ישראל משחקת בשישי בערב וגורמת לחילול שבת רבתי. מילא כשזה קרה בתקופת הממשלה הקודמת, אבל עכשיו? כשמירי רגב היא שרת הספורט? כשאנחנו משפילים כל נציג זר שמדבר סרה ופוגע ברגשותינו הלאומיים? איך יכול להיות שזה עובר בשתיקה? בטח רגב ושות' ממתינים לצאת השבת כדי לגנות את נשיא אופ"א האנטישמי מישל פלאטיני ולזמן אותו לכאן כדי להתנצל.
4. עושה רושם שהמסע של דיוויד בלאט וקליבלנד מעורר יותר עניין בקרב הציבור מאשר משחק הנבחרת אתמול. עם יד על הלב: כמה מכם היו קמים בארבע בבוקר לראות משחק של הגוטמנים? ומה ירגש אתכם יותר – זכייה של בלאט באליפות ה-NBA או העפלה של נבחרת הכדורגל ליורו 2016? כן, בלי ששמתם לב, הפכה קליבלנד קבאלירס לנבחרת ישראל החדשה.
5. "דגני שוב מאבד" (השדר עמיחי שפיגלר עם האנדרסטייטמנט של השנה, אחרי המסירה ה-80 בערך של המגן הישראלי לשחקן בוסני).
6. בסוף המשחק אמר המאמן אלי גוטמן שהוא לא יצא בצהלות אחרי הניצחונות ולא נכנס לאבל אחרי הפסדים. זה אותו גוטמן שהתקבל במחיאות כפיים סוערות במסיבת העיתונאים אחרי ה-3:0 הביתי על בוסניה בסיבוב הקודם, קד קידה לכתבים, שוחח בטלפון עם ראש הממשלה, ולא מחק את החיוך שבועות ארוכים. אבל לא, הוא לא צוהל אחרי ניצחונות.
7. ואחרי כל זה, עוד לא אבדה תקוותנו לעלות ליורו. בטורניר שאליו מגיעות 24 מתוך 54 נבחרות (במקום 16 בעבר, כלומר סיכוי של 50% יותר) צריך להיות ממש לא טובים כדי להיכשל. מצד שני, אם יש נבחרת שהוכיחה פעם אחר פעם שיש לה כישרון מיוחד להיות לא טובה בדיוק ברגעי האמת, זו הנבחרת שלנו. איך אפשר לא לאהוב אותה?
