בסופו של דבר, אלי טביב יכול להיות מרוצה. שישה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס של 1,500 שקלים ועוד פיצוי של 4,000 שקלים לנער אותו היכה, הן, ובכן, כמו מכה קלה על היד, בהתחשב בעבירות בהן הוא הורשע.

טביב, הבעלים של בית"ר ירושלים, שרק אתמול ניצל באורח נס (!) מניסיון התנקשות, הורשע בפציעה בנסיבות מחמירות (תקיפת קטין) והעלמת ראיות (שיבוש הליכי משפט), שתי עבירות שהעונש על כל אחת בנפרד יכול להגיע לכמה שנות מאסר בפועל. בפועל הומרו חודשי המאסר בעבודות השירות, ובכך נמנעה מטביב כניסה לכלא. השופט נימק את העונש בכך שהוא התחשב "ברקע להתרחשות המעשה האלים שביצע וגם למצבו הרגשי על רקע ההתנכלויות בו ובמשפחתו".

במילים אחרות: הצליח לו. האופן שבו טביב הציג את עצמו, כקורבן תמים וחסר ישע, אדם ש"אין לו אויבים" כדבריו, עשה את הרושם המתאים על בית המשפט, שאולי פחות מכיר את האיש אותו הרשיע. ליבו של השופט ודאי נכמר למראה טביב: הרי רק אתמול, בשלל הראיונות שנתן לתקשורת בעקבות הירי, האיש נראה בריא ושלם לפחות כלפי חוץ, והנה הבוקר הוא הגיע לבית המשפט כשידו מונחת בתוך סד. מסכן, בטח חלה החמרה דרמטית במצבו במהלך הלילה. אין אלא לקוות שמבית המשפט הוא ימהר בחזרה לבית החולים.

ייתכן אגב, שמכיוון שמערכת המשפט שלנו נוטה להקל בעונשים, טביב אולי ציפה שהשופט יסתפק בנזיפה קלה ובהבטחה שלא יעשה זאת שוב. והנה, הקורבן הסדרתי מצא דרך גם הפעם להציג את העונש הקליל כהתעללות בחסר ישע. "שערורייה", הוא כינה זאת, "אתה בא להתגונן ואתה יוצא אשם". נחמד. חבל רק שהוא שכח את עניין קלטות האבטחה שהושמדו לפני שהועברו למשטרה, למשל.

זו לא הפעם הראשונה שטביב מורשע. האיש הצדיק הזה הורשע בין היתר בהתחזות לאדם אחר במטרה להונות, שימוש במסמך מזויף, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. גם מכל העבירות האלה הוא יצא בזול, עם לא יותר ממאסר על תנאי וקנס כספי. תמיד מחויך, תמיד מיתמם. אף פעם לא עשה דבר רע.

זכרונות מהסרט "מת לחיות 2"

אלא שגם כלי התקשורת משום מה הלכו שולל אחרי תדמית הטלית שכולה תכלת שעטה על עצמו טביב. בראיונות שנערכו איתו בעקבות הירי הכושל, הגישה כלפיו הייתה עדינה, רחמנית, אמתית במיוחד, כמעט חד-צדדית לחלוטין. הרשעתו, אם הוזכרה, הוזכרה רק כבדרך אגב. אף אחד לא הטיח בפניו, ואפילו לא בדברי פרשנות, את עברו המפוקפק, וכולם קיבלו כמובן מאליו את דבריו והסבריו.

אף אחד לא תהה, למשל, כיצד ייתכן שאדם כזה, שמעולם לא פגע בזבוב, חווה פעם אחר פעם אירועים אלימים שמופנים כלפיו. פעם זה רימון שנזרק לחצר ביתו, פעם לבנת חבלה מתחת למכונית, פעם זה ירי. צירוף מקרים כזה לאדם כה תמים ,נדיר יותר מברק שפוגע פעמיים באותו המקום. תמוה שבכתבות עוד לא השתמשו במשפט מתוך "מת לחיות 2": "איך אותו החרא קורה לאותו בנאדם פעמיים?".

ולגבי הירי: לדבריו של טביב הוא בוצע ממרחק "סנטימטר". מדובר כנראה במתנקשים גרועים במיוחד אם מטווח קצר כל מה שהצליחו לעשות זה לפגוע בו קלות ביד. הקונספירטורים אף יתהו על התזמון של ניסיון ההתנקשות, רגע לפני מתן גזר הדין, אבל נניח למדע הבידיוני.

כעת מאיים טביב לעזוב את הכדורגל ולרדת מהארץ. זה נשמע בעיקר כמו "תחזיקו אותי", אבל אולי עדיף אחת ולתמיד לשחרר אותו מעולנו ובעיקר אותנו מעולו. טביב הרס כל חלקת כדורגל שהיה בה, בשיטת עבודה קבועה: מגיע לקבוצה במצוקה, מוכר את נכסיה הבולטים, מביא להתרסקותה, מוכר אותה וממשיך הלאה, בדרך כלל בטריקת דלת.

לא ברור למה עוד מאפשרים לו להיות פעיל בענף אחרי ההרשעה, ההרשעות. מילא כשהיו"ר הקודם אבי לוזון - עבריין תנועה סדרתי בזכות עצמו – היה בתפקיד. סולידריות של חפים מפשע וזה. אבל עכשיו? מה התירוץ עכשיו? איך האיש הזה הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהספורט בישראל?

זה שהכדורגל כבר חולה ונגוע לא אומר שאפשר להיצמד לעוד מזיקים. שרבי טביב בעל הנס יעזוב אחר כבוד, ויתמקד בבריאותו, בבריאות משפחתו, ובעסקיו הלגיטימיים – ודאי שלגיטימיים – מעבר לים.